חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב פב

עדותן והוא פטור מ"מ ישביעם שמא לא נתנו כיון דמצ"ע צריכין שבועה ומיגו לפטורי משבועה ל"א שוב אין עדים. וע"כ דכשאינו מפסיד ליכא שבועת שלוחין ולכך כשאין נוגעין והן עדים ופטור ואין כאן שבועה נגד לוה. רק בתר דתקון היסת ונוגעין ומפסיד יש עליהן שבועה גם עכשיו. אולם הא עכ"פ גם שם אינו רק היסת א"כ א"א לומר שיהי' שבועת המשנה כה"ג בשליח דמפורש ברמב"ם שהשליח נשבע היסת אף שמפסיד ומשלם. וע"כ לומר דמ"ש הרמב"ם במשלח ע"י אחר דמשביעו מספק כבן בית דג"כ כוונתו היסת כמ"ש לעיל. או דיש חילוק בין משלח לקנות ולמכור דשייך שירויח אף באקראי ובין משלח מעות לבע"ח א"צ אלא היסת כנ"ל. עכ"פ ס"ל לסמ"ע שפיר דלדיעה שהוא הרמב"ם דבחנוני כשאין מכחישין נוטל בלי ש' בנק"ח רק היסת היינו כשהי' מפסיד מדנקיט הטעם לפטרו מהיסת הואיל שאינו מפסיד והיינו שישביע שמא לא נתן וירויח ע"ז אין היסת משא"כ אם הי' חשד שמפסיד וא"כ גם במוציא ברשות דכ' עלה רמ"א וה"ה כל דבר דהאי ידע כו' ומשמע דלא דוקא במוציא הוצאות שזה לכ"ע ש' המשנה דמורה היתר על טרחו. רק גם באקראי שליחות ג"כ נשבע בנק"ח. ובזה לרמב"ם מה טעם לחלק בין חנוני דאף שהי' מפסיד כגון דליתא קמן לפועל דמשלם לחנוני שמפסיד כשיתבענו אח"כ. ואף דמחזקינן שלא יתבע מ"מ כשתבע באמת אח"כ ג"כ רק היסת ולא אמרינן דאיגלאי מלתא שהי' עליו חיוב בנק"ח כיון שמפסיד. וע"כ דאינו מכחיש לחוד סגי שלא יתחייב שבועה בנק"ח אף שמפסיד א"כ גם במוציא ברשות כן. רק היסת אפשר דצריך כנ"ל כמשלח חפץ או מעות כנ"ל. ולכך כ' סמ"ע לחלק כיון דודאי חייב לו רק ספק כמה ע"ש

מ"מ לדינא כד' ש"ך ז"ל דלרמב"ם בחנוני גם היסת לא צריך בלי הכחשה אף דליתא לפועל. דגם בנגזל ויש עד ומודה על מקצת מ"מ כ' דאינו משביעו אף היסת על השאר משום דטענת ספק אף דיודע שחסר לו ע"ש. וכאן שבועת המשנה וכן מפו' ברמב"ם גופי' פ"ו מה' גזילה דכל הני דשמין ביורד ברשות נשבע בנק"ח ע"ש. וע"כ לחלק בין חנוני כמ"ש הש"ך בשם בעה"ת חזקה שליח ע"ש עוד י"ל לע"ד דמשום הוראת היתר דטרח אינו מדקדק היטב ורמו רבנן שבועה עלי' שידקדק כדאמר בפוגמת והיינו כשיודע שיצטרך לישבע מדקדק מיד כנ"ל. וזה שייך במוציא וכה"ג דאם לא יצטרך לישבע לא ידקדק משא"כ בחנוני דאם יתן לפועלים או לבע"ח פחות עכ"פ יודע שיתחייב שבועה כשהפועל או בע"ח יתבע. ודייק. ולכך כשנזדמן דמת או ליתי' אין עליו שבועה מספק דבכוונה לא חשדינן לי' שיודע ומשקר כיון שאין טענת ברי עליו כנ"ל. גם שייך חילוק הנ"ל דמחזיקין שלא יצטרך לשלם עוד שלא יתבענו מלוה כנ"ל

סעיף ד יש מי שאומר דאפילו אין החנוני טוען כרי אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפ' כו"כ ה"ה ככרי הואיל ויש רגלים לדבר שהרי ציוהו בע"ה לתת לפועלים (ויכול לישבע ע"ז וה"ה דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת כו'). ס"ה יש לדון ע"פ פינקס כו'

(יג) הואיל. דעת הש"ך דוקא ביש רגלים לדבר חשוב פנקס כברי. ובתומים הביא דברמב"ם מפורש טענו שכ' בפנקסו שחייב לו ואומר א"י צריך לישבע היסת. ומוכח דהוי ברי בלי רגלים לדבר. ולע"ד הא מבואר בתשובת הרא"ש דחנוני י"ל דהוי פנקס שלו רגלים לדבר דלא מרע אומנותי' ומפרש הירושלמי כן לא במקיף אמרו היינו מאחר שמאמין לחנוני בהקפותיו על פנקסו יהא נאמן כו' שאומנתו בכך ואם הי' נתפס בשקר הי' מפסיד אומנתו ע"ש. וזהו שמפרש הרמב"ם המשנה לא שאמר כ' על פנקסו שאתה חייב לו כו' והלה טוען א"ו דומיא דסיפא בפועל שבעה"ב טוען שמא דס"ד שנאמן כ' דמ"מ פטור ולא תקנו כמו שסיים הרמב"ם. אבל י"ל דמיירי בטוען ברי מצד עצמו רק דס"ד שיהי' נאמן ע"י שכ' בפנקסו דזה הוא דקמ"ל הרמב"ם כמפורש בדבריו. וע"כ באמת הדין כן דאף שטוען ברי וכ' בפנקס ג"כ מ"מ פטור ולא תקנו ולכך סיים דנשבע היסת ואין ראי' באומר רק ע"י הפנקס. או די"ל דפנקס דחנוני באמת חשוב רגלים לדבר משום לא מרע כו' כמ"ש הרא"ש והוי כברי משא"כ שאר פנקס. דקצת משמע כן דלפי דיוק הרא"ש במשנה קשה למה נקיט לא שיאמר כ' על פנקסו כו' אלא אמר לו תן והוא אומר נתתי כו'. אדרבא ברישא הול"ל רבותא לא שאומר אתה חייב וסיפא הול"ל אלא א"ל תן והוא אומר כ' על פנקסו שנתתי ומזה מוכח כמ"ש דפנקסו עדיף כמ"ש הרא"ש וקמ"ל רישא רבותא דאף הפנקס לא מהני אף דלא מרע כמ"ש הרא"ש. וסיפא רבותא אף שאין כ' בפנקס רק אומר נתתי מהני ג"כ ונוטל ומוכח דפנקס דחנוני בלא ברי עדיף מברי בלא פנקס. ומדנקיט חנוני על פנקסו מוכח שפיר דפנקס בלא ברי מהני ג"כ. ואח"כ בעי למינקט רבותא דגם ברי בלא פנקס נוטל

והש"ך עצמו כ' דפנקס המדויק הוי כרגלים לדבר ע"ש. ונראה דלמד מדאמר סוף פ"ק דב"מ בסמפון הנמצא ת"י מלוה דלא מהני שמא הכין וכ' ליתן כו' ובנמצא בין ש' קרועים דרגלים לדבר מהני ע"ש. כן בפנקס די"ל שכ' והכין ליתן ולא נתן דכ"ש משה שלחובתו ע"ש ולכך עם רגלים לדבר מהני. ומ"מ במדויק לגמרי שיודע ברי שאינו כותב להכין רק אם נעשה אין. ללמוד משם דשם א"י איך הי' ולכך חשוב שפיר ברי גם לש"ך. ומ"מ באינו נזכר גם ע"י הפנקס דכ' הרמב"ם ה' עדות דהוי כהוגד מפי נאמן ומ"מ י"ל דמשביעין היסת אף להפ' דהוגד לי לאו ברי דדוקא בעדות פסול אבל כאן הוי הוגד לי מפי עצמו חשוב כאלו תבעו אז כיון שברי אצלו שכ' בדיוק. אך מ"מ חזקה א"א תובע אא"כ י"ל לא שייך בכ' שלא בפניו ועתה א"י כלום. ויש לדחות

(יד) ויוכל לישבע כו'. ולע"ד צ"ע דמשמע שיכול לישבע סתם שאינו חייב ואף דלענין עדות לא מהני גזה"כ הוא דפסול. אבל לדעת תוספ' פ"ב דכתובות שפי' זימנין דלא דכירי וחזי בכתבא ומסהדי כו' דאף אם היו מעידים ראינו בכתב הי' מהני עדותן כמו ראינו עדות שנחקרה בב"ד כו' רק החשש שיעידו סתם שלוה וזה הוי עדות שקר שא"י רק מה שראו בכתב ע"ש ומוכח להדיא דזה חשוב שקר גמור דמעיד סתם שלוה וא"י רק ע"י הכתב אף שבאמת מהני וחשוב עדות כנ"ל כ"ש לענין שבועה. אולם הרא"ש ז"ל יבמות ל"א כ' ג"כ כדברי תוס' הנ"ל והגם שסיים ויעידו כאלו זוכרין והן אין זוכרין ורחמנא אמר מפיהם ולא מ"כ כו'. היינו אם לא חשוב כזוכרים גוף העדות ממילא הוי גוף העדות מפי כתבם. אבל להנ"ל דחשוב זוכר המעשה ע"י שיודע של כ' שקר א"כ מה שמעידים על המעשה אמת וזה מעידים מפיהם. וכמו זוכר ע"י השטר כנ"ל. אולם נראה החילוק דדוקא בעדות דיש חילוק באין זוכרין על כ"י מעידין ובעי ב' על כל חתימה משא"כ על מנה שבשטר. אך הוא גופא קשיא ליחשב כמעיד אמנה שבשטר כנ"ל. אך דבעדות