חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב עא

דבש"ס פ' המניח פריך ארב"נ ומשני קמ"ל כו' ומשמע דהפי' במשנה פטור אף משעורין לגמרי וכ"כ תוס' שבועות מ' דרב"נ דייק ממתני' דפטור לגמרי ע"ש ד"ה והודה. וא"כ לא קשה כלל קושית הש"ס לרב מהא דב"כ דפטור לגמרי שפיר רק משום דוקא. וגם לתירוץ ב' של תוס' ד"ה הנ"ל דר"ג לא מחייב רק שבועה אבל מודה דפטור משעורין ע"ש. והפי' הפשוט לדבריהם דעכ"פ לר"ג אף שפטור משעורין מ"מ כיון שמודה הוי דררא דממונא לחייב שבועה. וא"כ לר"ג בהך דינא דטענו ב"כ ומודה בפרוט' הי' שפיר חייב גם לרב דיש כאן כפירה ב' כסף כיון דפטור מכל הב"כ אף מהפרוטה שמודה ולא חסרה טענ' בהודאתו ושפיר חייב שבועה לר"ג. וא"כ קמ"ל להיפוך דבשוה ודאי הי' פטור דהא חסרה לה טענה מב' כסף כיון שמודה פרוטה רק בדוקא דבזה לר"ג הי' חייב דחשוב כפירה ב"כ וקמ"ל דלא כר"ג ופטור משום דוקא שאין מין הטענה וקמ"ל אליבא דר"ג וגם לרבנן כנ"ל עכ"פ סבר הרמב"ם ז"ל דאין הפירכא מרישא כיון דבאמת תני פטור שפיר שייך דפטור מב' טעמים משום דאינו מין הטענה וגם משום דחסרה טענה. רק כוונת הש"ס מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא קאי ארישא דהך סיפא דאמר מקודם ה"נ מסתברא דקתני סיפא ב"כ ופרוטה והודה פרוטה חייב ואי דוקא אמאי חייב חטין ושעורין נינהו ומשני מידי טעמא אלא לשמואל הא איהו סבר טחו"ש והל"ב חייב. וא"כ קאי הש"ס אליבא דמ"ד פטור ופריך שפיר אח"כ מדסיפא כו' רישא נמי דוקא היינו הך רישא דב"כ ופרוטה דהוי רישא לגבי הך דליטרא זהב נמי דוקא ותיהוי תיובתא דרב דהא תני חייב והא חטין ושעורין והל"ב סבר השתא לרב דפטור. ולכך משני דשוה קאמר. אבל למאי דקי"ל טחו"ש והל"ב חייב לא קשה כלל ומצינו למימר דדוקא קאמר. שוב ראיתי שא"א לפרש כן בש"ס דאטו מצינו לרב בהדיא דסבר טחו"ש והל"ב פטור ולא הוי לי' למיפרך תיובתא דרב דמצי סבר ג"כ בהא כשמואל רק למ"ד פטור הול"ל. וע"כ כפירש"י ז"ל דקושית הש"ס מרישא דב"כ דאיך תני מה דשייך ב' פטורים משום ב"כ ומשום דאינו מין הטענה דלא מצינו למידק חד מינייהו אי הטעם משום דוקא הוי לי' למיתני בדינר כו' קשה עדיין כנ"ל דנשאר קושיית הש"ס לדידן. אך י"ל דקאי הכא רק לענין שבועה. אבל למאי דמסיק בב"ק כרב"נ דפטור אף מדמי שעורין באמת לא קשה דקמ"ל משום דטעין דוקא פטור לגמרי גם מהפרוטה כנ"ל משא"כ בשוה. או דאינו הדיוק הא שוה הי' חייב רק הדיוק הא אי לא הי' בעינן מין הטענה גבי דוקא כמו לר"ג הי' חייב דהי' נקרא כפירת ב"כ כיון שכופר כל טענתו כנ"ל ולכך לדידן דקי"ל כרב"נ שפיר מצינן לאוקמי מתני' בדוקא וגם בעינן כפירה ב' כסף כרב כנ"ל. והוא דוחק כיון דהאמת כרב"נ ע"כ מדפריך ארב לא ניחא להש"ס לפרש מתני' כנ"ל:

עוד נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש מי סברת שוה קתני כו' היינו דאיירי מתני' באומר בפירוש שוה כו' וכמו שהביא רשב"א יש מפרשים כן ודחה דבריהם מדפריך מהא דדינר זהב זהיב כו' הא סתמא שוה ואי כנ"ל קשיא גם לרב דגם לדידי' סתמא דוקא ע"ש. ולע"ד דאדרבה מזה למד הרמב"ם דהא ר"א משני כל האומר כו' והוא תמוה דהי' לו להש"ס למידק אר' אשי דסבירא לי' כשמואל כדדייק אר' אלעזר ע"ש שנדחקו הרבה רשב"א ור"ן לישב זה. ולכך מפרש דבאמת האי ת"ש פריך אליבא דכ"ע דהא יש שינוי לשון בש"ס דלעיל אמר מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכאן אמר הא סתמא שוה קאמר כו' ולמה לא מר לעיל ג"כ מי סברת שוה קאמר דוקא קא' כיון דקאי על התובע ולפי' הנ"ל א"ש דאמר מי סברת שוה קתני היינו דהתנא אינו שונה הלשון שאמר התובע רק ב' כסף ל בידך הכוונה שתובע. ב"כ וכשאמר בפירוש שוה רק דלא מיירי מזה ונקיט התנא רק התביעה לאשמעינן דכפירה ב"כ בעי. דוקא קתני היינו אותו הלשון שאומר התובע ב"כ ופירושו ממילא דוקא כיון דאיירי בפקדון ופריך אח"כ ת"ש דינר זהב זהוב כו' הא סתמא שוה קאמר ומוכח דבסתם אף שאומר התובע דינר זהב כוונתו שוה וקשה לתרווייהו ומשני ר"א כל האומר ד"ז כאומר זהוב דמי ולכ"ע דוקא הוא. ופסק רמב"ם ז"ל שפיר בסתם דדוקא הוא דאין פלוגתא כלל בזה. ובאומר בפירוש שוה לא הוצרך להשמיענו דבזה אין רבותא כלל רק במשנה משמיענו דבעי כפירה ב"כ וזה כ' הרמב"ם ז"ל וא"ש. וגם רי"ף ז"ל שהשמיט פלוגתא דשוה נראה דמפרש כנ"ל

ולכאורה הי' נראה שהמוחזק יכול לומר קים לי כרשב"א ורש"י שכ' הר"ן דסבר גם כן כרשב"א דדוקא קאמר כשמואל. וגם דעת ר' ישעי' מסייע שפוסק כשמואל דלא צריך כפירה ב"כ וממילא דוקא קאמר כנ"ל דהא בהא תליא. אמנם נראה לע"ד דליתא דדעת רשב"א יחידאי הוא דמרש"י אין ראי' כלל מדפי' במתני' משום דאין הודאה מין הטענה די"ל דסבר כהרמב"ם ז"ל ומפרש בפקדון ופוסק כשמואל דדוקא וכן הר' ישעי' י"ל דמפרש בפקדון ופוסק כשמואל. וא"כ בהלואה לא מצינו שום פוסק שיחלוק על הרמב"ם דנימא בהלואה דוקא קאמר. דהרמב"ן ור"ן דמפרשים פלוגתייהו בהלואה פוסקים כרב דשוה אמר. והרמב"ם דנראה מהה"מ דפוסק כשמואל מפרש פלוגתא בפקדון ובזה לא מצינו לרש"י ור"י שיחלקו ושפיר מודים בהלואה כדעת כל הפוסקים. רק הרשב"א ז"ל יחיד בדבר. ונראה דג"כ לא ברירא לי' שכ' אח"כ ואפילו את"ל כו' מ"מ בנותן כו' ע"ש. ולכך פשוט דלא מצי למימר קים לי כנ"ל

(כד) דינר זהב זהוב כו'. וקשה כיון דמיירי בהלואה שטענו הלויתיך דינר זהב זהוב וא"כ כיון שהלוה קונה המעות שהלוהו והא ודאי דאף דבע"ח דינו בזוזי מ"מ יכול לשלם איזה מטבע היוצא שירצה. וא"כ עכשיו החיוב הוא רק שוה ואינו תובעו רק לשלם לו מטבע היוצא ומה בכך שמסתעף החיוב מהלואת דינר זהב מ"מ תובעו עכשיו רק איזה מטבע שישלם והוי לענין איזה מטבע רק שוה ואף דמודה לו דינר כסף הוי מין הטענה. דבשלמא בפקדון א"ש דהא צריך להחזיר אותו דבר עצמו ושפיר תובע עכשיו דבר אחר משא"כ בהלואה החיוב שעל הלוה עכשיו הוי רק שוה וכמו דמי עבד גדול ודמי עבד קטן דפ' השואל לפי' הנ"י סוף פ' המניח דאף דמסתעף החיוב מדבר שאינו מין הטענה כיון דעכשיו מין הטענה חייב. וכן ממש בדינר זהב בהלואה לענין איזה מטבע שיהי' הוי דמי דינר זהב שתבעו הלויתיך ד"ז ואתה חייב לשלם לי איזה מטבע היוצא עבורו והוא מודה שהלוהו דינר כסף וחייב לשלם רק דמי דינר כסף ג"כ איזה מטבע שירצה. דבשלמא טענו חטין כו' אף בהלואה מ"מ צריך לשלם לו חטין והחיוב דעכשיו אינו מין הטענה משא"כ במטבע היוצא. וכן קשה בש"ס לשמואל בכל תביעה דינר כסף כו' דסבר דוקא קאמר כו' ומה בכך שכוונתו דוקא שהלוהו ב' כסף מ"מ החיוב הוא איזה מטבע שיהי'. ונראה דסברי דכמו דאמרינן דבע"ח לכך דיני' בזוזי משום דזוזי אוזפי' וזוזי משלם כמו כן עיקר החיוב עליו לשלם ג"כ אותו המטבע שהלוהו שהוא רק כמו חליפין שנתן לו מטבע זו להוציאו וכשיגיע הזמן יחזיר לו מטבע כזו עצמו רק הא דיכול ליתן איזה מטבע שרוצה הוא מטעם שוה