חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב עט

הרמב"ם וש"ך בעצמו דחזקה כנ"ל. ולכך אמר ריש ב"מ הטעם מה אית לי' גבי חנוני אנא עבדי כו'. משא"כ כשנתרצה במעמד ג' וקנה החיוב דהוי כנפרע רק הספק אם לא פרע מהני החזרה י"ל דפטור בפרט אי מדינא גם א"י א"פ בלא הול"ל פטור. א"כ ע"כ מ"ש הפ' דפועלי' מדינא שקלי היינו משום דלא חשוב ספק כלל לדידהו דמה אית להו גבי אחר כנ"ל. משא"כ במעמד ג' שוב פטור משום לה"ל למידע כנ"ל. ובפרט להפ' דנשאר חיובו רק בתורת ערב א"כ צריך לברר שלא פרע הלוה כיון דחיוב בעה"ב מצד עצמו ודאי פקע רק נשאר ערבות ושוב אינו נאמן כנ"ל. ולכך מירושלמי עצמו לא הוכיחו תוס' כלום די"ל ככ"ע כנ"ל. רק מדפי' הרי"ף דס"ל כר"ש דלא כהלכתא א"כ היינו משום דסבר הרי"ף ז"ל דתליא הא בהא אם קונה החיוב כמו במעמד ג' ממילא נפטר הלוה לגמרי שנותן לו חיוב זה רק משום שנפטר ממנו. וא"א שמקנה וישאר חייב ובתורת ערב לא אמר שהוא ערב. ולכך סבר הרי"ף דאי כרבה דחוזר ולא נפטר ממילא לא קנה ולא נתחייב חנוני כנ"ל. דלר"ש הוי כפטרו ע"פ החנוני וממילא מחויב החנוני בתורת ערב כפי' א' של תוספ' ולכך ע"כ הירושלמי כר"ש דלרבה לא קנה ולא נתחייב כלל ושייך תקנת חנוני ע"פ כאלו לא העמידו כנ"ל. ודייקו תוס' שפיר מהרי"ף דפלוגתייהו משום הפטור ומוכח דלר"ש מחילה א"צ קנין ורבה לא פליג בזה רק דסבר שלא פטרו כנ"ל

וממילא שפיר כ' ב"י סי' קכ"ו דהרי"ף חולק על הגאון דבמעמד ג' א"י לחזור ולתבוע הלוה דכיון דקנה ממילא נפטר הלוה לגמרי כיון דסבר הרי"ף דתליא הך בהך. דאי הוי ס"ל דאפשר אף שקנה ונתחייב זה מ"מ יכול לחזור ולתבוע הראשון הוי מצי לאוקמי הירושלמי כרבה ג"כ ואף דחוזר מ"מ אין חנוני נאמן להוציא כנ"ל וע"כ כנ"ל. וממילא במעמד ג' דקני ע"כ שנפטר ואינו חוזר כנ"ל. וא"כ שפיר פסק הטור כאן במעמד ג' ונתרצו דאין פועלים נאמנים להוציא מבעה"ב ולא הביא החולקין כנ"ל. דממ"נ הדין כן אי כהרי"ף א"כ ע"כ נפטר לגמרי ואי כהרא"ש והחולקין דלא תליא בהך ואף דקנו י"ל דלא נפטר א"כ שוב אפשר לאוקמי הירושלמי כהלכה וגם לרבה דחוזר מ"מ אינו נאמן הפועל כנ"ל. וא"כ למה נימא דפליג ש"ס דילן א"כ ממ"נ הדין כנ"ל במעמד ג' כנ"ל

אמנם הוכחה מתוס' אין כאן. די"ל דלולי הרי"ף הוי מצינן לומר דירושלמי מיירי בקנין דלכ"ע אינו חוזר. כמ"ש הרא"ש דבקנין נפטר אף אם לא יתן. הגם דלתי' תוס' עכשיו דלענין בל תלין פליגי אין הוכחת הרא"ש מועיל דאי כשיתן למה לי' קנין. הא גם כשיתן בעי קנין שפטרו מעכשיו אם יתן אח"כ ולא יוכל פועל לחזור בו וגם לא יעבור אבל תלין. אך מ"מ שפיר בקנין ד' הירושלמי דלא שייך תקנה דחנוני ע"פ כיון דודאי נפטר מעכשיו ולא הי' מוכח מירושלמי דמחילה אצ"ק ולכך דייקו מהרי"ף דאי בקנין גם כרבה אתי. וע"כ דלא כנ"ל. אבל גם הוכח' לד' הש"ך אין כאן מתוס'

ומ"ש מהרא"ש ז"ל באמת תמוהים מאד ע"ש. שכתב אבעי' חוזר או א"ח. אם השולחני אינו רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפילו אומר אני סומך על השולחני במעמד ג' שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבעה"ב בידו כו' אלא מקיף. והא דאמר בירושלמי גבי אע"פ הדא בשלא העמידן הפועלים אצלו אבל העמידן אצל חנוני אין לפ' על בעה"ב כלום אלמא דקני אע"ג דל"ל לבעה"ב אצל ח' כלום כו' גמרא דירושלמי סבר כר"ש דאמר אינו חוזר כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב דכיון שבעה"ב חייב כף (ח"ב) ליתן לפועלים שכרן מיד חשוב כערב בשעת מ"מ דלא בעי קנין ואין הלכה כר"ש וכיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרים ותובעים מבעה"ב דאטו בשופטני כו' שהשולחני לא יתן לו אם ירצה והם יפטרו את בעה"ב ויפסידו שכרן ואפילו אם מחל לו מחילה בטעות הוא. אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכולין לחזור ולתבוע מבעה"ב אם ירצו ר"ש אמר אינו חוזר לפי שמחל לבע"ה כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו ורבה אמר חוזר דלא חשוב לי' מחילה והלכה כרבה כו' ומכאן ראי' דמחילה א"צ קנין דהכא בלא קנין כו'. ואפ"ה אמר ר"ש א"ח משום דמחל ורבה דאמר חוזר משום דל"ח לי' מחילה כו' עכ"ל. ותמהו ל"ח וגי"ת ואין בדבריהם ישוב לד' הרא"ש ע"ש. דמנ"ל דלדידן אין פלוגתא דרבה ור"ש כפי' הירושלמי ומסברא לא יחלוק הרא"ש על הירושלמי וגם למה לי' זה. וגם מ"ש הטור סי' קכ"ו דהרא"ש ס"ל גם במעמד ג' כגאון דלא פטור הלוה ע"ש מנ"ל הא בהרא"ש ע"ש שהניחו בתימה ב"י וש"פ. ונראה לע"ד פי' דבריו ז"ל דסבר דודאי אם אמר החנוני פטור את בעה"ב ואני אשלם הוי ערב משעת מ"מ כמ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס' ג' רק דבמה שאמר במעמד ג' אני סומך עליך ונתרצה ודאי דלא חשוב רצוי זה כציוה לפטרו דאין ברצוי זו רק שישלם לו אבל אינו ציוי לפטור לבעה"ב. ובודאי לא יוכל להוציא משולחני אם יחזור בו וממילא אטו בשופטני ושוב מסתמא אינו פוטר באמת לבעה"ב. ואף דהי' סברת דפועל א"י להוציא מבעה"ב דשמא נכלל באמירתו שסומך ע"ש שפטרו לגמרי. מ"מ כיון דברצוי דשולחני אינו נכלל בודאי ציוי לפטרו לבעה"ב וא"י להוציא שוב מסתמא לא פטר. ולכך כ' ואפילו אם מחל לו היינו אף אם הי' דעת הפועל באמת שמוחל ופטרו הוי בטעות שהי' סבור שהשולחני יהי' מחויב ובאמת אינו מחויב. ושפיר הוי טעות מיד כנ"ל. כי פליגי כו' דטעמא דר"ש דאינו חוזר כששולחני רוצה ליתן דמחל לבעה"ב כל זמן ששולחני אינו חוזר. ונראה כמו דקי"ל פ"ק דקדושין במחילת מלוה דמקודשת כן בארוח לה זימנא כמפורש בש"ס שם. וא"כ כמו באומר למלוה פטור ללוה ואתחייב דחשוב שעת מ"מ משום מחילת מלוה כן באומר הרויח לו זמן ואתחייב חשוב כשעת מ"מ כנ"ל. כמו שנחלקו הפ' ברבית אחר הלואה בארוח לי' זמנא דחשוב כמ"מ ע"ש. ונראה דמהני חיובו על כל הממון ואף דרוחת זמן אינו רק ש"פ דהא גם בפטור ללוה לא שייך הטעם דאמר ריש קדושין דהוי כהלוה לו כיון שמלוה בציוי תן כו' דהא שם שפיר כאלו הלוה לו משא"כ פטור ללוה דחיוב של זה כשנפטר הלוה ואין כאן חיוב. רק ע"כ כמו קנין חליפין בשביל מחילת מלוה דהוי נתינה בציוי מתחייב זה כמו ק"ס דמתחייב והנאה זו חשוב ככלי כדאמר פ' א"נ וא"כ גם בארוח זמן ואתחייב ג"כ מתחייב בכל החוב שהוא מחייב עצמו כאלו. הי' בקנין סודר כנ"ל. וא"כ זה שפיר כיון שאמר במעמד ג' שסומך עליו ושולחני נתרצה הוי כאומר הרוח לו זימנא דנהי דלא הוי כאומר פטור במה שאומר שיסמוך עליו שישלם לו. אבל זה הוי כפירש שלא יתבע לבעה"ב שהוא ישלם לו. וממילא ג"כ נתחייב וא"י לחזור בו. ושוב אין פועל יכול כלל לחזור ולתבוע לבעה"ב דנגדו אמרינן שפיר שפטרו לגמרי דלא שייך אטו בשופטני כיון דאין שולחני יכול לחזור כנ"ל. וא"כ כל ד' הרא"ש ז"ל מדויקים שכ' מקודם דא"ל דפליגי באין שולחני רוצה ליתן ונימא דטעמא דר"ש משום שפטרו פ' לבעה"ב ממילא מתחייב ולכך פטרו דז"א שהרי השולחני ודאי יכול לחזור בו ולא יתחייב בשביל שפטרו דלא חשוב ציוי רצוי שלו וממילא לא פטרו דכי בשופטני כו' וכ' והא דבירושלמי כו' כר"ש וכ' דסבר ר"ש כיון כו' דנתחייב כו' כיון שבע"ה