חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב מח

דעות דרביע שעורה הוי פרוטה ע"ש. וצ"ע לענין קדושין. וכה"ג וכן הביא ב"ח ובסמ"ע כ' דתלוי ביוקר הפירות ומשמע דגם לענין משקל חצי שעורה כסף דעתה שהקנינים ביוקר לא חשוב שיעור ש"פ. אך בפרישה הביא דבריו שבסמ"ע אלו ומפרש רק על שאר דברים שהכסף נתייקר אבל חצי שעורה כסף לעולם הוי שיעור פרוטה כן משמע מדבריו שם ע"ש. ולא הי' לו לתלות בסמ"ע בשער הפירות רק לעולם בעינן שיהי' שוה משקל חצי שעורה כסף ותלוי ביוקר הכסף כנ"ל. ובאמת מש"ס פ' הזהב דאמר דלא משער תנא במה דאוקיר וזול מבואר דע"כ שיעור פרוטה לעולם שוה וכן פ"ק דקדושין י"ב מבואר דתלוי הכל בש"פ שהי' בימי משה. ואין סברא לומר דבעי שתיהן שיהי' שיעור פרוטה שבימי משה וגם שיהי' חשוב עכשיו ג"כ. דז"א דאין קצבה לדבר לידע שיעור החשיבות כמה ובש"ס וכל הפוס' מבואר דש"פ הנ"ל הוי חשוב. ובאה"ע סי' ל"א כ' ב"ש והד"מ דבפחות מחצי שעורה אין חשש שמא ש"פ במדי דא"א להיות שוה יותר ממה שהוא ע"ש. ונראה דגם זה אינו מוסכם דלהפוסקים ריש פ' הזהב כילדותא דרבי דדהבא טיבעא וכספא פירי וא"כ משערין הכל בערך הזהב כמ"ש תוס' שם דבכולהו נ"מ לענין קדושין. ואם כן אם הוקר הכסף יכול להיות פחות מחצי שעורה שוה פרוטה לפי ערך הזהב דדהבא כדקאי קאי וכספא הוא דאייקר ושייך שמא ש"פ במדי גם אפשר באמת ש"פ דאינו ברור לנו משקל דינר הזהב שהי' אז אם צ"ו שעורות כדינר כסף או משקלו כפול כמ"ש תוס' בשם ר"ת בכמה דוכתי. וגם כשאינם שוה כאן בערך שייך שמא ש"פ במדי כנ"ל. וראיתי במשפטי שבועות לר' האי גאון ושערים דר' אלפס כתבו ג"כ דפרוט' הוא רביע שעורה ע"ש ופשוט דיש לחוש בקדושין לדברי הגאונים ז"ל

סעיף ב (ז) וכן אם כו' אלא סחורות כו' שמין אם יש בהודאה וכפירה שיעור כו'. וכ' סמ"ע משום דישיב לרבות שוה כסף ככסף ע"ש. וא"כ הי' נראה דתלי' בפלוגתא דרבה ור"י קדושין ח' דלר"י דשיראי צריכה שומא אף אי אמר בכל דהו משום דשוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף ש"כ דקיץ ולא מהני השומא דאח"כ ע"ש. א"כ גם הכא לענין הודאה במקצת כיון שלא הי' קיץ בשעת הודאה לא מהני מאי דשמין אח"כ שהי' הודאה שוה פרוטה כיון דבשעת הודאה לא הי' ש"כ ככסף א"כ יצאה הודאה בפטור מפיו ולא מיחייב אח"כ אף שנישום רק משום דקי"ל כרבה לכך חייב כה"ג. אמנם לר' יוסף קשיא מתניתין דפ' ש"ה דאין נשבעין אלא אדבר שבמדה כו' בית מלא פירות והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל כו' למה לי' משום דבר שבמדה הא כיון דאינו ידוע כמה שוים. הפירות שמודה אף אם הי' במדה הי' פטור דלא הוי שוה ככסף כה"ג. בשלמא סיפא דעד הזיז ועד החלון י"ל דאיירי שידוע שיוי הפירות בשעת הודאה אבל ברישא דמה שהנחת כו' דע"כ אינו ידוע וא"כ בל"ז פטור אף שהי' אומר עד החלון ולא הי' ידוע כמה שוה משום דלא הוי ככסף כנ"ל. עוד קשה דא"ב איך מוכח דיצאו כלים למה שהן לר"י הא איצטריך כלים דאי מטעם שוה כסף הי' בעי קיץ דוקא שנישום קודם משא"כ כיון דכ' כלים באפי נפשייהו ואין בהם מטעם שוה כסף שוב אף דלא נישום מקודם חייב שבועה כיון דלא מטעם שוה כסף חייב רק מצד עצמם. אבל י"ל שפיר דלא עדיף מכסף ומקשינן דצריך שוה ב' כסף. אך בזה י"ל כיון דב"כ וב"כ אינו דומה לכסף דקיץ שוב אמרינן ממילא יצאו למה שהן דלא מקשינן ולא בעי ב' כסף גם כן כנ"ל. אך משנה הנ"ל קשה. אולם נראה לי דלא צריך כלל כאן לרבות מישיב כמ"ש סמ"ע רק כדאמר בש"ס פ' הזהב וריש פ' מרובה דילפינן מכלל ופרט דשור וחמור כו' דקאי גם על שבועה כמ"ש תוס' שם. וא"כ אמרה תורה בהדיא שוה כסף ג"כ ולא ממעטינן רק עבדים וקרקע וכה"ג ע"ש. וממילא גם לר' יוסף לא בעי קיץ כיון שאין החיוב משום שהוא ככסף כנ"ל ולא קשה כנ"ל ובזה יש לישב מה דתני במתני' בית מלא פירות וכיס מלא מעות כו'. דבפירות הי' אפשר לומר דבאמת לכך פוטר כשאינו במדה משום שאין שומתו ידוע ולא הוי ש"כ ככסף וקמ"ל במעות דזה הוא כסף ומ"מ פטור משום שאינו במדה כנ"ל

(ח) שמין אם יש כו'. נראה דתליא רק בשעת תביע' והודאה ואף אם בשעת הלואה לא הי' שוה ב' כסף ונתיקר אח"כ כיון דבשעת כפירה יש ב"כ מיחייב וכן מבואר להדיא בריטב"א ר"פ ש"ה דאף דכ' כי יתן כו' כסף כו' דמשמע בשעת נתינה מ"מ אזלינן רק בתר שעת תביעה ע"ש. אמנם לכאורה י"ל דתלי' במחלוקת הרמב"ם ז"ל שפ' בקרקע אף שתובע דמי הקרקע שחפר בורות כו' פטור משבועה ע"ש פ"ה מטוען וש"ע צ"ה. ונראה טעמו ממה דאמר בש"ס ב"ק ק"ו ע"ב דממעט נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מדכ' כי יתן איש כו' ופריך מאבידה ומשני דלא אתיא מכח בן דעת כו' דמבואר דכיון דבשעת נתינה הי' מי שאינו מחייב שבועה אף דעכשיו גדול פטור ממילא גם בקרקע כן כיון דכ' כי יתן איש כו' כסף כו' דממעט קרקע אף שעכשיו מטלטלין פטור דאימעוט מכי יתן כו' כנ"ל. וא"כ י"ל גם לענין ב' כסף כן כיון דכת' כי יתן כסף דהיינו שתי כסף וכיון דבשעת נתינה לא הי' שתי כסף לא מיחייב אף דעכשיו נתיקר. והריטב"א ז"ל לטעמי' דסבר כראב"ד ושאר פוסקים דדמי קרקע חייב ולא מימעט מכי יתן לענין התביעה רק נגד האדם כנ"ל. אבל לרמב"ם ז"ל דממעטינן הכל על שעת הנתינה ג"כ כדאמר התם שיהי' נתינה ותביעה שוין אם כן לענין ב' כסף י"ל דאימעוט כנ"ל ג"כ. אך נראה דגם לרמב"ם ז"ל חייב דדוקא בקרקע וכה"ג שהוא מין שאינו מחייב שבועה וכמו קטן כו' משא"כ פחות מב' כסף שגם אז הי' ראוי להצטרף שהוא מין המחייב שבועה וכמ"ש תוס' לחלק בשבועת עד א' דבקרקע פטור ופחות מב' כסף מיחייב לפי שהוא מין המחייב שבועה ע"ש פ' הכותב פ"ח ועוד דכיון דק"ל כרב דכפירה ב"כ בעינן וכסף כי אתי לכפירה כו'. והקשה ריטב"א ז"ל שם הא כי יתן כסף דהיינו ב' כסף וא"כ מעולם לא הי' רק ב"כ וע"כ דסגי כפירה והודאה ב"כ ותירץ דלא קאי אכי יתן ודייק מהא דפשיטא דלא אזלינן בתר שעת נתינה אם מעט ואם הרבה רק אשעת תביעה ע"ש. וא"כ י"ל גם לרמב"ם ז"ל עכ"פ מוכח כאן דהא דכסף דהיינו ב' לא קאי אכי יתן דהא צריך יותר ולא סגי בנתינה ב"כ רק עם פרוטה וקאי רק אשעת כפירה. וממילא גם נתינה בפחות מב"כ סגי כיון שבשעת כפירה יש ב"כ כיון דלא קאי עלה כי יתן שיהי' בשעת נתינה כנ"ל ולא שייך למידרש כנ"ל דע"כ לא קאי כסף על שעת נתינה כנ"ל

ובהלואה אין נ"מ בזה דכשנתיקר בל"ז אינו נותן לו כלל כשעת היוקר דקי"ל בהלואת סאה בסאה דנותן לי כשעת הלואה כשנתיקר משום רבית רק בפקדון יש נ"מ בנתיקר כנ"ל. אמנם אף דבהי' פחות מב"כ בשעת נתינה נאמר דחייב שבועה בנתיקר. מ"מ יש להסתפק כשהי' פחות מש"פ בשעת נתינה ונתיקר אי חשוב הודאה פרוטה דעכשיו די"ל דזה הוי כמין שאינו מחייב שבועה כיון דלאו ממון הוא כלל. דהא תוס' פרק איזהו נשך ס"א כתבו דכמו דאימעוט שטרות שאין גופן ממון