חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב פו

דהי' העני צריך ליתן משכון כלים הצריכים ואם לא נתן ולא הי' מלוהו הי' עובר מלוה ואם נותן הי' הפסד ללוה חסרון כלים הצריכים ושפיר קרי בולי ובוטי ע"ש. עכ"פ משמע דהמצוה שלא ימנע להלות כשאין לוה נותן למשכון כלים הצריכים. אך מ"מ אין ראי' די"ל שאין רוצה מלוה כנ"ל. או דגרע משום שמיטה דחזינן דנמנע בכל זמן עובר רק בעשה ומשום שמיטה בלאו דהשמר כנ"ל. והגם דרמב"ם כתב דאם כסף מצוה מקרא דהעבט תבעיטנו ע"ש (פ"א ממלוה). מ"מ נראה דהעבט אין הפי' רק הלוהו ולא משכון. דבש"ס ב"מ ל"א וכתובות ס"ז מפרש בהלואה גרידא וכן התרגום תוזיף כו'. ור"ש דס"ל דאין לו וא"ר כו' א"ל הבא משכון שתזוח דעתו עליו. מ"מ אינו מפרש קרא דתעבוט כן ע"ש. ולא הובא ברמב"ם וש"ע. והתם כ' די מחסורו מדין צדקה ע"ז אמר ר"ש הבא משכון שא"ר. להתפרנס מדין צדקה. וראי' דמכילתא ורמב"ם ז"ל דאם כסף תלוה אינו רשות אלא מצוה מקרא דהעבט. היינו דגלי כיון דכ' תלוה את עמי כו' עני כו' ועמי דלא עני רק עני קודם ובעני כ' העבט כו' ממילא הך אם מצוה אף שאינו עני שחייב ליתן לו מדין צדקה מ"מ חייב להלות לו. אולם לשון הרמב"ם דדוקא לעניים ומשמע דקרא דהעבט היינו העשה דהביא קרא דאם כסף כו' את העני כו' יכול רשות ת"ל העבט כו' וכן בהה"מ רק שהוא עני שאינו שואל במתנ' רק הלוא' וכן דריש בש"ס קרא דהעבט תבעיטנו אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו דרך הלואה. ובמכילתא מבואר את עמי כו' עני ועשיר עני קודם. אבל רישא את עמי דגם לעשיר מצוה. והה"מ הביא המכילתא ולא הקשה כלל על הרמב"ם. ואפשר דכוונת המכילתא עשיר היינו עני באותו שעה שצריך לפרנסה וא"ל וזה בכלל עני ומ"מ עני גמור קודם דעשיר יכול להשיג אצל אחרים יותר מעני. ומה"ט כ' טור וש"ע גם לעשיר לשעה כנ"ל. והרמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים חשיב מ"ע דמלוה לעני בכלל צדקה וכן בש"ע י"ד סימן רנ"ג. וגמ' שבת ס"ג גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ופירש"י לפי שאין העני בוש בדבר ע"ש. ומשמע דמלוה לעני לצרכו לפרנסתו. ומ"מ חשיב הרמב"ם במנין המצות לב' מצות צדקה דהוא נתינה משלו והלואה לעני ע"ש. ומ"מ אא"ל דלעשיר אין מצוה דא"כ הא דקי"ל מלוה עה"מ ש"ש משום דר"י יהי' הדין אם מלוה לעשיר על משכון ש"ח ולא אשכחן בגמ' ופ' שום חילוק. וגם בש"ס ב"מ ע"א הובא כלשון המכילתא עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ע"ש. וכיון דילפינן דאם כסף כו' אינו רשות רק חוב ממילא את עמי ג"כ מצוה אף עשיר. ורמב"ם כתב סתם הלואת ישראל קודם. ואפשר דקאי סתם דכל שאומר שצריך ללות חשוב עני באותו שעה. ורא"ה בחינוך מ' ס"ו כ' ג"כ רק להלות לעני כו' כפי מה שצריך לו כו' ע"ש. ופ' ראה תע"ח תע"ט מ' צדקה כ' אל תחשוב כו' רק בעני אשר א"ל לחם ושמלה כי אף בעשירים גדולים כו' צדקה לפעמים כגון במקום שאין מכירין וצריך ללות וגם כו' פעמים שנצרך כו' ע"ש. ומשמע דוקא כה"ג דאף לקט שו"פ יכול לטול דעני באותו שעה. ומ"מ דוקא מה שחסר לו. ולא כדי להרויח. וגם בזה לא חלקו הפ' ואפשר דבכלל גמילת חסדים הוא כיון דלו אינו נצרך וחבירו צריך לו. ובש"ס סוכה מ"ט ע"ב גדולה גמ"ח כו' שצדקה לעניים וג"ח בין כו' לעשירים ע"ש. אולם על ג"ח בין בגופו בין בממונו פי' רש"י מלוה לו מעות כו' משאילו כלי ובהמ' ע"ש. א"כ גם משאיל היינו הך מצוה וא"כ למה שפ' סי' ע"ב כת' הר"ן דאם השאיל ספר דעביד מצו' ושייך פרוטה דר"י אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דיש למשאיל ג"כ והוי כשוכר כו' ע"ש ס"ג סמ"ע וש"ך הא כל משאיל מצוה עביד ג"ח כמלוה לעשיר דחשוב ש"ש אמשכון משום פ' דר"י ואיך משכחת שואל חייב באונסין. ונראה דר"ן ס"ל דמשום שטוח וניעור הוא דהוי ש"ש רק דוקא אם מצוה מתחלה שוב ג"כ מצוה בשטוח כו' משא"כ אם אינו מצוה מתחלה לא הי' לו לעשות ולקבל משכון שיתחייב בשטוח כו' כמו פקדון דג"כ אח"כ מצוה שטוח רק שלא הי' ל"ל כנ"ל. וממילא שואל גרידא גם ספר הי' חייב באונסין דמה דמיפטר בשעת שאלה לחוד פ' דר"י אינו חשוב הנאה רק שמשאיל על משכון דכיון דמצוה שוב יפטר כל שהמשכון בידו בשעת שו"נ זה חשוב נהנה כשוכר. אך עדיין אינו מעלה ארוכה דמה חילוק בין שואל ספר על משכון או שאר שאלה על משכון ומפורש בר"ן דוקא ספר. וכן מפורש בת' דמשום הנאת פ' דר"י שבשעת שאלה לחוד ע"ש. גם אין לומר דדוקא הלואה שנותן משלו וכשיהי' פרוטה לעני הלואה קודמת כדחשיב רמב"ם וש"ע דקודם לצדקה משא"כ שאלה דמכלל גמ"ח כמו לעשיר ואינו נותן משלו עני קודם. דגם ז"א דמבואר בגמ' מטעם עוסק במצוה פטור והיינו כשיבא עני כשכבר עוסק ואין חילוק אף שזה קודם בב"א מ"מ כשבא אח"כ פטור כנ"ל. ולכאורה אפשר דוקא שואל ספר דהוי כלראות בה או לעשות פחות מש"פ דמצות לאו הנאה. ומבעיא לש"ס צ"ו ע"א אי חשוב שואל לחייב באונסין. וע"כ הטעם בספר כיון שעומד כל עיקרו להנאה זו דמצוה וזה כל שויו חשוב ממון דהא מפורש במשנה פ' הזהב מוכר ס"ת לרבנן יש לו אונאה וע"כ דאינו כשטרות רק חשוב גופו ממון ס"ת דעיקרו להנאת מצוה כנ"ל. וא"כ י"ל דמה"ט משאיל ספר לא חשוב כל הנאה שלו דמאותו הנאה שיש לשואל משום מצוה יש להמשאיל ג"כ. משא"כ שאר שואל דכל הנאה דמשאיל מה שעומד לכך והנאה שיש למשאיל משום מצוה אינו מעין הנאה דשואל כלל. מ"מ דוחק שלא הוזכר בת' הר"ן כלל מהנ"ל

סעיף ו אם בא למשכנו שלא בש"ה לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו (וע"ל ס' ד') אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו (ואפילו אם ביקש להכניס כו') אלא אם ימצא לו דכר בחוץ יקחנו

כו'

(ג) לא ימשכננו כו'. כ' סמ"ע דמשכנו בחוץ עובר בלאו דל"ת אל ביתו דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה ע"ש. ותמוה מאד נהי דבשאר דוכתי ביתו נכלל רשותו אבל דכ' לא תבא אא"ל רק לבא לביתו איך נוסף בחוץ אין זה ביאה אל ביתו. ומ"ש ה"ה או כ"ש מלבד דאין מזהירין מן הדין. רק איך אפשר דכ"ש שליח ב"ד יוכיח דמותר לנתח בשוק. ואל ביתו עובר וחזינן דלאו ק"ו הוא והקפידא לבא לביתו. והרי אף לכנוס לכתוב כו' פ' רשב"א וש"ע דאסור דעל הכניסה הקפידה תורה כיון דלא כ' לא תקח מביתו כנ"ל. ונראה דהוי רק לאו הבא מכלל עשה מדכ' והאיש כו' נושה בו יוציא אליך כו' דגם שבחוץ תעמוד דוקא שליח ב"ד או לוה יוציא אליך אבל מלוה אין רשאי בע"כ גם בחוץ. אולם שיטת תוס' כ' בפשיטות דאסור נתוח בשוק רק מדרבנן גזירה אטו כניסה כנ"ל. ובאמת אין ראי' מקרא דיוציא כו' דלא כ' יתן שיהי' ברצון דוקא הנתינה בחוץ רק יוציא ושוב כשכבר בחוץ יכול לנתח בע"כ ג"כ, ואפשר דאף בעומד בחוץ ומכניס ידו לבית לטול תליא גם כן בפלוגתא דביאה במקצת אי שמה ביאה גבי בהונות ע"ש (זבחים ל"ב). גם ברמב"ם סוף פ"ג מה' גזילה מפורש דלביתו כ"ש מחוטף מיד לוה היפוך מסמ"ע הנ"ל: