חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב עז

דנקיט ריש ב"מ גבי חנוני ע"פ יהא מונח הוא לר"י משום רמאי אבל לרבנן היו חולקין אם הי' רק תשלום א'. ורק משני דכל חד אמר מה אית לי' כו'. אבל כל שלא נשבעו שניהם ומגיע להם רק תשלום א' והדין חולקין ממילא הי' נקרא תופס בחזקת שניהם. וא"כ על אותה מחצה אף שמתו פועלים לא שייך אאמש"ל כנ"ל דע"י זה מפסיד מה שחשוב תפיס מכשיהי' פועל חי. ובשלמא כשחנוני נשבע דאז ע"כ צריך בעה"ב לשלם לו הכל דמה אית לי' גבי פועל כו'. ממילא לענין תשלום הב' ליורשי פועל שייך אאמש"ל דלשלם חנם מוחזק בעה"ב בשלו וא"י להוציא בלי שבועה דנגד בעה"ב לעולם הי' להוציא. וא"ל דכבר זכה במחצה תשלומין. דז"א דלענין כשישבע אחד ויצטרך לשלם הכל לא הי' תופס בשביל הב' כלום. אבל לענין כשלא ישבע שום א' דלענין זה שיהי' רק תשלום א הי' תופס בחזקת שניהם ושפיר עדיין מחצה דיורשים כשאין חנוני נשבע דנגדו שלא יקח הכל חשובי כמוחזקים במחצה דלא שייך אאמש"ל כנ"ל. ולכך נראה דמיירי בלא הכחישו עצמם מחיים כלל כפשט לשון הרמב"ם וטור ופועלים לבדם כו' וחנוני לבד תובע והפועלים לא תבעו כלום מחיים. ולכך לא יוכלו כלל יורשי פ' לגבות דלא הוי א"י אם פרעתיך כלל שלא טענו ברי. משא"כ חנוני שטוען ברי ע"ז פ' שפיר דאין חנוני צריך לישבע כו' תשלום א' וכמ"ש הש"ך ז"ל ס"ק י"א בסוף הגם שכ' אפשר מ"מ לקמן סי' ק"ח ס"ק כ"ז כ' דלכ"ע במתו' פועלים יורשין נוטלין בשבועה ע"ש. ומ"מ נראה כוונתו בטען הפועל מחיים ברי כנ"ל. ומ"ש הה"מ (פט"ז מה' מלוה) דהרמב"ן חולק אפשר דגם בלא טען מחיים רק שאומרים א"ל אבא חייב ג"כ א"י א"פ כפשט לשון הרמב"ם פ"א מה' טוען דוקא בלא תבעו רק מעצמו אביך הלוני וא"י א"פ ע"ש. ולזה הביא הה"מ פ"א מטוען ע"ש. רק דמ"מ נהי דחייב עכ"פ שבועה הי' צריך ושייך אאמש"ל ע"ז כ' ג"כ דלא לוסיף עלה. אבל עכ"פ רמב"ם וטור הנ"ל ברור דמיירי כנ"ל שתובע רק א' כנ"ל. דבהכחישו מחיים קשה ג"כ למה כ' שאינו נפסד הא קי"ל גבי אאמש"ל דאי תפסו לא מפקינן מינייהו. וא"כ נפסד כשיתפסו יורשי פועלים. ואף דראב"ד סובר בהזמה דחיוב תפיסה אינו ממון מ"מ הפסד חשוב. וכ"ש לרמב"ם (פכ"א מה"ע) דחשוב ממון גמור. רק כמ"ש בלא תבעו כלל דאין כאן ברי וא"י לגבו' כלל וגם תפיסה לא יועיל כנ"ל. וכן מפורש בר"ן פ"ב דקדושין שמפרש דברי רמב"ם בלא הכחישו א"ע שכ' היכא דלא מכחישו לחנוני דמ"מ חייב שבועה לאפוקי מדברי רמב"ם ע"ש

(ח) וי"א דדוקא כו' פועלים נוטלין בל"ש. והש"ך ז"ל האריך דגם חנוני נוטל מדינא כמו פועלים דאף דקי"ל לאו ברי עדיף מ"מ כיון שממון א' ודאי חייב ליכא חזקת ממון ועוד חזקה שליח עושה שליחותו והוי כחזקת הגוף דמומין והן ד' ר"י א' פלט ע"ש. והנה תמוה מאד מלבד דחזקה שליח ע"ש גריעא דלא מהני כלל בדאורייתא. מלבד זה היך מצינו חזקה זו כשהוא נוגע. דבכל דוכתי שחוט תרום ערב לי מסתמא שקיבל עליו לעשות שליחותו מסתמא עשה שאל"כ לא הי' מבטיחו ולא תלינן בשינוי דעת. משא"כ בנוגע כהכא יכול להיות דמתחלה קיבל עליו ע"ד כן דיטעון שנתן ויצטרך לשלם לו וכן עושה. ועוד דנוקי חזקת שע"ש נגד חזקת חיוב דפועלי' ולא יהי' לשניהם חיוב מדינא. ובאמת קצת דיוקים משמע כהש"ך שניה' נשבעין משמע דשוים. אולם תמוה דחזינן דחשוב חנוני ע"פ בהדי כל הני דמדינא אין נוטלין כלל שכיר ונגזל כמ"ש תוס' ורוב רפ ולמה חשוב חנוני ולא הפועלים. מזה מבואר כרמב"ן דפועל מדינא משא"כ חנוני כנ"ל. ונראה לע"ד שגם ר"י א' פלט מודה דמדינא לא הי' חנוני נוטל רק עכשיו דתקנו שיהי בשבועה שוב באמת הימני' וגבי מדינא דהא יודע שיהי' נאמן ואם לא האמינו הי' לו לומר לו הב להו בסהדי. וכ' רמב"ן שפיר דמה דאמר ריש ב"מ אנא עבדי שליחותך כו' הוא טעם התקנה שבשביל שעשה שליחותו לפעמים יפסיד אם באמת נתן תקנו שיהי' נאמן וממילא מדינא יהי' נאמן דהימני' כיון שציוה סתם. משא"כ אם לא היו מתקנים ודאי לא הי' נאמן מדינא דלא הי' צריך לומר הב בסהדי דעליו לברר שנתן דאפילו בתנאי התלוי במעשה צריך לברר שעשה. רק כשתקנו כנ"ל שוב מדינא ולכך חשוב לי' בהדי שכיר כו' דלולי התקנה לא הי' נוטל כנ"ל. רק מ"מ עכשיו מדינא ותני שפיר שניהם כו' דשוים רק מ"מ לענין כשמת חנוני ואינו נשבע שוב מדינא אין לו דהא לא הימני' רק בשבועה ובלא שבועה לא הימני' כלל דבשלמא לפועל מצ"ע חשוב דא"י א"פ משא"כ חנוני דמה שמדינא רק מצד הימני' ובלא שבועה דלא הימני' אינו נוטל כלל. אך ע"ז שפיר טעם ר"י א' פלט דשייך חזקה שליח עושה שליחותו היינו לפי מאי דהאמינו עכ"פ שיתן לפועלים ולא ישקר דיצטרך לישבע וע"ז נאמן אצלו דלא ישבע שקר. וא"כ ע"כ בשעת קבלה לעשות שליחותו הי' באמת שהרי יצטרך לישבע וע"ז נאמן אצלו א"כ שוב חזקה שעשה כן ונתן להם דלא חיישינן לשינוי דעת שנתישב שלא ליתן ושירצה לישבע שקר וחזקה זו מהני גם בדאורייתא כמ"ש תוספ' בכמה דוכתי כשיעשה בשלו אסור ע"י שיסמוך עליו הוי חזקה מה"ת ע"ש מטעם דמוקי לי' בחזקת כשרות שלא נשתנ' דעתו לגרום אסור ע"ש. וא"כ לפי הנאמנות שאמר לו בעה"ב סתם לחנוני ליתן אחר התקנה והאמינו בשבועה שוב נגד הבעה"ב יש חזקה שעשה שליחותו ולא נשתנה דעתו שלא ליתן ושיתבע לטול בשבועת שקר וודאי נתן ושוב אף שמת ולא נשבע גובים מדינא מבעה"ב ול"א בי' אאמש"ל כיון דמדינא נוטל כו' משום חזקה הנ"ל וכן מתו פועלים דרק תשלום א' גם כן שייך כנ"ל דמסתמא נתן לפועלים דכשהי' פועל חי ידע שצריך לישבע ועל שיטול בשבועה האמינו כנ"ל ושייך חזקה הנ"ל. ומ"מ אין חזקה זו מגרע כלל חזקת חיוב דפועלים דנגד הפועל שלא האמינו מעולם לא שייך כלל חזקה שליח עושה שליחותו דשמא מתחלה לא קיבל עליו כלל ליתן רק לישבע שקר ולטול אף שלא יתן. ומדויק לשון הגמ' ריש ב"מ מה אית לי' גבי חנוני לא מהימן לי בשבועה את האמנתי' כו' דנגדם אין חזקה כלל כנ"ל. ולגבי בעה"ב שפיר חזקה הנ"ל ונוטל אף שיודע עכשיו שאינו נשבע כנ"ל. דלפי מה שבעה"ב הימני' אחר התקנה שייך החזקה כנ"ל

ורמב"ן ז"ל סובר דגם נגד בעה"ב לא שייך חזקה הנ"ל כלל דבאמת יכיל להיות שלא קיבל עליו כלל לעשות השליחות רק בשקר לטול בשבועה ונהי דהימני' מ"מ בלא שבועה דלא הימני' ליכא חזקה כלל דהימני' רק כמתנה מה שרוצה להאמין אבל לענין מה שלא רצה שייך החשש כאלו לא הימני' כלל ואין כאן חזקה ועוד דסבר דגם עכשיו לא הימני' כלל רק מתקנה חייב דסבור שלא יבא לידי הכחשה כלל. ועוד דאינו מועיל נאמנות שלא בשעת מתן מעות וכאן הס' אם נתן כלל כנ"ל. ומ"ש הש"ך דכה"ג ברי עדיף ואף דלכאורה באמר לב' גזלתי א' כו' ל"א ברי עדיף ע"ש בתוס' שוב ראיתי גם בתומים דחה מהנ"ל. אולם לע"ד לא קשה דאדרבה מלשון גמ' משמע מספיקא לא מפקינן ממונא רק לענין תשלום הב' שמשלם בחנם לכל אחד אבל לענין תשלום א' ליכא חזקת ממון וע"ז כתב תוס' שפיר דאף למ"ד ברי עדיף מ"מ לענין תשלומין לכל אחד גם טענתו ברי שאינו חייב רק לאחד. אבל כאן