חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב פז

אמנם בספרי פ' תצא סי' רע"ו ל"ת אל ביתו יכול לא ימשכנו בפנים אבל ימשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ (לא ימשכנו בחוץ אבל ימשכנו מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד) כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד עכ"ל ע"ש. וביש גרסאות נמחק הג"ה הנ"ל ע"ש, עכ"פ משמע כסמ"ע דבחוץ קאי גם על לא תבא וקשה לתוס' אולם אי כהנ"ל למה נימא דקאי אלעיל ולרע הא תוספ' הוכיחו ריש פ' איזהו נשך דבתיבה א' לא אמרינן דקאי אתרווייהו ובהדי הני דאין לו הכרע הוא ולא חשיב רק ה'. ומ"ש המפרש משום דדרשינן סמוכין תמוה שאין ענין סמוכין רק לפרש במאי מיירי לא להוסיף כנ"ל. ולכך לע"ד הפי' אבל ימשכנו' בחוץ היינו שיכנוס לביתו לא למשכנו בבית רק לברר החפצים לחוץ ולמשכנו בחוץ כמו מגרר ויוצא דגניבה (שבת צ"א) שהקנין בחוץ ע"ז דריש ת"ל לא תבא כו' לעבוט בחוץ כו' ודמי לולקח באצבעו ונתן שכ' תוס' פ' א"נ שם דסברא היא דקאי אדלעיל כו' ע"ש. וכן בזה גם בסתם הפי' ל"ת כו' לעבוט ולא קאי ביתו על לעבוט רק על הביאה לביתו כדי לעבוט אף בחוץ ושפיר דריש מדסמיך לי' בחוץ כנ"ל דגם בלא"ה הפירוש כן כנ"ל. או דפי' אפי' לבא לביתו לראות מה יש לו כדי שיוכל למשכנו בחוץ אם ימצא חפצים אלו ג"כ עובר וזהו שכ' הרמב"ם פ"ב מה' מלוה טען כו' והחביא כו' שיכנס לביתו שהתורה הקפידה בחוץ תעמוד כו' וכן אח"כ לעקור גופי תורה ע"ש. והיינו דבחוץ תעמוד גלי דהקפיד' על הכניסה אף שלא ימשכנו שם וכן רשב"א ורמ"א הביא דעל הכניסה קפיד כו' גם לכתוב מה שיש לו ע"ש (ואותה הג"ה בספרי אי גרסינן לה י"ל דהפי' יכול לא ימשכננו בחוץ היינו לבא לביתו גם למשכן בחוץ כנ"ל אבל ימשכנו מבפנים היינו שיעמוד בחוץ ויכניס ידו להוציא לחוץ כנ"ל. או במקצת ל"ש ביאה או לעמוד בחוץ ולגרר החפץ לחוץ ת"ל בחוץ תעמוד היינו מדכ' עשה יוציא אליך העבוט כו' מוכח דגם שעומד בחוץ אסור ליקח מבפנים עד שיוציא הלוה כנ"ל

ונראה דבמשנה ג"כ הפי' כן ולא יכנס לביתו לטול משכנו שנאמר בחוץ תעמוד ע"ש (ב"מ קי"ג) ולא תני הלאו דלא תבא כו' דהיינו שלא יכנוס כדי לטול אח"כ משכונו בחוץ או לגרר לחוץ כו'. דזה נלמוד רק מקרא דבחוץ תעמוד דהכניסה אסור גם כדי למשכן בחוץ כו'. לשמואל גם בשליח ב"ד. ולמאן דפליג י"ל דאסור לנתח בשוק דאם יהי' מותר יכנס לביתו כדי לידע מה למשכן בחוץ או שיגרר כו' דזה שייך למגזר לכך אסרו לגמרי בע"כ כתוס' הנ"ל

אולם לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' מלוה) מורה כהסמ"ע שכ' עבר ונכנס כו' או שמשכן בזרוע כו' אינו לוקה כו' ע"ש. והגם שי"ל דמשכון בזרוע מטעם גזל וכוונתו לאו דלא תגזול ולטעמי' שכ' פ"א מה' גזילה דמתני' כפשטי' בתקנת נגזל גם בנכנס למשכנו ויש לו חוב ע"ש. מ"מ דוחק דלשונו משמע דתרווייהו לאו א' דלא תבא וע"כ דמפרש בספרי הנ"ל כפשטי' דבחוץ קאי אדלעיל ויש איזה טעם לחכמים דדרשי הכי כמו גבי ולקח ונתן כנ"ל ולא מטעמא של הסמ"ע רק כנ"ל. וקצת ראי' מדמייתי הש"ס (קט"ו) דבביתו של ערב מותר מקח בגדו כו'. ומנ"ל דבביתו משתעי קרא דלמא בשוקא ומוכח דאין חילוק דבזרוע למלוה ג"כ עובר. אך אינו מוכרח דמייתי מדכ' קח כו' כי ערב כו' דמשמע בגווני דהי' אסור אם הי' לוה מותר בשביל שהוא ערב וע"כ דלביתו מיירי כנ"ל ובבעה"ת פ' ג"כ כתוס' דמדרבנן הוא דאסור ניתוח ע"ש. אולם בסמ"ג לאוין קפ"ו מצאתי שהביא ספרי הנ"ל מלעבוט כו' בחוץ כנ"ל. ומהר"א שטיין פי' דבריו גם כן דלא תבא קאי או לביתו או לעבוט בחוץ ע"ש והוא כרמב"ם וש"ע הנ"ל. ונ"מ לענין פסול

והנה משמע דכמו דלביתו אסור אף שאין הלוה בבית ואינו מוחה רק שלא מדעת כן בחוץ ג"כ כיון דנכללים בחד לאו כנ"ל. וא"כ תפיסה דב"ח לעולם בלאו. וכן משמע מר"א ממיץ ביראים שכ' דהא דקי"ל עביד דינא לנפשי' לא משכחת לה רק שלא בהלואה אלא שכירות וכה"ג ע"ש. וא"כ בהכותב בעובדא דיימר בר חשו דמפורש דהוי מסיק בי' זוזי הי' באסור מה דאמר לשליח זיל תפסי'. והי' מיושב קושית תוס' על רש"י דבשליח קני תופס כו' דאין שליח לד"ע ובטלה השליחות והוי כלא עשאו שליח. ורק בשכירות וכה"ג מהני שליח. אולם קשה ר"פ ור"ה היך תפסוה. אך י"ל דאינהו לאו הלואה הי' אך רש"י ז"ל פי' שאף הם היו נושים בו מעות ע"ש פ"ה. וי"ל כיון דמחריפותא דנהרא תפסו וכיון שהשליח הודחה היתה נאבדה והוצרכו ליקחה משום השבת אבידה ושוב יכולין להחזיקה בחובם. אולם רש"י ז"ל כתב מיד זה חטפנוה ע"ש וקשה כנ"ל. וא"ל כיון שלא היו יכולין לגבות ובמקום פסידא מותר ז"א כיון דקי"ל עביד דינא לנפשי' גם שלא במקום פסידא ואעפ"כ עובר בלאו ממילא גם במקום פסידא כן. וי"ל דמיתומים אין אסור דהתפיסה רק מצד נכסי ערבין בי' הוי כמו לביתו של ערב דמותר דאין הם הלויו. וא"כ לס"ד דידהו דהתפיסה לא"מ מהני ולא אסור משום לא תבא כנ"ל. אולם בשמיטה דג"כ ממעט בירושלמי יתמי מלוה משום כל כו' משה ידו כתיב הובא בר"ן פ' השולח ומ"מ יתמי לוה לא אימעוט ופי' דשבועות ר' חוצפית כו' ליתומים על נכסי אפטרופס כ' תוי"ט שם דמשמט בלוה ומת אף דלא הלוה להם. והגם שאינו מוכרח דר"ש ור"מ פי' אפטרופוס שלוה ע"ש מ"מ תי"ט כ' כן ע"ש. ומה שפירשו כנ"ל הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וע"כ א"ל קרקע. אבל לענין הדין מודים דמשמט. ואפשר דיש חילוק דשם כ' על משה ידו אמעוט רק יורשי מלוה משא"כ כאן דכ' ג"כ אשר כו' נושה בו. גם י"ל דבסתם כיון דמצוה לפרוע חוב אביהם קרינן בהו נושה משא"כ בעובדא דר"פ דכבר תבעו ולא רצו לשלם דהא גם בקרקע קי"ל (ב"ב קע"ד) דדיינא כו' קודם דלתבעינהו ליתמי טעה כו'. וע"כ גם ר"פ ור"ה תבעו כנ"ל. ושוב התפיסה רק בתורת ערבות לא אסור כנ"ל והוי כערב דמותר. ולכאורה אי נימא דביתמי אין אסור א"כ איך אמר התם (פ' הכותב) דבקרא אמר לא"מ תפסי' ובע"ח אמר מחיים תפסתי דנאמן במיגו להפ' ה' רבית דגם בבע"ד אמרינן א"א מע"ר ואף במיגו א"נ כמו בעדים. וא"כ במה שאומר שתפס מחיים מ"ע רשע דעבר בלא תבא לעבוט כו' משא"כ לא"מ דב"ח משמע. הלואה. אך לא קשה דאי לא"מ עבר אלאו דגזל דלא"מ לא מצי תפיס וע"כ עשה איסור ושוב נאמן דמחיים תפסי'. וצ"ע לדינא מיורשי' בשיעבוד מטלטלי אג"ק או לאחר תקנת הגאונים אי שייך בהו הלאו דלא תבא כו'. וכן יורש דמלוה אי רשאי כנ"ל כמו בשמיטה דאמעוט ממשה ידו וכאן כ' ג"כ כי תשה כו'. ונראה דאסור מדלא חשיב בברייתא לביתו א"א לכנס כו' לערב כו'. וגם בשמיטה רש"י וש"פ חולקין ע"ש בר"ן פ' השולח דסבר דרבנן פליגי עלה ור"ש הוא ע"ש. אך כיון דמבואר במשנה דמת אינו מחזיר ליורשיו ופירש"י דכ' תשוב לו ולא ליורשיו ע"ש משמע דכולה קראי בלוה גופי' ומ"מ י"ל כיון דסתמא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ע"כ בלוה משתעי. או דמיתורא דלו דריש. מ"מ פשטא דמלתא משמע דביורש אין אסור שאינו נושה בו. ומברייתא דלא חשוב כנ"ל אין ראי' די"ל