חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב סט

מטעמא אחרינא דכשתובע שוה מנה אין הטעם כהרמב"ן דאף שהפירוש שוה איזה שירצה יהי' מין הטענה דז"א רק הטעם דג"כ הוי ככור פירות דג"כ אינו מברר דבריו כלל מה הי' החיוב רק זה תובע בבירור שעכ"פ שוה מנה חייב ואינו יודע מאיזה חיוב הי' אבל עכ"פ הי' מחויב דבר מיוחד כסף או זהב או חטין. וממילא כל מה שיודה חשוב מין הטענה דהכל בכלל שוה כסף דאם מודה כסף וכה"ג אטו אמר התובע שאינו מגיע ו חיוב זה הא גם זה נכלל והוי ממש כמו כור פירות כנ"ל. אבל כשתובע טוען דוקא היינו חפץ מיוחד כל מה שמודה דבר קטן אינו מין הטענה זולת מנורה גדולה כו'. וכשטוענו דינר זהב זהוב ומודה שוה חצי דינר פטור דע"כ הוי דבר אחר ממה שתובע כנ"ל פי' דברי הרא"ש ז"ל. וא"כ מודה הרא"ש בטוען בגווני שכ' הרמב"ן בפירוש שנתחייב לו חיוב לשלם ממה שירצה ומודה בחיוב דבר מיוחד לא הוי מין הטענ' כנ"ל. ופסק בש"ע לגמרי כהרא"ש ז"ל ולכך כאן בתבעו שוה ק' כו' ואינו מזכיר כלום איזה חיוב הי' הוי כמו בכור פירות וכאלו אומר א"י ממה הי' החיוב אבל עכ"פ שוה ק' ולכך מכל מה שיודה נכלל בתביעה והוי מין הטענה. ואינו ענין כלל להא דסעיף י"ג דשם דטענו מנה הלויתיך כו' והלה מודה דבר מיוחד היינו ממש גווני דפליג הרא"ש על הרמב"ן דכיון שמברר החיוב שהי' הלואה והיינו שכך החיוב לשלם מה שיהי' ומודה חיוב אחר מיוחד חפץ פלוני וא"א שיהי' בכלל התביעה שהוא חיוב אחר שפיר כתב די"א שאינו מין הטענה. ובמלוה ופקדון דסעיף י"ט היינו דשם שניהם מעות וכ' הרא"ש פ' השואל הטעם דפעמים שוכח אם מה שנתן הי' הלואה או פקדון וי"ל שהוא אותו הלואה ע"ש. משא"כ מעות וחפץ כשק הש"ע שפיר דפטור ואין חילוק כלל בין הוא באחריות הנתבע או לא. משא"כ כאן דאומר סתם שוה מנה ואינו מברר החיוב כנ"ל

ובזה נראה לענ"ד נכונים דברי הש"ך ז"ל ס"ק ח' שהוסיף והגיה בלשון הש"ע אבל אם תבעו מנה מדבר המסוים והודה לו שוה חצי מנה מדבר מסוים אחר כו'. ותמוה מאד הא מבואר להדיא ברמב"ן ור"ן דטענו דוקא והודה שוה סתם ג"כ לא הוי מין הטענה וזה עיקר החילוק שלהם ע"ש. ובס' קצה"ח דחה ג"כ דברי הש"ך. ולמ"ש דבריו נכונים דודאי לרמב"ן דשוה הפי' הוא חיוב אחר איזה שירצה שפיר כ' בטענו דוקא והודה שוה סתם דאינו מין הטענה דהא אומר איני חייב לך כלום בדוקא וכמ"ש רמב"ן להדיא. אבל להרא"ש ז"ל דהפי' שוה היינו שאינו יודע איזה חיוב אבל עכ"פ שוה ק' הי' כו' וא"כ גם בטענו דוקא מנה והלה מודה סתם שוה נ' ודאי דחייב כמו שהי' אומר איני יודע איזה חיוב אבל עכ"פ שוה נ' הי' החיוב דנכלל בכלל התביעה ואינו יודע כלל אם הוא חיוב אחר והוי כא"י אם חטין או שעורין שפ' בש"ע ס' י"ז דחייב שעורין ולכך הוסיף ש"ך ז"ל שפיר דדוקא בהודה דבר מדבר מסוים אחר שוה חצי מנה היינו שעכ"פ יהי' חיוב אחר שלא בכלל התביעה ולרא"ש ז"ל אין ראי' מהא דדינר זהוב שכ' הרמב"ן דבדינר זהוב כשמודה שוה ב' כסף עכ"פ בודאי אינו דינר זהוב ולא נכלל ופטור כנ"ל משא"כ בתובעו ק' ומודה שוה נ' כנ"ל. ומיושב הכל דלכך סמך בש"ע דין זה דשוה להא דכור פירות. ולקמן בהך דט"ח כ במנה הלויתיך כנ"ל. וזה פשוט לע"ד לא כמו שנדחקו האחרונים

ובש"ע שלא סיים כהש"ך ז"ל רק והודה שוה חצי מנה ולא הזכיר מדבר מסוים אחר. י"ל משום דלא פסיקא לי' כהרא"ש נגד הרמב"ן ור"ן להוציא ולחייב שבועה ולכך בדין הראשון בטענו שוה ואודי דוקא בזה לכ"ע חייב דאם שוה הפי' כרמב"ן. דהחיוב כך איזה שירצה א"כ מוכח בש"ס דחייב מהא דכור פירות. ואם הפי' כהרא"ש שאינו מברר כו' א"כ ודאי חייב. אבל להיפוך בטענו דוקא ואודי שוה להרמב"ן ור"ן פטור אף בסתם דהפי' הוא חיוב אחר ואף דלהרא"ש חייב מ"מ פסק סתם דפטור דאין לחייב מספק. ולקמן ס' י"ג בק' הלויתיך והלה אומר דבר מיוחד דזה להיפוך לרמב"ן מוכח דחייב דהפי' שוה כן הוא חיוב אחר ולהרא"ש פטור כנ"ל. ג"כ פוסק הש"ע דפטור דאין לחייב מספק נגד דעת הרא"ש ז"ל כנ"ל. וכן נראה לע"ד לדינא כפסק הש"ע כאן ושם ואף שלא הודה רק שוה סתם. וגם שם אין לחלק בין אחריות הנתבע או התובע כמ"ש הש"ך. רק דבשניהם אין לחייבו מספק כנ"ל

(כב) מדבר מסוים כו'. לכאורה יש להקשות מהא דאמר ריש ב"מ דמוקי זה אומר כולה שלי במקח וממכר ואמר צריכא דאנא יהיב וחבראי יהיב דמי ולא חסר כו' ואח"כ פריך וליחזי זוזי ממאן נקיט ומשני דנקיט מתרווייהו מחד מדעתי' וחד בע"כ ע"ש וא"כ כיון דתבעו דוקא והודה שוה הוי כט"ח והל"ב דפטור משעורין ג"כ א"כ כיון דכל א' טוען ברי כולה שלי שהוא נתן מדעתו וקנה הטלית ותובע מהמוכר גוף הטלית בדוקא וא"כ המוכר שאומר שהי' בע"כ ומודה דמי החפץ הוי כטענו חטין כו' ופטור לשלם לו דמי החפץ ג"כ דמחל כו' ולא שייך חבראי לא חסר איזל אתפס דהא יפסיד גם הדמים כנ"ל. ודוחק לומר שרוצה מוכר לשלם אף שפטור ע"פ דין דז"א דהוי כמתנה אחרת. וגם איך תופס על סמך זה. ולהרי"ף ז"ל דמפרש שם במקחו בידו מדעתו ולא ידע מהי מדעתי' כו' א"כ להפו' דא"י אם חטין או שעורין ג"כ פטור בין מחטין בין משעורין א"כ יהי' פטור המוכר מהטלית והדמים כיון שכל אחד טוען דוקא הטלית והוי נגד כל א' א"י אם שוה או דוקא דפטור כנ"ל. ואי סבר דחייב בא"י אם חטין כו' א"כ הי' לו לומר דלכך אמר ולא ידע דאם ידע הי' פטור ע"ש

אמנם נראה דיש לומר דהא קי"ל בב"מ פ' המפקיד א' מכם הפקיד אצלי ק' וכל אחד טוען ברי חייב לשלם לזה מנה ולזה מנה ע"ש ובש"ע סי' ש' דהוי לי' למידק. וא"כ לכאורה במוכר שאינו יודע ממי מדעתו כו' כיון שכבר קנה החפץ במשיכה או הגבהה ואחר כך הניחו אצלו ע"ש. וא"כ הוי על החפץ כאומר אחד מכם הפקיד אצלי וא"י איזה כיון שכבר קנאו וכיון דכל אחד טוען ברי חייב ליתן חפץ לכל אחד. רק דהא אין כאן אלא חפץ א' וע"כ לא יתן רק חפץ א' ודמיו. וא"כ לא קשה כלל דנהי דנגד דמי החפץ הוי טענו חטין והל"ב דהודה או מחל מ"מ הא החפץ תובע כל א' וחייב לשלם לשניהם מצד תביעתם החפץ לבד דאף אם לא הי' כלל דמים רק החפץ לבד והי' אומר אחד מכם הפקיד הי' חייב לשלם לכל אחד וא"כ נהי שהודה או מחל א' הדמים מ"מ החפץ לא מחל ונשאר תביעת החפץ מכל א' וחייב שפיר לשניהם כנ"ל. דאף דאמרינן דאינו מדקדק כ"כ מהי מדעתי' כו'. היינו לענין שיהי' נאמן כב' ע"ש. אבל ודאי דשייך הוי לי' למידק כמו בפקדון של מי החפץ ומי הפקידו אצלו כנ"ל ולא קשה. ובזה הי' אפשר לישב דברי הרי"ף ז"ל שם ריש ב"מ התמוהים מאד כמ"ש הרא"ש למה דחיק לאוקמי בידו ולומר דלא ידע ולא מוקי כפשטי' דשניהם אוחזין וידע מהי מדעתי'. ולמ"ש י"ל דאי ידע שוב פטור נגד הב' גם מהדמים דהוי ט"ח והל"ב ושוב לא שייך מורי היתירא כנ"ל. ובאין מקחו בידו כבר נפטר מהחפץ ושוב פטור מהדמים לגמרי ואף דלא ידע פטור ולא שייך מורי היתירא דהא מפסיד הב' לגמרי ושפיר הוצרך ע"כ לאוקמי רק