חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב סא

דאדם רשאי להודות שחייב היינו שרשאי לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ג"כ. אבל כאן אם הי' הב"ד יודעין שכופר החיוב של התובע ב' כסף רק שמתחייב לו עכשיו בפרוט' הי' שפיר חייב שבועה דאין זה שנותן לו מתנה עכשיו מגרע הכפירה. וא"כ מה שיפטרו אותו מהשבועה הוא רק מצד שנתפוס הודאתו לאמת שחייב וזה שקר ושייך בי' כנ"ל: וקצת ראי' דשרי ממה שכ' תוס' ב"מ (י"ב ע"ב) אהא דכותבין שטר ללוה בלא מלוה דהא דלא חיישינן למחזי כשיקרא משום שהוא לחובתו לא שייך מחזי כשיקרא ע"ש. וגם כאן כן כיון שהוא לחובתו כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח דשם אין חילוק בין מצד נאמנות או שמתחייב דרשאי להתחייב וליכא שקר משא"כ בזה דנפטר רק מצד נאמנות כנ"ל. אך להפוסקים דאודיתא אינו קנין רק מצד נאמנות דהאמינה תורה כק' עדים וא"כ מוכח דשרי מדיהיב עצה בש"ס (ב"ב קמ"ט) לאיסור גיורא דלודי דהני זוזי דר' מרי כו' והא יסמכו ע"ז מצד נאמנות. ובאמת אינו כן ושם ג"כ מפסיד בהודאה זו לרבא שהי' נפקד. וע"כ כיון דרשאי לעשות בשלו מה שירצה והדין דהודאה כק' עדים רשאי להודות אף שאינו כן דהא מה שיסמכו הב"ד יהי' כדין דבאמת הדין דהודאה כעדים כנ"ל. וכן בזה רשאי להודות דאינו גורם כלל לעוות הדין דכיון שיודה בפרוטה יפסקו כדין דהא ההודאה מהני כק' עדים והוא רשאי להודות בשלו אף שמגיע הפסד לזה ולא שייך מדבר שקר תרחק כנ"ל

סעיף ד הא דבעינן כפירת ב' מעין. דוקא מ"ם אבל כופר בכל ועד אחד מכחישו אפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב:

(טו) הנה תוס' שבועות (ד"מ) תמהו על זה דכמו דקרקעות ושטרות דלא אימעוטי ג"כ רק מכלל ופרט דכסף או כלים ואעפ"כ פטרינן גם בעד א' וע"כ ילפינן מהדדי א"כ גם לענין כפירה ב"כ אף דכתיב במ"מ נילף גם עד אחד. ולכך רצו לדחות דין זה מהלכה דזה דוקא שמואל לטעמי' דסגי בכפירת פרוטה משא"כ לרב באמת גם בעד אחד בעי כפירה ב"כ ע"ש. ובכתובות פ"ח תירצו דיש חילוק בין מין המחייב שבועה ע"ש. ואינו מובן היטב החילוק כיון דמ"מ מעטי' קרא משבועה ואי ילפינן מהדדי נילף גם לב"כ ואי לא ילפינן מנ"ל למעט קרקע ג"כ. ונראה לע"ד לישב בפשיטות דלשון הש"ס ג"כ תמוה דאמר אבל העדאת עד א' כו' אף בפרוטה חייב דכ' לא יקים כו' אבל קם לשבועה ותנן כל שב' מחייבין ממון כו'. והא בירושלמי הקשה והרי קרקע והרי קנס כו' ומשני שניא הוא שאין נשבעין על הקרקע כו' ופי' הר"ן ורא"ש דהכלל הוא רק היכא דשייך חיוב שבוע' אז כל שב' מחייבין כו' משא"כ בהנך שאין נשבעין. וא"כ גם לענין ב' כסף י"ל כן דכיון דעל פחות מב' כסף לא חייבה התורה שבועה לא שייך כללא כו' ומה ראי' מייתי מהא דכל מקום כו'. וצ"ל דהראי' דאל"כ למה לי' הכלל דכל, מקום כו'. ודוחק. ועוד דצריך לטענת ספק לדידן ונראה דלכאורה כיון דבכל מקום חשוב פרוטה ממון ולמה נשתנה לענין שבועה שיצטרך יותר. אמנם י"ל הטעם פשוט דהא אין ב"ד נזקקין על פחות מש"פ אף היכא דחייב כמ"ש רא"ש ב"ק פ' הגוזל ואין להם תורת ב"ד ע"ז. והא ודאי דאם תובע מחבירו שטר שעל כמה פרוטות ואינו שוה למכור כ"א פחות מפרוטה מחמת הספק אם יבא לגוביינא דג"כ אין ב"ד נזקקין דמ"מ אינו שוה פרוט' וא"כ אין לדמות כלל שבועה לשאר דברים דאף דכשמביא עדים נזקקין על פרוטה להוציא מיד זה דזה הוא ש"פ. אבל מה שיחייבו הב"ד שבועה שהוא על הספק אם האמת כדברי הנתבע אי לא א"כ לגבי הב"ד ספק זה אינו כלל שוה פרוטה והטלת הבירור ע"י שבועה לא הוי ידעינן כלל מסברא על כמה שיהי' כמו ש"פ בודאי דהא חיוב שבועה חשיב בש"ס פ' שה"ע רק דבר הגורם לממון דשמא ישבע א"כ מה שזה תובע שהב"ד יחייבו שבועה להנתבע וזה הגורם לממון אינו ש"פ וגלי קרא דדוקא כשהכפירה ב' כסף אז השבועה שעל ב' כסף זה הספק חשוב להשביע עליו שזה הוא כמו ש"פ בודאי ונזקקין להשביע כנ"ל. ובזה נתישב לי פי' המשנה שבועת הדיינים הטענה ב' כסף דמה ענין להזכיר בזה שבועת הדיינים כמו שתמה הרשב"א ז"ל וגם עד א' הוי שבועת הדיינים ע"ש. ולמ"ש מיושב דמזה הטעם בעי ב"כ לפי שהוא שבועת הדיינים דכ' ונקרב בעה"ב אל האלקים דצריך דין ב"ד ופחות מב"כ בשבועה הוי כפחות מש"פ בודאי שאין נזקקין וקי"ל ישיבת הדיינים בפרוטה כנ"ל. אמנם בעד אחד דכ' תוס' בכמה דוכתי דלא מהני מיגו נגדו משום דהוי כשני עדים כל זמן שלא נשבע דכ' לא יקים כו' דקם לשבועה והוי כב' עדי' שמחויב ממון כל זמן שלא נשבע והוי כמיגו במקום עדים כו' ע"ש ב"ב פ' חיה. וא"כ מיושב שפיר הטעם דבעד אחד אף בפרוטה חייב שביעה דהא הוי כב' עדים ויש כאן ודאי חיוב ממון כל זמן שלא נשבע נגדו דאמרינן דאומר ודאי אמת כב' עדים ושפיר נזקקין על פרוטה. ושוב ממילא מחייבינן לי' שבועה ג"כ דהוי כהך דר' קטיל פ' הזהב דאם הוזקקו לש"פ גומרין אף על פחות מש"פ וכן כאן דכל זמן שלא נשבע הוי ודאי חיוב והוי פרוטה ונזקקין וממילא מחייבין שבועה ג"כ דגומרין אף על פחות כנ"ל. ומדוקדק שפיר לשון הש"ס אבל העדאת עד אחד אפילו פרוטה דכ' לא יקים כו' ותנן כל מקום שב' מחייבין כו' והיינו דהוי כב' כל זמן שלא נשבע וממילא חייב שבועה על כפירת פרוטה כמו שנזקקין בב' להוציא וכמו ב' כסף בשבועת מ"מ כנ"ל

ומיושב ממילא קושית תוס' דבקרקע ושטרות דמיעט קרא משבועה ודאי דאין חילוק בין מ"מ לעד אחד דאין שום טעם כלל לחלק משא"כ לענין ב' כסף. ואפשר להעמיס זה בכוונת תוס' בין מין שאינו מחייב שבועה כו'. ומיושב דעת הפוסקים והרמ"א פ' כן סעיף שאח"ז דבשבועת שומרין בעינן ב' כסף ע"ש. ולכאורה אין טעם לחלק בין עד אחד לשבועת שומרין דג"כ לא בעי הודאה כמו בעד א'. ולמ"ש א"ש דדוקא בעד אחד שייך טעם הנ"ל משא"כ שבועת שומרין לא עדיף כלל משבועת מ"מ שג"כ אינו אלא ספק ובעי שפיר ב"כ כנ"ל

עוד י"ל דהנה בעד אחד על פרוטה בהלואה דמחייב שבועה כשכופר. אם מודה בחצי פרוטה יהי' פטור מתשלומין וגם משבועה דאין כאן כפירה רק חצי פרוטה ואין נשבעין וחצי פרוטה לאו בר השבה הוא ולרוב הפוסקים הטעם דמחיל לי' א"כ אינו חייב כלום לגמרי וא"כ למה יתחייב שבועה בכופר הא אית לי' מיגו שהי' מודה חצי חצי פרוטה והי' פטור. דבשלמא במודה מקצת וכופר ב' כסף ליכא מיגו שהי' מודה עוד חצי פרוטה ולא הי' כפירה ב' כסף דז"א דהא הי' ההודאה פרוטה וחצי והיו נזקקין גם על החצי פרוטה ואין כאן מיגו כיון דהי' צריך לשלם יותר. אבל בעד א' דכשהי' מודה חצי פרוטה הי' פטור לגמרי שפיר המיגו כנ"ל. ואף להך תירוץ תוס' ב"ב הנ"ל דלא אמרינן מיגו נגד העד לפטור משבוע'. מ"מ בידו עדיף ממיגו דאמרינן גם נגד חזקה אלימתא כמ"ש ר"ן קדושין פ' האומר ע"ש וכאן עדיין בידו להודות