חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב פה

דרבנן קשה כנ"ל. ולפי פי' הש"ך ז"ל שפיר באין מכחישין הוי ממון גמור מה"ת. משא"כ במכחישים כנ"ל. מ"ש ש"ך ז"ל ס"ק כ"ז תמוה פי' בדברי בעה"ת שדומה לשורף דציוי שלו ליתן מטעם גרמי ותמוה מאד כמבואר למעיין וכמ"ש גי"ת ע"ש

הלכות גביית מלוה סימן צז

סעיף א (א) מצות עשה להלוות לעניי ישראל כו'. רשב"א בת' סי' קפ"ט כ' טעם שאין מברכין על מצוה זו והשבת עבוט וצדקה שאינה תלוי' כולה ביד העושה שמא לא יתרצה בה חבירו ונמצא העשה מתבטל ע"ש ולע"ד די"ל כיון דכ' תלוה העני כו' ודאי ולא ספק וספק ממון לקולא אף במתנות עניים היכא דלא רבו ודוקא ס' לקט פליגי ע"ש (חולין קלד) וכ"ש ספק אם הוא עני. ומה שמוחזק לעני לא מהני דקי"ל לא אמיד לחוד אינו מועיל רק עם סימן ע"ש פרק הכותב. רק החיוב הוא דא"כ לעונם יפטור והא יש בודאי עניים ויעבור לכך חייב למוחזק לעני ואין בודקין למזונות. אבל בפרט לא תקנו ברכה דשמא אינו מצוה כלל מה שמלוה או נותן לזה. וכמ"ש הר"ן מגלה בספק מוקפין דקורין ב' הימים אף דס' מדרבנן לקולא משום דא"כ לא יקראו כלל וודאי שלא כדין יעשו אבל לענין ברכה אין מברכין רק יום א' משום הרוב ע"ש. וכן כאן חף דהחיוב בכלל משום דאל"כ ודאי שלא כדין לפעמים מ"מ ברכה לא מברכינן דבפרט ספק. ואף דספק דאורייתא מסיק דבעי ברוכי. היינו משום דס"ד לחומרא ומצוה כנ"ל משא"כ בממון דס' לקולא רק משום דאל"כ כנ"ל דמי למגלה כנ"ל. והיינו דאמר בש"ס (כתובות ס"ח) נחזיק טובה לרמאין דמה"ט אין עונש כ"כ בפרט דשמא אינו עני כנ"ל. ואף דגם לעשיר מצוה להלות לפי שעה היינו ג"כ ע"פ שאומר שצריך אבל לא שרוצה להסתחר בממון של חבירו רק שנזדמן לו שצריך לשעה. וג"כ א"א לידע אם אמת ולא מברכינן כנ"ל. וזה לא שכיח שידע שהוא עני בודאי ולא תקנו ברכה כנ"ל

ובאו"ת כ' דהרא"ש לא ס"ל טעם הרשב"א שכתב בקדושין טעם אחר ע"ש. ולע"ד אין טעם הרשב"א משום חשש שמא לא ירצה רק כמו שכתב שם בסוף ת' הנ"ל דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכיון דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרא כמאן דמעקרא דמי מש"ס כתובות פ' א"נ עכ"ל. ולכך גם בהלואה והני צדקה והשבת עבוט כנ"ל. משא"כ קדושין דגם אם לא תרצה מ"מ המצוה לא תתבטל ממנו דרמי חיובא עלי'. וראי' דאל"כ בשליח להפרשת תרומה ופדיון ומילה למה יברך שמא יחזור המשלח קודם המצוה. וע"כ דלא חיישינן לחזרה אך י"ל דבזה עכ"פ יעשה המצוה עכשיו ויוצא בברכת השליח ולא יהי' לבטלה משא"כ קדושין. ורשב"א עצמו בח"ג סי' רפ"ג כ' כנ"ל ובקדושין טעם הרא"ש עש. ועל פריעת ב"ח שאין מברכין צ"ל טעם רשב"א כנ"ל

(כ) להלות כו'. אם יש משכון ללוה י"ל שא"צ להלות אא"כ יתן לו משכון וכ"כ תוס' ב"מ פ"ב ע"ב שדחו פי' ר"ח וכ' מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלות כיון שירא להפסיד ואפשר במשכון ע"ש. וגם ר"ח ז"ל שכ' דבאינו רוצה להלות בלא משכון לאו מצוה י"נ ג"כ דר"ע פליג. הגם שאינו מוכרח די"ל דר"ע סבר רק דמ"מ מצוה עביד אבל חיוב יש להלות בנ"מ דלמה נימא דפליג אר"א בהא. מ"מ מדסיימו תוספ' בדחיתם דאע"ג כו' מצוה עביד כו' שאין לו להלות בל"מ כו'. דלמותר דהגם שי"ל להלות מ"מ מצוה עביד. משמע דפשוט להו דתליא הא בהא אי מצוה בל"מ אז באינו רוצה אלא במשכון לאו מצוה כנ"ל. ממילא גם לר"ח ר"ע דפליג ס"ל כן דא"צ להלות בל"מ. והגם דאינו מובן כ"כ למה תליא הא בהא. י"ל כיון, דחזינן בש"ס יבמות ק"ו) חלוץ ע"מ שיתן ר' זוז דמצי אמר משטה כיון שמצוה עליו לחלוץ כדין שוכר עליהם או מטען (ר"פ האומנין) דרשאי להטעותו כנ"ל. א"כ כיון דאמר ר"ה ב"ב (מ"ז) תליוה וזבין מהני ואמר דכל מוכר א"ל דצריך לזוזי לא הוי מזבין ואנוס הוא ודחי שאני אונסא דנפשי' כו' ע"ש. ולמסקנא דזביני' זבינא ע"ש. אף דחשוב אונס מ"מ אגב אונסא וזוזי מקני ע"ש. א"כ דוק במכר שאין חיוב על לוקח לקנות שייך אגב אונסי' וזוזי משא"כ מלוה אם חיוב עליו להלות בלי משכון ואינו רוצה אא"כ יתן לו משכון אין חשוב רצוי דנותן משכנו מדעת דע"כ כיון דצריך לזוזי אנוס. ורשאי להטעותו כיון דמצוה רמי' עלי' והי' צריך להחזיר אח"כ המשכון כשרוצה לוה א"כ חשוב כלוקח המשכון ע"כ דלוה דהי' כעין גזל כדמשמע בש"ס דר"י דקני משכון דאל"ה לא הי' רשאי לעכב בע"כ משכונו של זה כנ"ל. ולכך שפיר חילק הר"ח בין מלוה סתם וזה נותן לו משכון חשוב מדעת דאין אנוס דהי' מלוהו כנ"ל. משא"כ באינו רוצה אא"כ יתן לו משכון לאו מצוה על המשכון כנ"ל. משא"כ לתוס' ס"ל דאינו מחויב להלות בלי משכון שוב לא שייך משטה דלא רמי חיוב עלי' בל"מ ושוב חשוב אגב אונסא וזוזי מדעת כמוכר ולוקח כנ"ל. אולם פי' הפשוט דהא תוס' כ' דלר"ח ניחא דא"י להעמיד מתני' דש"ש באין צריך למשכון. וע"כ דס"ל לר"ח דבהי' מלוה בלא משכון ודאי לאו ש"ש דאין מצוה בלקיחת המשכון שאינו שייך לההלואה רק משום דצריך שלא הי' מלוה בל"מ פליגי דלר"ע מצוה עביד דשייך המשכון לההלואה שאל"כ לא הי' מלוהו ולר"א לא מצוה בלקיחת המשכון שהי' חייב להלות בל"מ וממילא המשכון לצרכו וא"כ ע"כ תליא הך בהך וגם לפי' ר"ח לר"ע א"צ להלות בלי משכון כנ"ל. ומ"מ נראה מאחר שכ' תוס' ואפשר במשכון כנ"ל. היינו דלא מקרי עני לענין זה כיון שאפשר לו ליתן משכון. וממילא אם יש לו רק אותן דברים שצריכין לו ומדין סידור מניחין משום החייהו כו' אף דמשכון בשעת הלואה אין חיוב השבה מ"מ לא חשוב אפשר לענין החיוב להלות וי"ל דחייב להלות ושלא ליקח דברים הצריכי' כנ"ל. דהא מיכה דיליף מערכין (שם קי"ד) עיקר קרא וכי ימוך כו' והחזקת כו' להלות הוא והיינו דנקרא עני כשיניחו לו מה שצריך משמע דהחיוב להלות כנ"ל. הגם שאינו מוכרח מ"מ נראה כן. והיו מיושבים דברי הרמב"ם בבגד אלמנה ואוכל נפש שפסק (פ"ג מה' מלוה) דעובר גם בשעת הלואה שתמהו עליו דהוי כמוכר ע"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דהחיוב להלות ושלא יקח בגדה למשכון ממילא כשאינו רוצה להלות אא"כ תתן בגדה לא חשוב רצוי כנ"ל דאנוס ועובר בלא תחבול כנ"ל. וי"ל דבשאר משכון שא"צ מודה רמב"ם ז"ל דלא עבר כנ"ל. אך א"כ לא הי' לו לסתום. וקצת ראי' מדתקון הלל פרוזבול שנמנעו מלהלות כו' השמר כו'. והא לרשב"ג (ב"מ מ"ט) כשהמשכון ש"פ אינו משמט ולמה עברו ואטו התקנה משום גברא ערטילאי. וע"כ כנ"ל דהחיוב להלות ושלא למשכן כלים הצריכים לו. אך י"ל שאינו רוצה לטרוח במשכון בשטוח וניעור ולשמרו. גם דאפשר דאם בלא שמיטה הי' מלוהו בלי משכון וע"י שמיטה אינו רוצה עובר כשאין לוה רוצה ליתן כלים הצריכים לו דלא יחזיר לו כיון דמשכון בש"ה כנ"ל. וי"ל בזה מה דאמר (גטין ל"ו) פרוז בולי ובוטי על שם העבט כו' ומה שייך שם זה לפרוזבול. ולמ"ש א"ש