חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב עג

סימן צא

סעיף א חנוני נאמן ע"פ כו' תן לפועלי' סלע והוא מודה שא"ל כן או יש עדים כו' שניהם נשבעין כש"ת ונוטלין מבעה"ב כו' וה"ה אם אמר לו הלויני מנה ופרע לבע"ח ז"א נתתי וז"א לא נטלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעה"ב לשניהם כו':

(א) לפועלו' כו' במשנה תן לבני כו' או לפועלים ותמוה למה השמיט הרמב"ם לשון המשנה תן לבני כו' אי הי' מפרש כהר"ן בלא הי' חייב לבנו דיש רבותא לענין השבועה כמ"ש הסמ"ע והש"ך. ולע"ד רבותא לענין החיוב ג"כ דהא מדינא הוי א"י אם נתחייבתי כמ"ש רמב"ן ור"ן. דמסברא אינו מובן טעם הש"ס ריש ב"מ דאמר חנוני מאי אית לי' כו' את האמנתי' דלא א"ל הב להו בסהדי כו' ע"ש. ובשלמא אם הי' ודאי דבאמת נתן להם רק שנאמר דפשע זה שנתן בלא עדים ועי"ז צריך לשלם בעה"ב שנית. ע"ז שפיר טעם הגמ' דשליחותך עבדי דלא א"ל ופשעת בעצמך כאומר קרע כסותי כו' וכטעם התוס' (שם ריש ב"מ) לחלק בין שליח בשטר כיון שלא הזכיר אינו פשיעה. אבל שמא לא נתן כלל לזה אינו שייך טעם הנ"ל למה הי' לו לומר בסהדי הב לי'. גם שציוה ליתן מ"מ כל שלא יברר שנתן מנין לנו שנכלל בציויו שיהי' נאמן בלא עדים שנתן והי' לו ליזהר בשלו. וזה שכ' רמב"ן הובא בש"ך ס"ק י"ב וסי' צ"ב ס"ק י"ד הוי לי' לתקוני ולא לעוותי. ומ"ש ש"ך ז"ל חילוק התוס' דלא פשע ע"ש שתמה על הרמב"ן ז"ל ובאמת דבריו ז"ל תמוהים דפשוט כנ"ל דנהי דלענין השליחות אם נתן בציויו אמר בגמ' שפיר דלא שייך לתקוני שדרתיך כו' דמצי אמר סברתי דאתה מאמין להם כמו פיחת עשרה דקי"ל (כתובות ק') דמהני דמצי אמר בהכי אמדתיך כו' אבל לענין הספק שמא לא נתן כלל ודאי דהו"ל לתקוני לעצמך שתוכל לברר שנתת וא"צ להאמינו. ולכך כ' רמב"ן דרק טעמא דתקנתא אמר הש"ס. וגם טעם התקנה אינו מובן כנ"ל. וע"כ כמו מוציא ברשות דישבע כמה הוציא ויטול. וגם להתם לא דמי דיודעין עכ"פ שהוציא ולהפ' בהול"ל שייך משאיל"מ הי' חייב מדינא וגם יש שבח ע"ש (כתובות פ'). וגם טעם שכ' הר"ן שם הסומך על נאמנות של אחרים כו' שייך ג"כ רק שם דא"י להעמיד עדים בכל דבר ודבר שמוציא. ואפשר שבמשנה נקיט חנוני מה"ט כמ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' מלוה) דמקיף לאחדים ומשלם לו בעה"ב אח"כ דדמי למוציא כנ"ל. והר"ן ז"ל כ' באמת דבחנוני דהוי כמוציא כו' ע"ש. אבל הפ' כ' דלאו דוקא חנוני ה"ה אדם אחר ולא דמי להנ"ל. גם בתוס' כתובות פ' האש"נ מבואר דלא דמי חנוני למוציא הוצאות ע"ש. והנה ממילא הי' אפשר דעיקר הטעם כמו באמר לשנים גזלתי והפקידו בב' כריכות ולעיל סי' ע"ו בלוה מא' וא"י דצריך לשלם לכל א' מדינא בברי ושמא כמ"ש. תוס' שם כיון דלא' ודאי חייב דהול"ל ובכ' א' משום דאנתו גופייכו לא קפדיתו שהאמנתם ע"ש (ב"מ ל"ז) דתוס' כ' בין למ"ד ברי עדיף ובין למ"ד פטור שוים בדין הנ"ל. א"כ גם כאן בעה"ב שאומר דחייב לא' וא"י למי לחנוני או לפועל שייך ג"כ כנ"ל. ואף דנגדם א"י א"פ ונגדו א"י א"נ מ"מ כיון דשוה שם בין למ"ד פטור ובין חייב כן בהנ"ל ולכך תקנו משלם לשניהם. רק להיפוך אם הי' פשיעה מחנוני הי' פטור כמו שם דפטור בכ' א' דלא קפדי והמנוהו כנ"ל לזה ג"כ כיון דפשע שהאמינם לזה אמר שליחותך עבדי את האמנתי' ולא פשע כמו שם. ושייך על בעה"ב דהוי לי' למידק ולצוות שיתן בעדים ויש טעם לחייבו כנ"ל. וממילא בציוה ליתן מתנה לאדם דאין הספק רק חיוב א' י"ל דפטור בעה"ב לגמרי. ועכ"פ לא הי' לרמב"ם וש"ע להשמיט תן לבני. וממילא שמפרש הרמב"ם לבני שהי' חייב לו. ולכך כ' לפועל או לאחר שחייב לו ע"ש. דאל"ה איך יכתוב דבר אחר למותר והמפורש במשנ' ישמיט. שוב ראיתי בפי' המשנה כ' להדיא שישבעו פועלים או בנו במעמד חנוני ע"ש. מפורש דבנו נוטל כו' שהי' חייב לו. או דמפרש מה דאמר במשנה תן לבני כו' לפועלי כו' להורות שדרך החנוני להקיף לאחדים לזה כך לזה כך אבל ההכחשה רק עם פועלים לחוד. דהרי האריך חנוני שדרכו שמקיף כו' לאחדים עד שנתקבץ ע"ש. ואין דרכו להאריך חנם למה שאינו בגמ'. ולהנ"ל מפרש כך אמר לבני כו' לפועלי כו'. וא"כ הי' כדעת הי"מ שמביא הה"מ דדוקא בחנוני וכמ"ש לעיל וכיון דלאחדים מעט וא"א להעמיד עדים אמרינן דהימני' כמוציא הוצאות כנ"ל. אבל לאדם אחר שציוה ליתן באקראי י"ל דהוא צריך לברר בעדים כמו בערב שפרע דאף דחשוב כברשות מ"מ צריך לברר בעדים שפרע כמ"ש ש"ך בעצמו סי' ק"ל ס"ק י"ב כיון שנותן מעות שלו ולחזור לתבוע כו' ע"ש

והי' נראה דעכ"פ באינו חנוני וציוה ליתן מתנה למי שאינו חייב דמצי בעה"ב לומר קי"ל כי"מ שמביא הה"מ. דעכ"פ נראה מהרמב"ם דחד מהני גווני לא הוזכר או מי שאינו חנוני או למי שאינו חייב כנ"ל. מ"מ לדינא קשה לחלוק על כל האחרונים וגם עכ"פ אינו מפרש להיפוך ובר"ן וש"פ מפורש דגם לבנו שאינו חיוב נוטלין ע"ש והנה טעם הפ' הנ"ל ע"כ דהוי כמאמינו כיון דלא א"ל הב להו בסהדי. דאין סברא לומר דכמ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס' ב' בא"ל להלות כי בטוח כו' חייב ע"ש. כן כאן חשוב כא"ל שהפועלים נאמנים וכיון שאינו כן חייב דז"א דשם נתן ע"פ משא"כ כאן ע"ז דנין אם נתן כלל. וכן קשה נהי דחשוב שנותן לחנוני נאמנות מ"מ לדעת המחבר סי' ע"א גם נאמנות סתם דוקא בשעת הלואה ואחר כך בעי קנין. א"כ כאן מה בכך שנתן נאמנות הא חיובי' דבעה"ב מדין תן לפלוני ואתחייב שמדין ערב (ע"ז ס"ג). ואי לא נתן אין כאן מתן מעות ואינו מועיל הנאמנות כנ"ל. אך בזה י"ל נהי דאינו מועיל נאמנות בלא קנין דיכול לחזור אבל כשזה עשה ע"פ קודם שחזר ודאי חייב וכמו השבע ונשבע דאי"ל (סי' כ"ב). או תן כו'. וא"כ לדבריו שנתן ודאי דחייב רק מנ"ל שנתן לו נאמנות ע"ז י"ל באמת כרמב"ן הנ"ל דמדינא הי' פטור רק תקנו שלא יפסיד כשבאמת נתן על פיו ולא פשע ואמרו דישבע ויטול. וממילא הוי כנותן נאמנות דהא יודע שיהי' נאמן בשבועתו. ואם אין רצונו להאמינו הי' לו לפרש שיתן בעדים וכנ"ל ושפיר הוא תקנה כנ"ל

(ב) הלויני מנה ופרע לבע"ח כו'. לכאורה למה נקיט בזה הלויני הא גם סתם פרע לבע"ח ג"כ חייב כדאמר תן לבני כו' לפועלי ולא הזכיר הלויני כנ"ל ונראה די"ל ע"פ מ"ש הש"ך סי' ק"ל ס"ק י"ב הנ"ל בערב כיון שנותן מעות שלו ולחזור לתבוע מלוה הי' לו לדקדק ליתן בעדים. וקשה למה בחנוני לא נימא כך דלא דמי לשליח שהוא ממון המשלח משא"כ כאן דמעות שלו כנ"ל. אולם החילוק דשם הערב עכשיו פורע החוב שלא בשליחות הלוה. רק דערב כיון שבע"כ (פורע חייב) פורע חוב חבירו א"כ שפיר מעות שלו הי' לו לדקדק אבל בזה שאומר תן כו' דשליח כמותו כאלו הוא עצמו לקח מעות השליח ונותנו לבע"ח חשוב שפיר מעות בעה"ב בשעה שנותנו וכיון דלענין זה חשוב מעות המשלח הי' לו