חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב לט

להד"ם ובאו עדים שלוה ממנו ופרעו והלה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם כו'

(א) ואמר להד"ם כו'. מבואר בש"ס (שבועות מ"א ע"ב) פלוגתא דאביי ורבא וקי"ל כרבא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כו'. וקשיא לי הא קי"ל למפרע נפסל ומבואר בש"ס ב"ק פ' מרובה (דע"ג) בהעידו על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה דבטל גם עדות דגניבה שהעידו תוך כ"ד כיון דלמפרע נפסל ע"ש. וא"כ כאן ממ"נ איך מחייבין אותו אם מעידי' אמת שפרע א"כ אינו חייב ואי מאמינים להודאתו שלא פרע א"כ העידו שקר שפרע וממילא פסולין במה שמעידי' על ההלואה ג"כ ואין כאן עדים שלוה ונאמן שוב במה שאומר לא לויתי כיון שאין עדים כשרים מכחישים אותו כנ"ל. ועוד דהא גם הודאת התובע מה שלחובתו כק' עדים דמי וא"כ כיון שאומר לא נפרעתי מודה שהעדים משקרים במה שמעידים שפרע ופסולין גם על ההלואה ומהני הודאת התובע לחובתו שהעדים פסולין וליהמן במה שאומר לא לויתי. והא מבואר בש"ם פ' י"נ ובש"ע סי' פ"ב בעדים מעידים שפרעו כולו והוא אומר פרעתי מחצה דנשבע ואין העדים פוטרין אותו משבועה על המחצ' כיון שמודה דפסולין שהעידו שקר על מחצה ומהני הודאתו לחוב שהעדים פס לין כמבואר בנ"י וש"פ שם. וא"כ גם כאן מועיל הודאת התובע לחוב שפסולין ולא מהני גם על ההלואה כנ"ל. ובש"ס לא קשה דרבא הא אזיל לטעמי' דסבר פ' מרובה דמכאן ולהבא נפסל. ומבואר בש"ס שם דאמרינן אמאי דאיתזם כו. אמאי דלא איתזם לא איתזם ע"ש. ולכך סבר שפיר כאן דחייב דאף שהעידו שקר על הפרעון מ"מ מהני עדותם על ההלואה. אבל לדידן דקי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דלמפרע נפסל וא"כ אמאי חייב וקשה כנ"ל. ודוחק לומר דמיירי שהעידו שלוה ואחר כ"ד העידו על הפרעון דלא מיפסלי על עדות הלואה כיון שלא הי' תוך כ"ד. דז"א דהא סתמו הפוסק' שמעידים שלוה ופרע כו' דהיינו תוך כדי דבור בעדות אחת

והי' אפשר לומר להפוסקים דהיכא דאינו מועיל עדות העדים לא מקרי עדות שקר כלל ולא מפסלי דאין ע"ז תורת עדות כשאינו מועיל כלום וא"כ י"ל כיון דהדין הוא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ומהני הודאתו על הפרעון יותר מהעדים וא"כ אין עדותם מועיל כלום במה שאומרים שפרע וא"כ אף שהעידו שקר על הפרעון לא מיפסלי כלל על ההלואה כיון שלא הועיל על הפרעון נגד הודאתו כנ"ל ושפיר כשרין על ההלואה. וגם התובע לא הודה כלל שפסולין דאף ששיקרו כשרין כנ"ל. והי' מיושבים בזה דברי תוס' שהקשו שם הא יכול לתרץ דבורי' לא עמדתי בהלואה אלא פרעתי ונדחקו ע"ש. ומה קושיא דלמא באמת מהני כשמתרץ דבורי' ואיירי כשאינו מתרץ רק עומד בכפירתו דלא לוה. וגם בנ"י ריש ב"מ דייקי מזה דלא מהני כשחוזר ואומר פרעתי ומביא עדים שפרע מהאי דהכא ע"ש. ותמוה ג"כ מאי ראיה דלמא כשחוזר ואומר פרעתי באמת מהימן כיון שיש עדים ודוקא בעומד בכפירתו כנ"ל. ולמ"ש מיושב דאי נימא דכשחוזר מהני וא"כ שוב הועיל עדות העדים במה שהעידו שפרע שכשיחזור ויאמר פרעתי יהי' נאמן. וא"כ כיון שהועיל עדותו שוב אף שאינו חוזר יהי' נאמן מה שאומר לא לויתי דממ"נ העדים פסולין כיון שהעידו שקר על הפרעון והועיל עדותם כנ"ל פסולין גם על ההלואה ומוכח שפיר דאינו מועיל אף שחוזר כנ"ל. אך בראב"ד ור"ן ז"ל גבי פלוני רבעני כו' (סנהדרין ט' ע"ב) מבואר יוד (חב) דדוקא העדות שמעיד על עצמו אינו בגדר עדות שנפסל כשמעיד שקר כו' דעל עצמו לא הוי עדות. אבל היכא שהוא בגדר עדות אף שאינו מועיל פסול ע"ש. ולעיל סי' מ"ו כ' הב"י בב"ה בשם רמב"ן וריטב"א גבי עד אומר תנאי כו' דאמרינן ממ"נ אי משקר פסול גם על הקיום ואין כאן קיום ע"ש וכן ממש כאן וקשה כנ"ל. וכ"ש להפ' דבאמת יכול לומר נזכרתי שפרעתי. וא"כ מועיל עדותם שעל הפרעון וכיון דאמרינן עכשיו שמשקרי' ממילא פסולין גם על ההלואה כנ"ל

והי' אפשר לומר דהא למ"ש תוס' פ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ובר"ן ז"ל דלא חשוב שחיטת מומר רק ממעש' זו ואילך אבל מעשה זו שנעשה מומר ע"י אינו פסול עדיין ע"ש. וכן בפסולי עדות בשעת מעשה עדיין לא יקרא שם פסול וכ"כ מהרי"ט ז"ל בתשובה. והא דאמרי' התם בהוזמו על הטביחה דפסול על הגניבה ואף דנהי דתוך כ"ד כדבור מ"מ הא בשעה זו שנפסל עדיין אינו פסול רק אחר שהעיד על הטביחה וא"כ עדות גניבה עדיין כשר אף דחשוב בב"א. רק הטעם שם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דתוך כ"ד כדבור ובטל מקצת העדות בטלה כולה כנ"ל. וכן כאן מטעם פסול ממילא לא שייך דאף שהעידו שקר על הפרעון מ"מ לא נפסלו בעדות ההלואה אף שהוא תוך כ"ד כמו בשחיטת מומר כנ"ל דעדיין אין שם פסולין אז עליהם רק אח"כ כנ"ל. ועוד דהא אמר בש"ס שם פ' מרובה והלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו כו' וכ' תוס' כיון דהיו יכולין לחזור בהן תוך כ"ד א"כ אינם פסולין עד לאחר כ"ד ע"ש. וא"כ מכש"כ שהעדות שהעידו מקודם תוך כ"ד שכשרים אז דהא הי' בידם עדיין שלא להעיד עדות השני ועכ"פ עדיף ממה שיכולין לחזור בהן כנ"ל. ורק דנימא שיתבטל העדות שעל ההלואה מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שבטל על הפרעון כו'. והא דבטל על הפרעון הוא משום הודאת הלוה שלא פרע וכק' עדים דמי לחובתו. והנה קי"ל דמפטור לפטור יכול לחזור בו והטעם כ' הפוסקים דלא אמרינן הודאת בע"ד כק' רק כשהוא לחובתו. אבל הודאה שאינה מחייבת אותו כלום לא הוי כלל כעדים ולכך יכול לחזור כיון שהוא מפטור לפטור כנ"ל ע"ש. וא"כ מיושב דאיך נימא דהוי עדות שבטלה מקצת' על הפרעון משום הודאת הלוה שנאמן יותר מעדותם ובטלה כולה גם העדות שעל הלואה הא אי נימא דבטל גם על ההלואה ופטור הלוה כשאומר לא לויתי א"כ שוב גם ההודאה שלא פרע אינו כעדים דעדיין הוי לפטור מה שאומר לא לויתי דלא מיחייב כיון שבטל ויכול לחזור בו אף שהודה שלא פרע כמו באין עדים שלוה שיכול לחזור ולומר פרעתי. וא"כ אי נימא שבטלה כולה שוב גם מקצתה לא בטלה דגם העדות שפרע לא בטל מחמת הודאתו שלא לוה כיון שהיא לפטור ולא הוי כק' עדים כלל ומאמינים להעדים שיב שפרע. א"כ לכך אמרינן שפיר שקיים העדות שעל ההלואה דא"א לומר בטלה מקצת' בטלה כולה דא"כ לא בטלה כלל דהוי כאין עדים שלוה וליכא הודאה שלא פרע ונשאר קיים גם העדות על הפרעון ולכך אמרינן דקיים העדות על הלואה ואף דעכשיו שאנו פוסקין דחייב וקיים עדות ההלואה שוב בטלה מקצתה מ"מ איך נימא דפטור. דאז יש כאן עדים על ההלואה ושוב חייב דלא בטלה כנ"ל. ומיושב בזה דעת בעה"ע שהביא ב"י דחייב לישבע היסת המלוה כשחוזר ותובע ממנו והוא תמוה מאד ממ"נ אם חוזר ותובעו שפרעו ב' פעמים מסייע למלוה הודאת הלוה שלא פרע דהא מטעם זה מחייבין. (חסר סיום הענין):