חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב סו

להשביעו היסת בב'. וגם תוס' לא דחו פירש"י רק משום דלא ניתקן עדיין היסת. אבל עכ"פ מבואר שמודים דשייך היסת בשוה פרוטה כנ"ל. וכן מבואר ברא"ש שם גם כן דישביעו היסת. ועיין לעיל סי' ע"ה ס' י"ז לענין טענת ברי שהוכיחו מדברי רש"י הנ"ל מרדכי והג"מ ואגודה דחשוב ברי וע"כ דסוברים ג"כ כנ"ל. ולמ"ש ש"ך שם יש לדחות גם זה י"ל דמטעי טעי. אך דעת פוסקים שם אינו כן ע"ש וגם מוכח מירושלמי קדושין הובא בתוס' מ"ג ע"ב הדא דתימא בקדשה בשטר אבל בכסף נוגעין כו' ופי' התוס' לבתר דתקון היסת ע"ש והא קדושין בפרוטה ומוכח גם כן דיצטרכו לישבע היסת כנ"ל. שוב מצאתי בקצה"ח ג"כ ראי' זו. וי"ל לר"ן ז"ל דהם נוגעין דאם יאמרו אהדרינהו וידע שמשקרים שמא יתבע אותם יותר ויצטרכו לישבע היסת. אך ז"א דהא מצו אמרי נאנסה ולא יתחייבו ש"ש בפחות מב"כ ורק הטעם משום דעכשיו עכ"פ חייבין היסת והא עכשיו אין כאן ב' כסף ופטורין ונוגעין לא הוו וע"כ דחייבין גם עכשיו היסת כנ"ל. אך יש שפירשו שם פי' אחר בהא דנוגעין כשקידשה בכסף אף קודם דתקון רבנן היסת. גם יש לפרש משום דמקדש בלא עדים לא מהני שוב צריך עדותם לגוף הדבר והם נוגעין כנ"ל

סעיף ז אין מודה מקצת חייב עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו בלתך קטנית פטור אכל תבעו כור פירות והודה לו בלתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות

(יט) ממין הטענה כו'. ילפינן בש"ס מדכ' כי הוא זה כו'. וקשה למה לי' קרא הא כיון דקי"ל דפטור משעורין ג"כ או משום מחילה או משום הודאה א"כ אין כאן מודה במקצת כלל ואף אם הי' ממין הטענה שמודה נ' הייתי חייב לך ומחלתם לי לא הי' מ"מ וכיון דבזה אמרינן מסברא ע"כ דמחל לו דהא זה לא מוכח מקרא וא"כ שוב לא צריך קרא לפטרו משבועה כנ"ל. וכן קשה במ"ש תוס' ב"ק (ל"ה) ושבועות (מ') דר"ג דמחייב ולא ממעט מכי הוא זה מודה ג"כ דפטור משעורין רק שבועה מחייב והוכיחו כן דאל"כ מנ"ל לרב"נ דפליגי רבנן בהא אר"ג ע"ש. וקשה ג"כ איך יתחייב שבועה כיון שאין כאן הודאה במקצת כלל. והי' נראה מזה כדעת רש"ל ביש"ש ב"ק דההודאה והמחילה הוא כשמודה זה שעורין והתובע אינו משיב גם שעורין יש לי בידך אז הוי המחילה אבל לא קודם מהתביעה דחטין לחוד ע"ש. וא"כ כמו דקי"ל לענין דבר שבמשקל כיון דבשעה שיצאה הודאה מפיו הי' פטור לא מחייב, אח"כ ממילא לענין חיוב ג"כ כיון דבשעת הודאה דשעורין הי' חייב עדיין רק רגע אח"כ מחל לו וכבר נתחייב שבועה על הכפירה ולא מיפטר במה שמחל לו אח"כ על השעורין להיות פטור משבועה שכבר נתחייב כנ"ל. ולכך אינו פטור רק מקרא דבעי ממין הטענה לחייב שבועה. ואף דמבואר במשנה סוף פ' כ"ה השביעית משמטת את השבועה ופי' הר"ן ז"ל בהודה מקצת וכפר מקצת דאף דאין משמט מה שכפר מ"מ כיון דמשמט מה שהודה שהשבועה בא מחמתה שוב נפטר מהשבועה ע"ש. ואף דכבר נתחייב בהשבועה משעת הודאה. ונימא גם בזה כן כיון דמחל על ההודאה אח"כ יפטור גם מהשבועה. אך ז"א דהתם ממעט לי' מקרא דבר השמטה דגם דבור משמט. ואדרב' משמע דאי לאו קרא הי' חייב. והר"ן ז"ל הוצרך לטעם זה משום דהא שבועת השותפין כשאינו משמט גוף הדבר גם השבועה אינה משמטת וא"כ כיון דאינו משמט מה שכפר לא ישמט גם השבועה ע"ז כ' הטעם כיון דהשבועה באה משתיהם מכפירה והודאה והמקצת דהודאה משמט שפיר משמט גם השבועה מקרא דדבר השמיטה ולא דמי לשבועת שותפין שכל השבועה באה מדבר שאינו משמט כנ"ל. אבל במחילה ודאי כיון דכבר הודה מקצת ונתחייב שבועה אף שמוחל אח"כ אותו מקצת מ"מ השבועה לא מחל וכמו אי לאו קרא התם. ואף דיש לדחות דשם מיירי שכבר נגמר הדין וחייבוהו ב"ד שבועה צריך קרא משא"כ במוחל קודם גמר דין. זה אין סברא כדפריך בש"ס פ' כל הנשבעין דבעי לחלק בין עמד בדין לענין אין אדם מוריש שבועה כו' ודחו אטו ב"ד מחייב לי' שבועה מעידנ' דשכיב איחייב לי' שבועה כו' ע"ש. וכן בזה משעתא דאודי איחייב לי' שבועה כנ"ל

אמנם לשאר פוסקים דמשמע דלא כרש"ל רק מיד כשאומר חטין הוי מחילה קשה כנ"ל דלא התחיל הודאה במקצת כלל. וגם להרש"ל מ"מ לא א"ש רק לטעמ' דמחילה אבל לטעם הודאה שכ' תוס' דהוי כהודה שאין בידו שעורין עדיין קשה דנהי דההודאה הוא אחר שזה הודה שעורין מ"מ הא קי"ל דהודאת בע"ד מטעם נאמנות שנאמן על עצמו. וכ' רש"י ז"ל קדושין פ' האומר דילפינן מכי הוא זה דמחייב הודאתו שבועה והא ודאי דאם מתחייב עצמו במקצת לפנינו במה שאינו חייב לא מחייב שבועת מ"מ רק מטעם נאמנות. וא"כ כיון דמאמינים להודאת תובע יותר מהודאת הנתבע כדפסק לעיל סימן ע"ה גבי ודאי לי שאינך חייב לי כו' וא"כ ממילא בהודה מקצת ואח"כ מודה התובע שאין זה חייב לו אותו המקצת ותובע השאר ודאי דלא מחייב הלה שבועת מודה במקצת אף דכבר נתחייב מ"מ הא אינו מטעם מחילה שמוחל עכשיו רק דמאמינים להתובע שבאמת אין זה חייב לו ולא הי' הודאת הנתבע כלום אף שהי' מחייב בדבר שאינו חייב אין זה מחייב שבועה כנ"ל. וא"כ ממילא מודה התובע שזה פטור משבועה דמ"מ ומהני הודאתו יותר מהודאת הנתבע ופטור משבועה. וא"כ ממילא כאן נהי דלהרש"ל הוי ההודאה אחר הודאתו של זה מ"מ פטור כיון שמודה עתה שאינו חייב לו שעורים לא הוי מ"מ וממילא פטור משבועה אף אם הי' ממין הטענה ולא צריך קרא לפטרו משום שאינו מין הטענה. ועוד דאף לטעם דמחילה יש להסתפק כיון שהמחילה הוא מיד תוך כ"ד להודאתו של זה וכיון דקי"ל תוך כ"ד כדבור דמי חשוב כאלו לא הי' כאן הודאה כלל וכאלו נפטר מיד בשעת הודאה. וזה יש להסתפק בכל מודה מקצת ומוחל לו הלה תוך כ"ד, על מקצת שהודה אי חייב שבועה על השאר כנ"ל. ולכאורה מוכח ממשמעות הפוסקים וש"ס אין לך בידי אלא נ' זוז והילך פטור דמשמע אף שהודה ותוך כ"ד נותן לו ואומר הילך פטור ולא אמרינן דכבר נתחייב בהודאתו שבועה קודם שאמר הילך לא יועיל לפטרו וע"כ כיון דתוך כ"ד נתבטלה ההודאה ונעשה ממנה כפירה פטור. וכן בזה כיון דתוך כ"ד מחל לו ונתבטלה ההודאה פטור. אך נרא' דלא דמי דהתם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שמיד בשעת הודאה הי' בדעתו ליתנו כיון שהוא תוך כ"ד בידו. ועוד דהא יכול לחזור מהודאתו תוך כ"ד וא"כ חוזר בזה שאומר הילך. משא"כ מחל לו שלא הי' בידו בשעת הודאה שימחול לו זה והי' הודאה גמורה שחייבתו שבועה ושוב לא יפטור במה שמחל לו זה אח"כ ונשאר החיוב שבועה כנ"ל. אך לטעם הודאה קשה כנ"ל. ואף לטעם מחילה להרש"ל מ"מ לרשב"ג פ"ב דחולין ל"ט ע"ב דסבר דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו גם בזה עכ"פ כשאחר שהודה זה שעורין לא אמר שעורין יש לי בידך