חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב לז

חמור מאיסור לוה רשע כו'. ואיך יהי' נוגע להעיד. שקר כדי שלא יעשה איסור לוה רשע כו'. ותירצו דאין הנגיע' בשביל איסור רק כדי שלא יחזיקוהו העולם כלוה רשע כו'. והנה לכאורה קשה כאן אמאי הוי נוגע והא אית לי' מיגו שהי' יכול לכפור בעיקר ההלואה. דע"כ מיירי הכא שאין לו שטר או עדים דאל"כ מה מועיל כפירת השני. וע"כ דתובעים בע"פ וא"כ יש לו מיגו כמו גבי הן הן שלוחיו וה"ה עדיו דלא הוי נוגעין היכא דאית להו מיגו דאהדרינהו. אך באמת יש לחלק דשאני הכא שלפי דבריו הוי בעל דבר דכיון שמודה שלוה הוי העדות על חבירו בע"ד דנותן לו חלקו ואף שיש לו מיגו מ"מ לא נוכל להאמינו בתורת עדות. וכמ"ש הרא"ש גבי בקרא בכתובות (פ' הכותב) ע"ש. משא"כ התם שאם נאמנים לא הוו בעלי דברים כלל. וא"כ ממילא לפוסלו היכא שאין לו נכסים שיהא נוגע כדי שלא יהי' לוה רשע כו' שפיר לא הוי נוגע. דבשביל האיסור אין לפוסלו דהא עכשיו עושה איסור גדול מזה בעדות שקר. ורק כדי שלא יחזיקוהו אנשים ללוה רשע. דבזה ג"כ אינו נוגע לומר דמשקר בשביל כן שהרי יוכל לכפור בעיקר ההלואה ואז ג"כ לא יהי' לוה רשע וכו' כנ"ל. רק שנאמר דהוי נוגע כי שמא יתעשר אח"כ. ובמיגו אין להאמינו כמ"ש וע"ז שפיר הקש' הב"ח לדעת המחבר לעיל. אך י"ל דכשיכפור ההלואה יצטרך לישבע היסת והוי עד הצריך שבועה. אך י"ל בטוען שמא או דכשיכפרו שניהם יהי' חבירו עד מסייע עליו. אך גם הוא יהי' עד הצ"ש ולא יועיל. או כיון דאין לו לא יתחייב היסת על הכפירה

עוד י"ל לפי מאי שפסקו קצת פוסקים. דטענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו דהוי ט"ח והל"ב פטור. א"כ ממילא הכא שהוא תובע לשניהם ויוכל לגבות מכ"א החצי מטעם לוה והחצי הב' מטעם ערב. א"כ ממילא אם יאמר הלוה שהוא לבדו נתחייב בכל הוי ט"ח והל"ב על החצי השני שהרי הוא תובע החצי הנ"ל מטעם שנעשה לו ערב והוא מודה לו שנתחייב לו שלוה בעצמו והוי כמו טענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו להפוסקים דפטור גם מהמעות ע"ש. וא"כ שפיר לא הוי נוגע מטעם לוה רשע. שהרי חלקו בין כך ובין כך. יתחייב לשלם. ועל חלק חבירו גם אם יודה למלוה שנתחייב בעצמו ג"כ יהי' פטור דהוי ט"ח והל"ב. אף דקי"ל דמועיל תפיסה בט"ק והל"ב וא"כ שפיר הוי נוגע דירא שמא יתפוס. מ"מ היכא שאין לו נכסים לא שייך זה. ורק שיהא נוגע שמא יתעשר ויתפוס ממנו וע"ז שפיר לא הוי נוגע לדעת המחבר כנ"ל וא"ש. אבל לוה רשע כו' לא יהי' כלל דהא באמת פטור יהי' ע"פ הדין רק מועיל תפיסה כנ"ל

סעיף ו' שנים שלוו מאחד בשטר אחד ומחל לאחד מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב

(ה) לא מחל אלא כו'. ולכאורה לפי מאי שמביא רמ"א לקמן סי' רמ"א סעיף ב' מחלוקת הפוסקים דמוחל לחבירו חוב שיש עליו שטר. שדעת א' דלא מהני מחילה רק אם החזיר לו השטר. וא"כ לא הי' לסתום כאן דמהני המחילה לא' מהשותפים כיון שלא החזיר לו השטר. והנה לעיל בסי' ס"ו כ' הרב"י דהא דמהני מחילה בלא החזיר השטר במוכר שט"ח כיון שאין יכול ליתן לו שהרי אינו בידו שהוא ביד הלוקח. וא"כ גם כאן י"ל כן לדעת הפוסקים דלא מחל לחבירו חלקו. וא"כ לא הי' יכול להחזיר השטר שצריך לתבוע מחבירו חלקו. אמנם לדעת הפוסקים דכל החוב מחול שפיר קשה כנ"ל. ונראה שהרי הטעם שאין המחילה מועיל לדעת הפוסקים הנ"ל בלא החזיר השטר מבואר לעיל משום דהשטר הנ"ל כגבוי שיוכל לגבות מהמשועבדים. וא"כ לדעת הרמ"א ז"ל סי' נ"ה דבשטר שנפרע מקצתו לא יוכל לגבות מהמשועבדים גם חצי השני מטעם גזירה. וא"כ לכאורה גם בשנים שלוו בשטר א' היכא שאינם שותפים ומחל לא' לא יוכל לגבות מהשני מלקוחות. אך זה אינו שהרי ממנו בלא"ה לא הי' יכול לגבות חצי השני ולא שייך גזירה כו'. אמנם היכא שהם שותפים ויכול לגבות מכל א' כל החוב חציו מטעם ערב וחצי הב' מטעם לוה ויכול לגבות כל החוב מלקוחות. לדעת הרמב"ם ז"ל באין להב' נכסים. ולדעת הרא"ש ז"ל אף ביש לו נכסים. וא"כ ממילא אם מחל לא' אף דלא יועיל מחילתו נגד הב' מ"מ לא יוכל לגבות מהשני מלקוחות מטעם גזירה כנ"ל וא"כ שפיר מועיל המחילה גם לחבירו אף בלא החזיר לו השטר שהרי השטר אינו כגבוי כיון שבלא המחילה לו ג"כ לא יגבה מהלקוחות. ויש. מכאן ראי' לדעת הרמ"א ז"ל הנ"ל. דהא הי' יכול לגבות גם החצי הב' ממנו מלקוחות מטעם ערב. ועתה כשמחל לא' עכ"פ אינו יכול לגבות מהב' רק חצי דחצי הב' כיון שמחל ללוה נפטר מהערבות א"כ גם עליו בעצמו הוי כנמחל מקצתו ושייך שפיר הגזירה שלא יגבה גם החצי של ערבות מלקוחות ואינו גובה כלום ושוב מהני המחילה לגמרי גם מב"ח דלא הוי כגבוי כיון שאינו יכול לגבות כלום ומשועבדים מחמת מחילה של הא' בלבד ועל הא' הי' מועיל דהא לא הי' יכול להחזיר השטר אז. אך מ"מ י"ל כיון שמוחל בב"א לשניהם א"כ עדיין אינו מועיל גם מחילה של הא' בלבד כיון שיכול להחזיר השטר, ובמוחל בזה אחר זה הי' שייך כנ"ל. ויש לדחות דגם בב"א מועיל

סעיף ז' אחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול (הג"ה אפי' שניהם כתובים בשטר אחד)

(ו) אפילו שניהם כתובים כו'. עש"ך שחולק בזה וס"ל דמועיל מחילתו גם בעד חבירו דהוי כאלו כתבו הרשאה זל"ז רק שצריך לשלם לו מטעם גרמי ע"ש. והנה לפי מאי דקי"ל (סי' פ"ו) דבשיעבודא דר"נ אינו מועיל מחילה. וא"כ ממילא כאן כיון שחייב לשלם חצי החוב שמחל בעד חבירו א"כ ממילא משועבד חלק הלואתו לחבירו מטעם שיעבודא דר"נ וא"כ לא יועיל המחילה לחלקו כלום. ואף שהשיעבוד והמחילה באין כא' מ"מ אינו מועיל לדעת הר"ן ז"ל בר"פ המדיר גבי דברים גדולים ודברים קטנים כ' שם סברא שלא יועיל הנדר לדברים קטנים. אף שקודם הנדר לא נשתעבד לדברים הקטנים מ"מ כיון שאחר הנדר יתחייב בהם ומשועבד לה לא מועיל הנדר בזה. וא"כ ממילא גם כאן אחר המחילה לחלק חבירו ישתעבד חלקו מדר"נ לא יועיל המחילה. והנה באמת קושי' זו לכאורה קשה בכל מוכר שט"ח למה יועיל המחילה לדעת הר"ן ז"ל הנ"ל כיון שחייב לשלם אחר המחילה מדדג"ר א"כ הלוה משועבד מדר"נ ולא תועיל המחילה אף שקודם המחילה עדיין לא נשתעבד מ"מ הרי גם שם אינו משועבד לדברים קטנים טרם הנדר ואעפ"כ אינו מועיל הנדר. אך באמת יש לחלק דשאני התם דאף דאין הנדר מועיל לדברים קטנים מ"מ חלות הנדר הוא על דברים גדולים שאינו משועבד בהם אף אחר הנדר משא"כ במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו היאך נאמר שלא יועיל המחילה מטעם שאחר המחילה ישתעבד מדר"נ שאחר המחילה אינו חייב כלום. משא"כ התם דאף אחר הנדר עדיין חלות הנדר קיים לדברים גדולים כמובן. וא"כ לכאורה כאן שבמחילת חלק חבירו