חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב מה

תוס' (שבועות מ') ד"ה בטוענו בדינר כו' דמסתמא שוה פרוטה הטיבוע של ב' מעין ע"ש. וא"כ בציר לה פרוטה מב' כסף שהוא כשטרות. דדוקא התם לענין קנין צריך לומר דעתי' אצורתא דאל"ה הי' נקנה גוף הכסף אבל הכא עכ"פ חסר מב"כ. ואין לומר דבהכי חייב רחמנא דא"כ נילף דבטענו משקל כסף ממש סגי בפחות מב' מעין וזה ליתא דצריך שיהי' שוה ב' מעין מטבע כמבואר בכל הפוסקים וקשה כנ"ל. וכן ב"ק פ' הגוזל אמר השף מטבע של חבירו פטור דאמר מה חסרתיך ע"ש. ואף להפ' דחייב היינו משום גרמי אבל לא עדיף משטרות ע"ש

ונראה ליישב דהנה לכאורה ק' למ"ש תוס' פ' הזהב דפליגי אי מטבע נעשה חליפין והקשו הא ר"נ סבר דבעינן כלי דוקא בחליפין ותירצו דמטבע חשוב כלי אי משום דיכול לתלותו בצואר בתו או בשביל שיוצא בהוצאה כו' ע"ש. וא"כ קשה כאן דקי"ל יצאו כלים למה שהן ולא בעי ב"כ ואף מחטין חייב א"כ למה בעי מטבע ב' מעין הא מטבע חשוב כלי כמ"ש תוס' וסגי אף בב' פרוטות כנ"ל. אמנם נראה דהא תוס' (שבועות ל"ט ע"ב) כ' הטעם דלא בעי בכלי ב"כ משום דכל כלי דבר חשוב הוא שצריך לפעמים למלאכה גדול' ע"ש ד"ה מה כלים כו'. וא"כ לפי טעם הב' שכ' תוס' שם דלכך חשיב מטבע כלי בשביל שיוצא בהוצאה וא"כ בשלמא לענין חליפין א"ש דחשיב כלי אבל לענין חשיבות דשבועה נהי דהוי כלי משום שחריף להוציאו מ"מ אין החשיבות מצד כלי שוה יותר ממה שיוצא בהוצאה והיינו כמו ששוה דא"א להוציאו ביותר ולא שייך טעם שכ' תוס' בכלי גמור במחט שצריך לפעמים למלאכה גדולה וחשוב יותר משויו משא"כ במטבע אין החשיבות דשם כלי עליו על יותר משויו שיכול להוציאן ולכך צריך שפיר ב"כ. וכן לטעם שיכול לתלותו כו' י"ל ג"כ כנ"ל דמ"מ אין חשיבות כלי עליו על יותר משויו כנ"ל. ועי' מ"ש ס"ק ד' וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דהוי שטרות מה ששוה יותר מחמת הטיבוע מגוף הכסף כנ"ל. ולמ"ש א"ש דעל אותו השיווי ששוה בתורת מטבע שוב חייב מטעם כלי דלא צריך כלל ב' כסף דלענין זה הוי כלי שיוצא בהוצאה כמו ששוה עם הטיבוע ולכך אף שגוף הכסף הוי פחות מב' מעין מ"מ חייב שבועה דנגד זה הוי כלי על כל הב' מעין וכמו מחטין על הרבה כן מטבע על מה ששוה עם הצורה ושפיר חייב כנ"ל

ובזה יתישב תמיהת תוס' ורש"י ז"ל כיון דצריך קרא דמה כלים ב' אף כסף ב' מנא לי' דיצאו כלים למה שהן ע"ש. ולמ"ש מיושב דאי לא נימא כלים למה שהן רק דגם בכלי צריך ב' כסף א"א לומר כלל ההיקש דמה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע ב' מעין דהא חסרה לה טענה דהוי שטרות דלא שייך תירוץ הנ"ל כיון שגם כלים צריך ב"כ ולעולם לא דמי מטבע לכלים דשוים מצד עצמם משא"כ מטבע אינו שוה רק מחמת הצורה והוי שטרות וע"כ דיצאו כלים למה שהן ואז יכולין לומר ההיקש דמה כלים ב' אף כסף שתים כנ"ל דאז חייב גם במטבע כנ"ל אמנם יש לדחות דעדיין קשה לשיטת תוס' דגם בכלי בעי עכ"פ ב' פרוטות הודאה פרוטה וכפירה ש"פ. וא"כ בטענו פרוטות מטבעות והודה בפרוטה לא יתחייב דבציר לה הודאה מפרוטה מחמת שיוי הטיבוע ולזה אינו מועיל כלל שהוא כלי לתוס' הנ"ל. ועוד דגם לענין שומרין דמיעט קרא שטרות קשה במטבעות לא יתחייב באחריות כ"א מה ששוים מצד הכסף שבו דעל שיוי הטיבוע הוי שטרות ואימעוט מדין שומרין כנ"ל. וזה לא מצינו והי' נראה לומר דהא דאימעוט שטרות כב ע משום דאין גופן ממון ואף דהא שוה כסף ככסף והשטרות שוים למכור לכל העולם ולמה לא יהי' כמו כל שוה כסף. וי"ל דהטעם הוא דהא אין נייר השטר שוה הממון רק החוב שבו שיש לו על חבירו רק השטר גורם שיוכל לגבותו. ולכך כשיגנב השטר או אבד פטור השומר דהא החוב לא נגנב רק הנייר הגורם וזה אין גופו ממון וכן לענין שבועה כשכופר שלא הפקיד בידו שטר אינו כופר רק בנייר הגורם וזה מיעט רחמנא. אבל אם הי' תלוי החיוב בנייר השטר וכשנאבד הנייר נאבד החיוב י"ל דנקרא גופו ממון דהחוב שוה כסף וכדאמר פ"ק דקדושין אי דכי, לי' שטרא אדמי היינו כסף. וא"כ במטבע נהי דהצורה חשוב כשטר חוב שהוא ע"י גזירת המלך מ"מ הא החוב תלוי בגוף הכסף וכשנאבד נאבד גוף החוב עמו ושפיר אית בי' דין שמירה וגם חיוב שבועה כנ"ל

אך א"כ יהי' הדין בתובע לחבירו מכרת לי חוב דעל פלוני והוא כופר ויש עד אחד או מודה מקצת יתחייב שבועת התורה בהטענה במכירת. החיוב ששוה כסף. אך ז"א דגם בזה מה תובע ממנו הא החוב שמכר לו הוא שלו והכפירה רק נייר השטר הגורם וזה אימעוט כנ"ל. אך אונאה דאימעוט ג"כ שטרות והא התם מכר לו החוב השוה ממון בפחות או יותר ואעפ"כ אימעוט משום שאין גופו ממון. ולמ"ש תוס' פ' הכותב למאן דאית לי' מכירת שטרות דרבנן דהא אימעוט אונאה היינו הלוה למלוה עצמו א"ש דג"כ אין ענין לגוף החוב כנ"ל. אך למ"ד מכירת שטרות דאורייתא דמשמע מתוס' שם דאתיא קרא כפשטי'. וי"ל כיון דלכך בעי מסירה משום שקנין הנייר גורר השיעבוד אבל בלא ה לא הי' השיעבוד נמכר ע"ש בש"ע ס"ו דלכך בעי מסירה קודם כתיבה וא"כ שפיר הוי המכירה דבר שאין גופו ממון רק הגורם דעיקר הקנין על הנייר רק ממילא נגרר קנין החוב ושפיר אימעוט מדין אונאה כנ"ל

אך א"כ במלוה ע"פ בקנין דמעמד שלשתן שנמכר רק גוף החוב יהי' שייך דין אונאה ולא משמע כן מהפוסקים. ויש לדחות כיון שהוא קנין דרבנן תקנו כמו הקנין דאורייתא כנ"ל ודוחק. ועוד בהא דשף מטבע דפטור מוכח שגוף השיוי של הטיבוע אינו רק כמו שטר דפטור בשורף. ונראה לומר דהא חזינן אף דאי שף מטבע פטור מ"מ בהזיקו כל המטבע חייב לשלם הכל גם השיוי שמחמת הצורה ואף דלא דאין דינא דגרמי ולא אמרינן דעכ"פ על השיוי של המטבע אינו רק מזיק שטרות דפטור וע"כ דז"א דכל זמן שהצורה על הכסף נקרא הכל גופו ממון שכסף שיש עליו צורה שוה הכסף יותר מבלא הצור' ואין הטיבוע דבר בפני עצמו רק שהכסף שוה יותר. ולכך שף מטבע פטור לרבה דנגד הכסף הוי היזק שאינו ניכר דהצורה בפני עצמו הוי דבר שאין בו ממש והכסף הוא כמקודם ואף דאינו שוה כ"כ הוי רק כתרומה ונטמאת לגבי הכסף עצמו דמצי אמר הרי שלך לפניך אבל הפסיד כל המטבע ממילא הפסיד כסף השוה כ"כ וכמו הפסיד תרומה טהורה ושפיר צריך לשלם הכל כנ"ל. וכן מבואר בש"ס ב"ק צ"ז ובתוס' ד"ה המלוה דמטבע שנפסל הוי כהוזל. ובש"ס שם דמדמי לה לתרומה ונטמא' ע"ש וע"כ דאין הכסף והטיבוע שני דברים נפרדים רק ששוה יותר הכסף עצמו כנ"ל. וממילא א"ש גם כאן דדוקא בחליפין דדעתו רק אצורה וכיון דעביד' דבטלי הוי הצורה עצמו דבר שאין בו ממש כמו שטרות. אבל לענין שבועה ושומרין דהתביעה הכסף שיש עליו צורה שפיר הוי גופו ממון דכסף כזה שוה כל כך לא קשה כלל כנ"ל. והא גבי הקדש דכ' ונתן הכסף ובפדיון הבן דכ' כסף וקמ"ל דאין