חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב ל

זה גם בע"א כיון דמחייבו שבועה עכ"פ כשכופר שוב ברי עדיף דאמרינן שאומר א"י לפטור משבועה. ולא מקרי כלל שע"א קם לממון דהחיוב משום ברי ושמא כנ"ל. ומדויק כל לשונם ז"ל בעזה"י. ואף שהעד בא אח"כ מ"מ אמרינן שידע מהעד ואמר א"י כנ"ל. וא"כ בטענו בס' ע"פ עד י"ל דס"ל דבהעיד קודם שאמר א"י חייב ואמרינן מתוך דאז הי' שבועה. אבל באמר א"י ואח"כ ע"א לא אמרינן מתוך כנ"ל כיון דלא שייך ברי ושמא. וכן בלא הוי לי' למידע י"ל ג"כ חילוק הנ"ל דאם ידוע שא"א לו לידע כמו בניזק וכה"ג ל"א מתוך בע"א אף שהעיד מקודם דהא מיד עדותו לממון ואם אינו ידוע רק דלא הוי לי' למידע אז כשהעיד קודם שאמר א"י שקם לשבועה שייך מתוך וחייב וכשאומר מקודם א"י לא אמרינן מתוך בע"א דהוי לממון לא שייך טעם דברי ושמא כיון דלה"ל ואינו בחזקת משקר דהא מפורש בבעה"ת וטור דדוקא משום דהוי למידק כנ"ל וא"כ בחמשין ידענא ונ' לא ידענא אפשר דמודה דשייך מתוך גם בלא הול"ל. ובמ"ש יש לדחות ראיות הש"ך ז"ל דבלא הו"ל אמרי' מתוך ע"ש (סי' ע"ב ס"ק נ"א). והפוסקים החולקים וסתמו דבריהם דשייך מתוך בע"א ואף שאמר א"י קודם שבא העד ול"א שחשוב קם לממון. נראה לע"ד משום דס"ל שיכול לחזור בו ולומר ברי נזכרתי שלא לויתי וישבע להכחיש העד ושפיר נקרא קם רק לשבועה וממילא בעומד בדבריו שא"י משלם. ושוב י"ל דמה"ט גופי' אמרי' שיכול לחזור בו אף שהוא מחיוב לפטור דאם לא יוכל לחזור לא הוי חיוב כלל וא"כ אפשר דכשאמר מקודם א"י דוקא דאז הוי לפטור ואח"כ העיד ע"א שייך טעם הנ"ל משא"כ כשהעיד ואמר אח"כ א"י או בנ' ידענא כו' י"ל דאינו יכול לחזור בו כנ"ל

וטעם בעה"ת הנ"ל הוא דס"ל דא"י לחזור והוא מטעם שכ' לעיל כיון דסבר דהוי לי' למידק כו' ובחזקת שמשקר שוב לא מהני חזרתו כמ"ש לעיל. והי' חשוב קם לממון רק שוב שייך טעם משום ברי ושמא כנ"ל. ומדויק שפיר הפי' שכתבתי לעיל דגם באמר א"י אם פרעתיך ובא עד אח"כ קמ"ל דחייב ג"כ משום מתוך וא"י לחזור בו אח"כ לומר שפרע דמשום א"י א"פ דחייב גם בלא הול"ל הי' מהני חזרתו כנ"ל להרבה פ'. וא"כ ס"ד לא חשוב עדות כיון שהי' חייב בלא"ה. וגם ס"ד דגם דהול"ל מ"מ לא שייך שמשקר במה שאמר שא"י א"פ דהא מתחייב בדבריו ושוב יועיל החזרה קמ"ל דמ"מ חייב משום מתוך וא"י לחזור דאי נימא דע"י שאמר א"י א"פ מועיל החזרה שוב אמרינן שמשקר שיודע שתועיל החזרה אך הא יצטרך לישבע. וי"ל דמ"מ אמרי' שהוא סבור שאינו חייב עי"ז כמו בכל מתוך כנ"ל וא"ש

סעיף יג מנה הלויתיך והרי עד אחד והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך או שאומר לו אתה חייב לי כנגד אותו מנה אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו וכן אם טען תחלה לא הי' דברים מעולם ואחר כך הוציא עליו עד אחד וחזר ואמר לויתי ופרעתי בכל אלו הוה לי' משואיל"מ. (הג"ה אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הוי לי' מחויב שבועה ואי"ל דנאמן במינו כו') טענו חטפתי חפין ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר ודאי חטפתי אכל שלי הוא הוה לי' מחויב שבועה ואינו יכול ל"מ כו' מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאיל"מ אכל אם השיבו נ' לויתי ממך ופרעתיך וג' האחרים איני יודע אם לויתי אם לאו ישבע היסת כו'

(כג) פרעתיך כו'. תמוה מאד כמ"ש סמ"פ. ולישב ד' מרן ב"י שלא יהי' תמוה כ"כ. י"ל או דכמ"ש סמ"ע פי' תוך זמנו שמודה לוה שהוא תוך זמנו וטוען שפרע דנאמן רק במיגו והוי מתוך כו'. כן י"ל במעיד שלא זזה ידו מת"י גם כן הפי' שאינו מכחיש העד שהי' עמו ולא זזה כו' והיינו משעת הלואה עד עתה אבל טוען מ"מ פרעתי וזהו שכ' והלה אומר כן הוא היינו כמו שאומר העד ואינו מברר דבריו איך פרע אמרינן כיון שאינו מכחישו ע"כ מה שאומר שפרע הוא שקודם ההלואה ציוה לאחר כשילוה יפרע לזה או דיש לו כנגדו אצלו מקודם וחושבו לפרעון וכה"ג וכ' אח"כ או שאומר בפירוש אתה כו' כנגדו כנ"ל. עוד י"ל דהפי' לא זזה ידו היינו מקודם הגיע זמן פרעון עד עתה או שיאמר שעדיין תוך זמנו כו'. וא"כ בהנ"ל שמעיד לא זזה מן תוך זמנו עד עתה והוא אומר מ"מ פרעתיך ואינו אומר מתי פרעו או שא"י מתי. וא"כ במה שישבע שפרע סתם לא יכחיש העד שיכול להיות תוך זמנו וכל שאינו מכחישו הוי כב' שלא פרע מקודם זמנו עד עתה ושוב אינו נאמן על קודם דאאפ"ת זמנו כנ"ל. ורק במיגו והוי מתוך כנ"ל

(כד) אבל במקום כו' לא אמרינן הו"ל משואיל"מ. לשון רמ"א ז"ל תמוה מה הוסיף על המחבר. גם מה צורך לכתוב כלל הא ודאי אם יש לו מיגו ולא הי' צריך שבועה איך שייך שיהי' משואי"ל. ואחר הדין דחטפתי ודידי חטפי הי' שייכות הג"ה זו כהפ' דגוזל א"צ להחזיר בעדים ודוקא בראה ע"ש (בש"ך ס"ק מ"ג). אבל מד' סמ"ע נראה שנכתבה במקומה ע"ש. ונראה דהא רשב"א חולק הובא בש"ך (ס"ק ל"ח) דאמר להד"ם וע"א שלוה ואח"כ אמר פרעתי דל"א מתוך דאינו הוחזק כפרן רק ע"פ ב' לא על ע"א ע"ש. ואינו מובן לכאורה דא"צ להוחזק כפרן רק הודאתו לא לויתי כאומר לא פרעתי דמה"ט לא מהני אייתי סהדי דפרע כמבואר בש"ס (שבועות מ"א ע"ב) ומטעם הוחזק כפרן פשוט דמהני עדים. וא"כ כיון דהודאתו ראשונה כעדים וחייב. ורק משום מיגו דהי' עומד בטענתו ראשונה והי' חיוב שבועה ושייך מתוך. וע"כ דס"ל כיון דבאין עדים שלוה מצי הדר בי' וא"א לומר רק מטעם מיגו דהוי במקום עדים או נחשוב הודאתו לא לויתי בעדים שלא פרעו וע"כ דכל שאין חיוב בהודאתו לא אמרינן כלל הודאתו כעדים. ואף שאמר לא לויתי ולא הי' חיוב מ"מ כשבאו עדים שלוה נעשה חיוב בהודאתו ושוב א"י לחזור משא"כ בלא עדים. א"כ מחלקותם בע"א הוא דרמב"ם וטור ס"ל כיון דאמרינן מתוך א"כ כל שלא נשבע יש חיוב ממון עליו חשוב חיוב בהודאתו דכשבא ע"א שלוה נתחייב לשלם כשאי"ל ולא מהני חזרתו פרעתי. ורשב"א ס"ל דכל זמן שיכול לישבע לא חשוב חיוב וא"כ יהי' נעשה חיוב בשעת חזרה והא חוזר בו ומהני חזרתו. ועיקר הוא דהא תוס' (ב"ב ל"ד) הקשו ליהימן בשבועה דידי חטפי במיגו כמו החזרתי במיגו דנאנס' וכ' ב' תירוצי' או דלא הוי מיגו להעיז ולישבע. ותי' ריב"ם כיון דעכשיו משואי"ל לא מהני מיגו נגד העד כמו נגד ב' ע"ש. וא"כ בדין הנ"ל כיון דהיכא דשוה הטענה והחזרה מחיוב לחיוב או מפטור לפטור לכ"ע מהני. וא"כ שפיר נאמן בשבועה פרעתי במיגו שהי' עומד בטענתו לא לוה וכמו בהחזרתי כו'. וכאן כשיהי' הדין דנאמן בשבועה במיגו שוב א"צ למיגו דשוה כמו טענה ראשונה וממילא לא שייך מתוך כלל ולא שייך תי' הריב"ם כלל. וזהו שכ' רשב"א דנאמן בשבועה והיינו כנ"ל

וא"כ לכאורה מ"מ זה דוקא החוזר ואומר פרעתי דהוי טענה להיות נאמן מצד עצמו רק משום שהודה