חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב מג

דמי ואף שבאמת נגנב. ובש"ס ריש פסחים (ד"ו) לחד לישנא אמר דגם ר"ש מודה כשעדיין לא נאבד לא אמרינן משום אלו מגנב או מיתביד יהי' כממון.. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין חיוב כפל וד' וה' דנימא משום כשחייב באחריות יהי' החפץ נקרא שלו זה לא אמרינן ואף שהגנב גורם לו היזק שבגניבה זו יהי' חייב לשלם מ"מ ע"ז אינו חייב רק בתורת מזיק אבל אינו גנב ע"ז החיוב והתורה לא חייבה כפל במזיק רק גנב וגוף החפץ שגנב אינו של הנפקד משום החיוב אחריות ולכך שפיר גם בחמץ תלי לה הש"ס בפלוגתא הנ"ל אי מקרי שלו. אבל זה י"ל שפיר דגוף הספק דאלו מגנב חשוב ממון גם לרבנן. אמנם הא הש"ס ב"ק צ"ח ע"ב אמר בשורף שטר הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן כו'. ולהנ"ל א"כ שפיר גם לרבנן י"ל דחייב בגורם לממון רק שאין החפץ שלו. וע"כ דהא בהא תליא וכן אמר התם רבה עצמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ושרפו א' באנו למחלוקת ר"ש ורבנן כו' לרבנן דגורם לאו כממון פטור ע"ש. ומוכח דלרבנן לא מיחייב כלל ואף לענין קרן לא חשוב ממון

שוב ראיתי תוס' כתובות ל"ד ע"א כתבו לחד תירוצא וי"מ דמש"ה קאמר כר"ש דר"מ אף דמיחייב בגרמי לא חזינן דמחייב אלא קרן אבל לא תשלומי ד' וה' אל ר"ש כו' ע"ש. ונראה דהטעם כמ"ש דע"ז אינו גנב רק מזיק כנ"ל והש"ך ז"ל סי' שפ"ו ס"ק א' דחה דבריהם מש"ס דב"ק הנ"ל ולע"ד נראה דלק"מ דודאי לרבה דפוטר התם שורף שטר ולא דאין דינא דגרמי מ"מ זה פשוט דאם נאמר כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. ובקדשים שחייב באחריות נקרא מבית האיש שגוף הבהמה הוא שלו ודאי דבלא דינא דגרמי שפיר חייב הגנב דהא גנב ממנו חפץ שלו השוה ממון בידים ולאו גורם לממון הוא. דדוקא אי לאו כממון דמי ואין החפץ שלו רק שגרם שיצטרך לשלם תליא בדינא דגרמי משא"כ לר"ש כנ"ל. וא"כ גם בשרף חמץ שעבר עליו הפסח בגזלן שפיר לר"ש ודאי חייב אף דלא דיינינן גרמי דהא חמץ זה שוה נגדו ממון וכיון דכממון דמי הוי חפץ השוה כ"כ וזה שרפו ממילא חייב כמו החפץ השוה לכל העולם דהא בשור הנסקל כה"ג אמר התם בכתובות דחייב כפל ודו"ה וע"כ דהוי כגונב שור שלו השוה כך אף שאינו שוה לכל העולם וכן בשורף ודאי חייב וכן בשורף שטר ג"כ כיון דשוה אצלו לגבות וגורם כממון חשוב נייר השטר כאלו שוה כל שיוי החוב ואף בלא גרמי חייב ולכך אמר שפיר דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן. אבל לדידן דקי"ל דינא דגרמי שפיר אף אי כרבנן דר"ש דגורם לאו כממון ואין השטר או החמץ נקרא שוה כ"כ מ"מ חייב מטעם גורם. וכ' תוס' שפיר דלר"מ אינו מוכח שיהי' חייב כפל דאף שחייב מצד גורם אין זה גנב כיון שגוף החפץ אינו שלו שיהי' שוה כך וזה פשוט. וכן מוכח להדיא מדברי רמב"ן ז"ל בדד"ג דפסק בשורף חמץ שחייב אף דלא קי"ל כר"ש ע"ש

וא"כ י"ל שפיר כמ"ש דלכך בגזל חמץ כו' ונשבע עליו חשוב כפירת ממון דנהי דגוף החמץ לא מקרי ממון לרבנן דר"ש מ"מ חיוב הזה דאלו מגנב הוא חיוב השוה ממון וכמו טובת הנאה דכתובה שהוא ספק השוה ממון ולכך במה שכופר זה החיוב הוי כפירת ממון כנ"ל ואף דרבה לא דן גרמי מ"מ לגבי הגזלן עצמו חשוב כפירת ממון. ואף דקשה לכאורה למאי דאמר פ' הזהב דבעינן בשבועת הפקדון יחד כלי להלואתו ועשקו שיהי' כפקדון ע"ש. וא"כ כאן בגזל חמץ כו' כיון דקי"ל כרבנן ולא מקרי גוף החמץ שוה ממון רק מבחוץ החיוב דאלו מגנב ואין כאן יחוד כלי דמה שהחמץ בעין לא מקרי יחוד כלי כלל דאינו שוה ולאו כממון דמי והחיוב של ספק גניבה שכפר לו ע"ז לא הי' יחוד כלי כנ"ל. אך י"ל דאיירי ביחד לו כלי שכשיאבד החמץ יגבה זה החפץ וכמ"ש תוס' כתובות ריש פ' נערה ע"ש. וא"כ הי' נראה לפ"ז דצריך שיהי' הספק הזה דאלו מגנב שוה פרוטה. וכמו בט"ה דכתובה דשמין כו' וכן בזה כיון דגורם לאו כממון רק חיוב הספק שכופר וצריך להיות כפירה זו שוה פרוטה ולא מהני מה שהגזילה שוה פרוטה רק הספק כנ"ל. ואף דבכמה דוכתי אמר בש"ס דכיון דלא הוי ודאי ממון בשעת כפירה לא חשוב הספק ממון פ' שה"ע גבי משביע עד אחד אף דרוב ב"א אין נשבעין שקר הוי רק גורם לממון ע"ש. וכן בחשוד משום מי יימר דמשתבעת גם שבועת אמת וכן במשביע עדי קנס משום ספק דאי אודי חשוב רק גורם לממון ע"ש. ע"כ צריך לחלק דשם אין חיוב ספק רק ספק אם יש חיוב כלל בשעת כפירה דאם הי' נשבע לא הי' חיוב כלל וכן בקנס כנ"ל. משא"כ בהא דאלו מגנב זה החיוב הוא אמת שיש עליו חיוב אחריות שהוא ספק שאם יאבד יצטרך לשלם ואף שהוא ספק אם יאבד מ"מ עכ"פ בודאי חיוב זה עליו וחיוב זה שוה ממון, וזה מוכח מהא דמוקי למתני' דכפרה כת ראשונה כו' כשהיו קרובין בנשותיהן וגוססין מ"ד רוב גוססין כו' קמ"ל דהשתא מיהא פסולין וע"ש (דל"ג). וע"כ כיון דבשעת כפירה הוי חיוב גמור אף שיכול להיות שלא הי' הכפירה מועיל כלום חשוב כפירת ממון. וכן בכופר בפקדון שיש עליו עדים שם פ' שבועת הפקדון דאמר עבידי דמייתי ובשטר עביד דמירכס ע"ש. ופ' שה"ע בעדי סוטה דכתוב' אף שהוא רק טובת הנאה מספק כדאמר ריש מכות מ"מ הוי כפירת ממון כנ"ל בעדי סתירה ואף דבלא עדותם ג"כ הי' רק ספק שמא תמות קודם. וע"כ כיון דחיוב הספק ברור חשוב כפירת ממון כנ"ל

אך עדיין יש לעיין דנראה דאם הי' החיוב דאלו מגנב צריך להיות שוה פרוטה ומשום דספק זה שוה ממון שוב גם בש"פ לא הי' חיוב קרבן שבועה כמו שטרות דמיעט רחמנא אף דשוה ממון למכור כיון דאין גופו ממון וכן בהנ"ל כיון דאי לא יגנב ואיגלאי מלתא שלא הי' חייב ממון כלל רק בשעת כפירה הי' כופר בחיוב ספק השוה למכור וזה אין גופו ממון. אך בזה י"ל דכה"ג גם בשטרות חייבין כשכופר גוף החיוב וכמ"ש לקמן

אמנם נראה דכה"ג לא מקרי ממון למאי דמוכח א החובל דדייק טובת הנאה לאשה דאי לבעל למה חייבין עדים זוממין דכתובה לימא מאי אפסידך כו' ואף דנהי דאינו שוה למכור מ"מ שוה נגד עצמה ספק הזה ממון והפסידוה. וע"כ דהיכא דא"א למכור הספק לא מקרי ממון כיון שהוא ספק וכמ"ש תוס' מרובה. דה"ט דשטרות חשוב ממון משום דשוה למכור לכל העולם ע"ש. וא"כ חיוב הספק דאחריות גניבה ואבידה ודאי דא"א למכור דהא אין קנין למלוה ע"פ רק מעמ"ש ובספק לא תקנו כמו כתובה להרב' פ' ומכש"כ חיוב אחריות דלא אישתעביד נכסיו עדיין שאינו יכול למוכרו וממילא לא הוי ממון בספק כנ"ל. אך לענין שבועת הפקדון א"ש. כיון דאיירי ע"כ ביחד כלי על הספק והוא קנין על תנאי ויכול למכור הזכות שבחפץ בעין. אבל לענין שבועת מודה במקצת שיהי' נקרא הודאה או כפירה משום החיוב אחריו ממילא לא מקרי ממון כנ"ל. ועוד דנראה דהתם אין הטעם משום דהספק אלו מגנב שוה פרוטה דפשטא דש"ס משמע אף דאין הספק ש"פ מיחייב דסתמא אמר בקיימא באגם חייב. וגם מדלא מוקי הברייתא דמודה בעיקר כשאין הספק ש"פ. ואף שי"ל דזה בכלל מה