חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב עד

למשלח לדקדק לצות שיתן בעדים כנ"ל. ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים א"כ אחר הנתינה הוא שנעשה דמשלח כמו בתן כו' שהלה זוכה כדאמר בירושלמי פ"ק דקדושין. מ"מ באין כא' הנתינה ושנעשה מעות שלו והי' למשל לדקדק משא"כ ערב דפורע מעות שלו לגמרי ועי"ז מתחייב לו לשלם לו וע"כ לחלק כנ"ל. וא"כ בפורע חובו דקי"ל (סי' קכ"ח) דפטור דוקא שלא מדעתו משום מפייס הוינא לי' ויכול לומר דלא חשוב הנאה אצלו. אבל באומר פרע חובי שוב חייב גם מטעם פורע חובו אף אם אין הלה זוכה במעות עבורו. דאף בזה נהנה וזל"ח בעמד, ניקף וגדר דגלי דעתי' דניחא לי' חייב ע"ש (סי' קנ"ח) כ"ש בהנ"ל דגלי דחשוב אצלו הצלה מהפסד. וממילא באומר פרע חובי ואשלם לך י"ל דאין בתורת שליחות כלל או שיהי' כתן מנה לפלוני דחשוב כנותן לו או שהמקבל זוכה בשבילו כירושלמי. רק מטעם פורע חובו משלו ג"כ חייב כיון דמדעתו פורע. וא"כ שוב הי' לו לחנוני לדקדק שיתן בעדים כמו בערב דעל מעותיו לא הוצרך לצוותו רק שידקדק הוא כנ"ל. ולא הי' נוטל כלל. ולכך במתני' ובתחלת הסעיף דאמר תן לבני כו' או תן לפועלי סלע דלא הזכיר כלל שהם בע"ח ולא פרעון רק תן ממילא רק בתורת שליחות כתן ק' לפלוני כו' והוי חיובו רק מצד כמו שנתן לו ושייך הי' לו לדקדק במעות שלו כנ"ל ונוטל. משא"כ דין זה פרע לבע"ח שפיר י"ל שיהי' חייב בתורת פורע חוב ושוב הוי כערב ואינו נוטל כלל בלא עדים כנ"ל. ולכך נקיט הלויני ופרע לבע"ח דלשון הלויני ממש כנ"ל שיזכה המקבל בעבורו וכאלו קבלם הוא ושפיר הי' לו לדקדק לומר שיתן בעדים כנ"ל. וא"כ י"ל בדוקא הרמב"ם כתב תן לבע"ח לא כ' הלויני ובעה"ת וש"ע שכ' פרע כ' הלויני כנ"ל. גם י"ל דפרע די"ל שיהי' משלם לו בתורת פורע חובו וזה משום דמצילו מההפסד. וא"כ כיון דעדיין צריך לשלם לפועלים לא הצילו מהפסד כלל ואינו חייב. ובער נראה באמת דזה עיקר הטעם דהחיוב לשלם לערב רק משום דפורע חוב בע"כ ל"ד למבריח ארי וחייב כדאמר בש"ס ב"ק פ' הכונס. וכיון שפרע שלא בעדים או לא לקח השטר שלא הצילו מהפסד כלל אין חיוב כלל לשלם לו כנ"ל

ומ"מ כאן אינו מוכרח לדינא בלא אמר הלויני. ואפשר דרמב"ם כ' תן ואשלם לך וש"ע לא כ' ואשלם לך. ואפשר דאינו חייב כלל באומר פרע חובי או תן לפלוני כשלא אמר ואשלם לך. ולכך כ' שאומר הלויני ופרע דהלויני הוי כמו ואשלם לך כנ"ל. והגם דלקמן סי' קכ"ט ס"א שכ' רמ"א מיהו אם פרע למלוה בצווי לוה חייב לשלם לו. והקשה סמ"ע מה קמ"ל הא גם אמר פרע או תן בלי ערבות חייב ע"ש. ובתומים כ' דכמה משניות ובפרט משנה דאמר לחנוני תן כו' ע"ש. לע"ד לא מצאתי מפורש ואדרבא ב"ב קע"ד בכל הלשונות דוקא הלוהו ואני ערב כו' ואני פורע. תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן ואני קבלן ע"ש. דמשמע דאמר תן גרידא לא מחייב אף שנתן. דכמו בנותן לו סתם ולא פי' בהלואה פ' בש"ע סי' נ"ח דסתמא מתנה וא"י להוציא. וממילא אפשר דגם אם אמר לו תן לו מנה ונותן לו סתם ג"כ למתנה. וממילא גם תן לפלוני אם לא אמר ואתחייב. ועיין פ"ק דקדושין גבי תן מנה לפלוני ואתקדש לך כו'. דלהרמב"ם אף דאומר בשעת נתינה הא"מ בהנאת מתנה זו שנתתי ע"פ מ"מ דוקא שאמרה מקודם תן ואתקדש אבל תן גרידא לא הי' מהני ע"ש בהר"ן דמשמע ג"כ כהנ"ל שם גבי תנם לאבא כו' ועל גבי סלע דמחלק הרמב"ן מהא דהכישה במקל כו' שלא אמר ואתחייב ע"ש. וממשנה דידן דאמר לחנוני אין ראי' כלל כמו שפי' הרמב"ם ודייק שדרך חנוני זה להקיף לבעה"ב לאחדים ומתקבץ ומשלם לו דכה"ג ודאי דאמירת בעה"ב תן סתמא הוי ע"ד לשלם כמו שדרכו תמיד. משא"כ, לאדם א' י"ל דוקא הלוני כנ"ל. ודברי רמ"א סי' קכ"ט מיושב כפשטי' להנ"ל דאף שאמר פרע חובי או תן לבע"ח אם אינו מפרש ואשלם או שנותן מפרש בהלואה לא הי' חייב ורק שנעשה ערב אף אמ"מ דלא מהני מ"מ אמר שרוצה לשלם לו כשיפרע כיון דבלשון ערבות אמר וממילא הוי כאומר פרע ואשלם לך ולכך כשפרע בציוי סתם חייב כנ"ל. וממילא י"ל דכאן דוקא נקיט בעה"ת וש"ע הלויני ופרע לבע"ח כנ"ל

והנה בש"ס ע"ז ס"ג ע"ב אומר לפועליו אכלו בדינר זה כו' ואינו חושש משום י"נ כו' ואם כו' אכלו ואני פורע חושש כו' ומשני בחנוני המקיפו דמשתעביד לי' כיון דאורחי' לאוקיפו קני לי' דינר גבי' ופירש"י המקיפו שרגיל אצלו בהקפה דמשעבד לי' האי בעה"ב משעתא דיהיב חנוני והוי כנותן מיד ליד ופריך אח"כ חנוני שאינו מקיפו מי לא משתעבד הא אמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך קנה מדין ערב ע"ש. וי"ל גם למסקנא החלוק דבחנוני המקיפו חשוב מיד כשלו ובאדם אחר רק. מדין ערב וממילא צריך לברר שפרע בעבורו כמו בערב דלא תקנו שיהי' נאמן דבשלו הי' לו לדקדק כנ"ל. ודוקא חנוני או באחר כשאמר הלויני ופרע כו' דחשוב שלו כנ"ל. משא"כ בלא א"ל הלויני אף אי חייב מ"מ רק מדין ערב והוא כנ"ל. והי' מדויק מ"ש הרמב"ם חנוני המקיף ומתקבץ כו'. שאין מדרכו ז"ל כלל להאריך במה שאינו ענין. ולמ"ש בדוקא נקיט דאל"ה דוקא דאמר לו הלויני ותן כו' כמ"ש בש"ע. וגם אי דלא כי"מ שהביא הה"מ מ"מ דוקא א"ל הלוני. וצ"ע לדינא

(ג) שניהם כו'. כ' ש"ך ז"ל ואפילו החנוני עו"ג כו' מרשב"א כו' ובתומים דחה דרק לענין היסת אמר רשב"א. גם הקשה על רשב"א כיון דדין חנוני ע"פ לא שייך שם דהי' לפטור רק מכח הוגד י ואף בישראל נוגע לא מהני הוגד לי לחייבו היסת ולזה חילק דשם לא הי' נוגע ע"ש. ודבריו תמוהים דודאי אין חילוק בהוגד מעו"ג בין נוגע או לא אינו מחייב היסת. וכוונת הרשב"א שאלו מכחישו הי' חייב שבועה כחנוני ע"פ היינו מקדושין פ"ב דהן שלוחיו דאמר בש"ס דחייב שליח היסת כחנוני ע"פ גם לפטור ואף דג"כ הוגד לי ונוגע ולא חייב היסת מדין הוגד לי וע"כ משום שמפסיד ומשלם שלא כדין חשבו טענת הלה לברי ומדמי בש"ס לחע"פ ומשמע לי' לרשב"א דגם אם הי' שליח לפרוע למלוה עו"ג גם כן דינא הכי כיון שמפסיד. וממילא דייק הש"ך שפיר דגם בחנוני עו"ג כיון דמ"מ מפסיד חשוב ברי טענת העו"ג. וזה שכ' ש"ך דגם למ"ש סי' קמ"ט דמשמע מהה"מ דאין מ' היסת ע"פ ברי של עו"ג כנ"ל היינו בישראל הבא מכח עו"ג דהי' לכאורה כאמר לי אבא (בסי' ע"ה) דאף שנוגע מ"מ כמו שהי' יכול להשביעו גם יורשו מכחו משביעו וכן לוקח ואף דעו"ג תובע לא תקנו היסת מ"מ הבא מכחו חשוב לענין זה הנכרי בע"ד שיוכל הלוקח להשביעו כדקי"ל דינא דאזיל מוכר ומפצי דחשוב בע"ד והי' משביעו היסת ע"פ ברי שלו אף דלוקח א"י כמ"ש תוס' (כתובות צ"ב) כן בעו"ג ומ"מ סובר הה"מ דגם לענין זה לא חשוב ברי וממילא גם בדין הרשב"א אף דהוי כחנוני ע"פ הוא ג"כ רק דחשבו חכמים חנוני נגד פועל כבע"ד וכן להיפוך. וממילא בעה"ב מכחו יכול להשביעו כאלו הי' טוען ברי אבל עו"ג שא"י להשביעו מכח התקנה גם בעה"ב א"י להשביע. מ"מ כתב דנהי דלענין היסת לפטור ס"ל כן להה"מ אפשר דליטול מודה דחשוב מכח ברי שלו כטענת ברי כמ"ש הראב"ד שם גם לענין היסת כנ"ל. ואף דעו"ג