חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב נד

עוד נראה לי ראי' למ"ש לעיל בשם הה"מ דהיכא דחשוב כפירה לגבי התובע חשוב ממון לחייב שבועה אף דלגבי הנפקד לא חשוב ממון מהא דאמר בש"ס ב"ק (ע"א) וכתובות (ל"ד) בהועד בבית שומר ונגמר דינו וגנבו מבית שומר דמחייב כפל ודו"ה למ"ד גורם לממון כממון דמי כיון שהי' השומר יכול להחזירו ולומר הרי שלך לפניך ע"ש ומבואר דאף דלגבי הגנב לאו ממון הוא כלל דאיסורי הנאה הוא אעפ"כ כיון דלגבי השומר הנגנב חשוב ממון הוי גניבת ממון דחייב כפל ודו"ה. וכפל ושבועה מחד קרא ילפינן ומאי דחשוב ממון לזה חשוב לזה כמבואר שם פרק הזהב ופ' ש"ה. וממילא חשוב כפירה כיון שהוא ממון נגד התובע לחייב שבועה ומהני לדידי שוה כיון דזה נקרא גופו ממון דהא מהני פדיון וכיון שהוא גופו ממון לגבי התובע אף דלגבי נתבע לאו ממון הוא מ"מ חייב שבועה דהוי כפירה כנ"ל

אמנם אני מסתפק בהך מלתא דלדידי שוה לי. דבאמת אינו מובן מאיזה טעם מועיל זה גבי פדיון הא לא מהני רק מטעם שוה כסף ככסף כמ"ש תוס' ריש קדושין. וא"כ כיון דבאמת אינו שוה ה' סלעים למה יועיל אמירתו לדידי שוה. ולרמב"ם וש"ע גם בלא אמירה הא אין זה שוה כסף והיכן מצינו כה"ג שיהי' שוה ככסף כיון דבאמת אינו שוה אף דשוה אצלו. הא כתבו תוס' פרק מרובה גבי קדשים שחייב באחריותן דקי"ל לאו כממון משום דאינו שוה לכל העולם רק לזה ע"ש דכה"ג לאו ממון הוא. וצריך לחלק דהתם גם לגבי דידי' אינו רק גורם משא"כ כאן דלאדם כזה שוה באמת כן וגופו ממון הוי שוה ככסף לגבי דידי' אך אם באמת אינו שוה אצלו מה מהני מה שאומר לדידי שוה נהי דהודאה מהני בממון והוי כמודה שקיבל ה' סלעים במה שאומר לדידי שוה מ"מ הא ודאי דאם מודה הכהן שכבר קיבל ובאמת לא נתן זה לא יצא ידי פדיון דאין כאן נתינה ופדיון ומה מועיל וכמו אם מחל לו הכהן דאין כאן פדיון. וא"כ כשבאמת אינו שוה לו לא מהני אמירתו משום הודאה כנ"ל. ואם נימא דמהני מצד נאמנות דעד א' נאמן באיסורין ומהימן דשוה לדידי' והוי פדיון. ז"א חדא דאיתחזיק איסורא. ועוד דא"כ הכהן שיודע באמת שאינו שוה עכ"פ לא יהי' רשאי לקבל ולומר לדידי שוה לי. ועוד לרמב"ם וש"ע דמהני אף באינו אומר לדידי שוה וגם אין דרכו להתיקר רק שוה לשום אדם מאיזה טעם יועיל. ואם בשביל דשוה לשום אדם נקרא שוה ה' סלעים א"כ בע"כ יהי' מהני ולמה לי קיבל עליה כיון דנקרא כסף. ואפשר לומר דיש ב' דברים בפדיון מצות הנתינה וגם חיוב ממון דחשוב מלוה הכתובה בתורה דגובה. ואמרינן פ"ק דב"ק כולן כאבות לשלם ממיטב. רק דמטלטלין כל מילי מיטב דאי לא מזדבן הכא מיזדבן במתא כו'. וא"כ י"ל דכיון דשוה לשום אדם יש עלי' תורת שוה כסף כמ"ש הר"ן ז"ל רק זה מועיל להיות יוצא ידי נתינה אבל החיוב שיש לכהן דצריך לשלם מיטב אן מטלטלין הוי מיטב. וא"כ שוה כסף זה שאינו שוה לכל רק לשום אדם א"כ הא לאו מיטב הוא דאי לא מיזדבן לזה לא יוכל למכרו ולכך כיון דחייב לשלם מיטב צריך לשלם שיהי' שוה לכל ולא מהני בע"כ של כהן דאף דנקרא שוה כסף מ"מ לאו מיטב הוא. אך כשהכהן מרוצה דלענין החוב יכול למחול ומהני מחילתו ונשאר רק מצות הנתינה להנ"ל. שוב מהני מה ששוה לשום אדם דיש עלי' תורת שוה כסף ה' סלעים ויוצא ידי נתינה דגם כשאינו מיטב נקרא שוה כסף רק דילפינן מנזקין שחיוב התשלומין יהי' מיטב. אבל לא שאינו נקרא כסף אי לא הוי מיטב ע"ש ובתוס' ריש קדושין. ולכך חיוב זה שפיר יכול למחול ומהני הנתינה כיון דשוה לשום אדם. והוצרך שפיר בפדיון שתיהן שיהי' שוה לשום אדם דאל"ה לא מהני קיבל עליו שאין כאן נתינה ואף ששוה צריך קיבל עליו ג"כ כמ"ש. אמנם ברמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל שיהי' שוה לשום אדם

נראה לע"ד דעיקר הטעם הוא דהא אי לאו דכתבה תורה דין אונאה אם הי' מוכר חפץ שוה י' בך' הי' נתפס המקח וכן קרקע נקרא שוה כל כסף דכיון דלית בי' דין אונאה אף אי מכר ביותר משויו והחזיק בקרקע מחייב לשלם כל דמי המקח ונקרא הכל דמי המקח ואין זה מטעם מחילה דהא לא ידע ואעפ"כ חייב. וכן מבואר בש"ס פ' הזהב בהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה כיון דאין אונאה להקדש מהני ע"ש. וא"כ כיון דאמר בש"ס ב"מ נ"א ע"ב בד"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה כו' ע"ש והכי קי"ל ש"ע סי' רכ"ז. ונראה לע"ד דאין הטעם בזה משום מחילה דמחל לו הק' זוז שנתן יותר משויו דהא משמע התם דהמקח קיים ואף דלא נתן לו המעות עדיין מ"מ כשמשך החפץ מיחייב לשלם לו ר' כמו בכל מקח. ואי מטעם מחילה הוא כל זמן שלא נתן לו יכול לחזור בו ומה מחילה שייך. וגם לשון הש"ס דאין לו עליו אונאה מה זה ענין לאונאה הא ודאי יכול ליתן את שלו במתנה. אלא נראה דהמקח. קיים דלא אמרה תורה דין אונאה רק כשאין זה יודע אבל במפרש ויודע אין כאן דין אונאה והוי כקרקע וכה"ג ונתחייב כל המאתים בעד החפץ כיון שהמקח קיים ואף שלא נתן מחויב לשלם כיון שמשך דנעשה מהכל דמי המקח כיון שקנה כך. ומדוקדק לשון הש"ס שם דאין לו עליו אונאה ע"ש. וא"כ בפדיון כיון שהכהן יודע דאינו שוה ומקבלו בעד ה' סלעים ממילא מהני דכיון דכשיודע אין בו דין אונאה הוי כהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ דמהני משום דאין אונאה להקדש הוי כנתן כל דמיו. וכן אם הי' מהני פדיון בקרקע דהי' מהני אם נותן קרקע שוה סלע בעד ה' כיון דאין אונאה לקרקע ונקרא שוה כל כסף. וממילא גם בסודר וכלי כיון שיודע שאינו שוה דלית בה אונאה ומקבלו נעשים כל ה' סלעים דמי המקח ושפיר מהני כנ"ל. ולכך לא הוצרך הרמב"ם ז"ל כלל שיהי' שוה לשום אדם דאף שאינו שוה מהני כיון שקיבלו. ולא גריס בש"ס החילוק בין גברא רבא כמ"ש הש"ך ז"ל יו"ד סי' ש"ה. או דאף דגריס סבר החילוק זה דוקא בלא אמר מקודם שנותנו לו בעד ה' סלעים רק סתם בזה יש חילוק דאם אינו שוה לו הוי ביטול מקח כיון דיותר מכדי אונאה והיכא דשוה לו לא הוי אונאה משא"כ דאמר בפירוש שאף שאינו שוה נותנו בעד ה' סלעים מהני כנ"ל. ולכך בברייתא לא מחלק ותני עגל זה כו' בה' סלעים מהני ע"ש וברש"י ז"ל פ' הזהב (דנ"א ע"ב) מבואר להדיא דאף בלא נתן הלוקח המעות עדיין מ"מ חייב ליתן כשהמקח קיים ע"ש שדקדק בלשונו לא אתן לך כו' ע"ש. ומיושב דברי הרמב"ם ז"ל כפשטי' וכ"כ הטור יו"ד סי' ש"ה ולא חילק בין שוה לשום אדם וכ"כ ב"ח שם. והא דהשמיט הרמב"ם החילוק דלדידי שוה בגברא דבעי סודר כו' יש לומר דסבר דזה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן גבי מרגליות שרוצה לזווגן וכן חרב וסוס במלחמה שם פ' הזהב דסבר ר"מ דאין בו אונאה ואנן קי"ל כרבנן דגם בזה יש בו אונאה וביטול מקח ומוכח דאף דשוה לזה הקונה מ"מ הוי אונאה ומאי חילוק בין גברא רבא דבעי סודר או זה שצריך לזווגן או במלחמה