חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב פג

דתליא בראי' והגדה וקי"ל תחלתו בפסול וס' בכשרו' פסול משא"כ באמצע ואף שיודע בבירור עכשיו בכשרות לא מהני כיון דבשעת ראי' הי' פסול וא"כ מצד ראינו עדות שנחקרה בב"ד או ראייתו בכתב והוי פסול בשעת ראיה דזה הוא ראיית עדותן משא"כ כשמעיד סתם כזוכר ההלואה כשהי' כשר אז מהני. ומה"ט הוי זה עדות אחרת ונהי שיודע שאמת ע"פ מה שראה כתבו מ"מ ראיית הלואה ליכא. ואף דמהני בממון ידיעה בלי ראיה מ"מ רק כמו מנה מניתי לך דיש ראי' על שיודע ע"י ראי' זו לא סתם ידיעה כמו דלא מהני ת' בפסול וסוף בכשרות כנ"ל ולכך הוי עדות שקר שע"י הכתב ומעיד על ראיית המעשה. משא"כ בע"ד לענין שבועה כיון שיודע שאמת יכול לישבע ומ"מ עדיין אינו מיושב לי כל הצורך דהא משמע בסנהד' (נ"ז) גבי איום עדים שמא מאומד דלר' אחא בד"מ אף שמעידין סתם מהני ואי בכתב חשוב ידיעתו שכותב כראוי בירור ראוי לחשב ידיעה זו כראי' מה שכתוב שיודע בעצמו שבודאי ראה המעשה בזמן הכתוב בכתב ויהי' כמעיד על הראי' ול"ד לעד מפי עד דאין יכול לידע על אחר אי אומר אמת משא"כ על עצמו. ולמה אמר בירושלמי וכל הפ' דבאינו זוכר צריך ב' דעל כ"י מעידים הא הוי כעל מנה שבשטר. וכן רי"ף יבמות הנ"ל כ' משום דמנח גבי עדים ולא הוי כנחקרה מה בכך מ"מ מה שיודע שכתוב באמת יהי' כמעיד בפי' על המעשה כמו שיכול לישבע על המעשה ואינו מפי כתבו כלל. ואם עכ"ז נחלק בין עדות דגזה"כ להעיד על שיודע ראיית מעשה לא סתם בירור שאינו משקר. או דהי' צריך ב' עדים ע"ז דאינו כותב שקר כמו על כ"י הן מעידין וגם זה הבירור דאינו משקר בכתב לא סגי בחד וא"א שיהי' עוד עד עליו ע"ז ולא מהני. ומיושב הירושלמי כנ"ל וגם הרי"ף הנ"ל. מ"מ קשה דא"כ פ"ב דקדושין (דמ"ג) בהן שלוחיו ה"ע דאמר למ"ד מלוה בעדים צריך לפ' בעדים הן נוגעין למה הא מ"ל שמצא בפנקסו שנתן למלוה כמו חנוני ע"פ ויהי' נאמן בלא שבועה קודם דתקנו היסת דחשוב ברי ואעפ"כ לא יהי' תורת עדות דלעדות לא מהני כיון שאינו זוכר. א"כ מה שמעיד בת"ע שזוכר אינו נוגע. וי"ל בדוחק. והראי' שהביא הרא"ש ז"ל מר"כ ור"א (שבועות כ"ו) דאשתבעי הכי אמר רב כו' לבי' אנסי'. לכאורה אינו מובן דהם סברי בשעת שבועה שכך שמעו ולא הי' ס' אצלו כלל. ומנ"ל שעל האומד ישבע שברי לו. אולם הריטב"א כ' שם דמשמע דכמה פעמים הי' כך והי' לרב להזהירם שלא ישבעו סתם רק שכך נראה לו דשמע ושפיר הוכיח. ויותר הוכחה מסוף יבמות דר"נ אשתבע דאכלו כוורי לחסא ע"ש. ומ"מ הא תוס' גטין ל"ה אם נהנית כו' הקשו מהא דר"כ ור"א דש' שגגות מותר ותירצו דבפקדון הוי לי' למידק כו' וכ"כ ריטב"א כיון דבפשיעה גרמה האונס ע"ש. א"כ גם בכתב בפנקס אם באמת לא הי' כן וכתב קודם שנתן בפשיעתו גרם האונס מה שנדמה לו עכשיו שנתן ע"י כתיבתו ויש עונש שבועה וצריך לחלק בין פקדון לשאר ממון וזה דוחק גדול. ואי כנ"ל מיושב מהא דהן שלוחיו דשם בפקדון אצל השלוחים וגם ראב"ן כ' דשם ב' וטעו דהן עדים ע"ש. והחולקין דל"א טעות ע"ש. אבל אי נימא דאין נוגעין שוב לא הי' צריך לומר בסהדי הבו לי' דהן עדים והי' מוטל עליהם ליתן בעדים למלוה רק משום שהן עדים ושוב היו צריכין לדקדק שלא יבא לשכחה שלא יהי' להן תורת עדים כיון דמה שהן עדים צורך לחזרת הפקדון שייך הו"ל למידק כמו באלמנה הנ"ל. אך מ"מ ז"א דמה"ט לא יתחייב דמ"מ יחשב ברי ע"פ פנקסו שנתן ואז נתן בעדים אף דשכחו אח"כ אין זה פשיעה לחייבם ואף דלא ידענא היכא אותבינהו הוי פשיעה (ב"מ ל"ה). אף דרק שכח. וכן ב' כריכות דהו"ל למידק (שם ל"ז) אף שע"י שכחה ע"ש. מ"מ לא דמי כיון שנתן כראוי והי' בעדים נפטר לגמרי והוי חזרה ואינו מחויב לזכור לעולם ולא מחייב מש"ה כנ"ל

עוד קשה דע"כ לא חלקו מאלמנה הנ"ל לר"כ ור"א דנשבעו מעצמם דכן אמר בש"ס אדעתא דנפשי' משתבע. משא"כ שבועת ב"ד דע"ד ב"ד נשבע. אך לא קשה כיון דס"ל לרא"ש דזה חשוב באמת ברי וגם אי מפר בשבועה כן דברי לו ע"י הפנקס מהני שוב גם סתם יכול לישבע דגם דעת ב"ד כן. שוב ראיתי בת' הרא"ש כי שהביא הך דגטין אלמנה הנ"ל ומחלק דשם ודאי פשעה דלא הי' לה להניח בכד קמח. משא"כ כאן אין לתלות שמא פשע גם כ' דא"א לאדם לזכור כל עניניו ע"פ ע"ש. לכאורה לדבריו ז"ל גם כשיבאו עדים שלא נתן לא יופסל דלבי' אנסי' כהאי דר"כ ור' אסי. וא"כ אין זה שבועה ולמה תני במשנה חשוד כו' א' שה"ע וא' שה"פ כו' הא תמיד י"ל שנשבע על נטיית דעתו. וצ"ל דלא תלינן בזה ויותר תולין בשקר בכוונה משנאמר שבועה באומד דעתו. וגם בחנוני ע"פ וכתוב בפנקס מ"מ יפסל דתולין יותר שבכוונה כ' שקר מטעות כנ"ל. ולכך אמר ב"נ כיצד כו' אף דלרא"ש ז"ל אין נגד החנוני ש"ש אף אם אינו כן מ"מ לא תלינן. רק לגבי עצמו שיודע וברי לו יכול לישבע ואין עליו עונש שבועה אף אי נזדמן שלא הי' כן. אבל כשנתברר שלא נתן אין תולין בטעות כנ"ל

ובזה נתישב לי מה דקשה בחנוני ע"פ דלרבנן שניהן נשבעין א"כ יהי' פסולין להצטרף לעדות לעולם חנוני ופועל דחד פסול ודאי. ולר"ח יהי' שניהם פסולין לעולם לכל עדות כמו ב' המכחישים כו'. ולא מצינו. וגם אין סברא דהא במשנה סוף שה"ד מי נשבע כו' שמא כו' לרש"י ויפסלנו. משום חשש פסול אין נותנין שבועה. ואיך יתנו שבועה שיהיו אח"כ פסולין לעולם, וכן מי שנשבע להכחיש את עד לא יוכל להצטרף לעולם, עם העד לעדות ולר"ח יהיו שניה' פסולין העד והנשבע לעולם כיון דחד ודאי פסול ולא מצינו זה כלל. ולהנ"ל י"ל דדוקא בעדות אבל בשבועה י"ל לבי' אנסי' כנ"ל. רק כשמתברר בב' עדים דשקר נשבע לא תלינן משא"כ כשאין עדים רק בתורת ממ"נ שפיר תולין ולא נפסל כנ"ל. כמ"ש תוס' וש"פ ריש ב"מ לענין ספק מלוה ישינה דכופר בפקדון וע"י עדי נתברר לא תלינן בס' מ"י דאין ס' מוציא מידי ודאי פסול משא"כ ליתן לו שבועה דבתורת ממ"נ אבל אינו מבורר תולין בס' מלוה דלא שייך אין ספק כו'. וכן בהנ"ל לא נפסל. וכן נשבע נגד עד תלינן כנ"ל וא"ש, ומ"מ ודאי דצריך שיהי' הדבר ברור אצלו אבל אם אפשר למרמי אנפשי' ויזכור שפיר מחויב להיות רמי אנפשי' ואל"ה הוי שבועת שקר. וזה מוכח מתוס' וכל הפ' גבי בעה"ב טרוד בפועליו שהקשו ניתן לו שבועה ויהי' רמי אנפשי' ע"ש. ואי כנ"ל לא יהי' רמי אנפשי' כלל כיון דנדמה לו שפרע לבי' אנסו. וע"כ כשאפשר להיות רמי אנפשי' ולזכור הוי שבועת שקר כנ"ל. והגם דיש לדמות למ"ש תוס' שם דלכך נאמן במיגו דאין ברור אצלו רק ספק ומשקר באמירתו ודאי ע"ש מ"מ אמת כנ"ל

סעיף ו אמר החנוני אתה אמרת לי ליתן לפועלך ק' והוא כופר כו' נשבע היסת כו' ואם מודה בנ' נשבע ש"ד ואם אמר נ' צויתיך ונ' א"י משאיל"מ

(טו) נשבע. סמ"ע וב"ח כ' דהיינו דלא כהר"ן וש"ך הק' ד' טור אהדדי דכל שא"י לטול