חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רצה

כ' הרי"ף דילפינן לה מנמצא א' קא"פ דבטל כל העדות ולכך למסקנא דדוקא במקיימי דבר ובע"ד אינו מבטל הכשרים אמרינן פ"ד דאף שמעיד על עצמו אינו בגדר עד ואינו מבטל השאר שהוא עד כמ"ש הראב"ד אבל לס"ד דבע"ד ג"כ מבטל ממילא שייך עדות שבטלה מקצתה אף שמעיד על עצמו ולא אמרינן כלל פלגינן דיבורי'. ושפיר פריך נרבע יציל דכשיעיד רבעני לרצוני ג"כ יבטל כנ"ל

ולהרמב"ם י"ל בפשיטות כל הקושיות דהרוג ונרבע עשאאי"ל שיהי' הכחשה והזמה וכיון שפסול פוסל הכשרים דשם בפלוני רבעני לא קשה קושית הגאון ר' חיים יונה ז"ל דפלגינן דיבורי"ה. ואף לר"י בלאונסו דלא פלגינן היינו שא"צ למיפלג אבל מ"מ כיון שלא יהי' הכחשה על העדות שדנין עליו לחייב הרובע תועיל ההזמה ומה שרבע אותו אינו שייך לעדות ולא איכפת לו והיינו למסקנא דמה דא"צ לקיום דבר לא נחשב מכלל העדות דכ' יקום דבר משא"כ לס"ד כנ"ל. לכאורה גם למסקנא צ"ל בנרבע דוקא מאחוריו דהא על הרובע שם עד עליו דהא מצטרפין להרגו ומ"מ פסול כשיש ב' עדים דרשע הוא ושפיר פוסל הכשרים בראי' להפ' דראי' מבטל ולמה לא כ' הפ' דדוקא מאחוריו כנ"ל. וי"ל דאם יעיד שרבעו לרצונו עם ב' עדים חשוב נוגע גם על מה שמעיד על הרובע להרגו כיון שיהי' הדין נמצא א' כו' ויתבטל עדותם על הרובע דשם עד עליו ופוסל כנ"ל וממילא יתבטל עדותם גם על הנרבע מלחייבו דשפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף שעל עצמו אינו עד לבטל מ"מ כיון שבטלה עדותן על הרובע בטל גם על הנרבע וא"כ שוב ע"י שמעיד על הרובע יפטור הוא ג"כ הוי נוגע ובע"ד מה שמעיד על הרובע ג"כ ואינו פוסל הכשרים גם על הרובע כמו כל נוגע שאינו פוסל דלאו מקיימי דבר הוא ושפיר מהני עדותן לגמרי ושוב אינו פוסל בראייתו ג"כ כיון שגם אם יעיד לא יבטל אין הראי' פוסל ג"כ. ורק לס"ד פריך שפיר דגם בע"ד פוסל. משא"כ למסקנא א"צ כלל מאחוריו כנ"ל

יקום דבר במקיימי דבר כו'. ופירש"י לא בעושי דבר. אינו מובן היטב דהא דעל עצמו אינו עד אמר בש"ס אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר דמשמע דרק מזה הטעם נפסל דהוא כ"ש משאר קרובים שפסלה תורה. וא"כ למה לא יפסול הכשרים מה בכך שקרוב יותר מבנו ואחיו מ"מ יפסל משום קרוב. ולתוס' א"ש דמשני שצריך הגדה בב"ד אבל לשאר פ' קשה ודנימא כמ"ש הראב"ד שלא נקרא עד דא"כ הוי לי' למעוטי מע"פ ב' עדים. והא לא משני רק משום יקום דבר. ונראה הטעם כמו דילפינן מעל פי שדוקא בדיבור לחוד יהי' נאמן ומה"ט עד הצריך שבועה פסול דדוקא על פיו לחוד כן בראי' שאמרה תורה והוא עד או ראה כו' שעדותו ע"י שרואה המעשה שיתברר ע"י ראייתו שאמת שעבר אבל העובר העבירה בלא מעשה שלו אין כאן ראי' ואינו עד בראייתו לחוד רק עם המעשה שלו שאם לא יעבור אין כאן עדות וזה אינו עדות. ושפיר כ' רש"י לא בעושי דבר. והנרבע על הרובע שא"צ ענין של עצמו לעדות של הרובע חשוב עד כנ"ל

הלכה כרבי. תוס' תמהו מקדושין וגטין שיש קרובים במעמד א"כ מבטלים הכשרים וכ' דבעי הגדה. ולהפ' דראי' לחוד פוסל הוא תימה גדולה ולע"ד בעזה"י דלא קשה כיון דילפינן מיקום דבר מקיימי דבר. וא"כ בשלמא בשאר עדות ד"מ או ד"נ שמעיד הקרוב על המעשה מעיד שחייב כמו הכשרים והוי מקיימי דבר ופוסל משא"כ בקדושין דמקדש בלא עדים לאו קדושין אף שאמת א"כ הפסול מצד עדותו שראה אינו מעיד על קדושין כלל מה שנתקדשה בפניו דבלא עדים לא מהני ולא הוי כלל מקיים דבר כאלו העיד ששמע האמירה ולא ראה הנתינה דלא הי' פוסל. ואף שראה שקדשה בפני עדים האחרים מ"מ הוא מצד עדים האחרים אבל מצד עדותו אינו עדות וגרע מנכי ריבעא כו' דבשלמא ב' כשרים כל א' שרואה הקדושין שקדשה בפניו וכן עד הב' ממילא יש ב' עדים משא"כ הפסול במה שרואה שקדשה בפניו אין כאן מעשה קדושין כלל. וממילא גם ראי' שלו אינו פוסל דאינו רואה קדושין כלל מצד עדותו כמו שבהגדה לא הי' פוסל וברור לע"ד: עוד י"ל כיון דבעי כיוון להעיד ובזה לא שייך שהפסול כיוון לראות כדי להעיד הא אם רואה כדי להעיד א"כ אין כאן מה להעיד כיון שעי"ז יפסלו הכשרים ואין עדות ובלא עדים לאו קדושין הוא ולא שייך כלל כיוון להעיד עוד י"ל דבמזמין כשרים פ' הפ' דודאי אין קא"פ פוסל רק בסתם. ובש"ס קדושין פ"ב דפריך א"מ קידש אשה ולא אמר אתם עדי לל"ק כו', וכ' המרדכי דהטעם דבהודאה שהוא דיבור צריך א"ע אבל במעשה כיון שעושה המעשה הא הוי כאומר א"ע ע"ש. וממילא בקידושין שכיון שרוצה לקדשה הוי כאומר שרוצה בהעדים כיון דבלא"ה לא מהני א"כ ממילא הוי כמזמין כשרים דכמו שהמעשה מורה שרוצה שהכשרים יהיו עליו עדים כן מורה שרוצה שהפסולין לא יהיו עדים כדי שלא לבטל כנ"ל כיון שרוצה בהקדושין וכנ"ל

עוד י"ל דתמוה איך נאמן הפסול דכיוון להעיד הא פסול שמא משקר. וי"ל לקצת פ' דדבר שהי' בידו נאמן כמו נתנסך יינך כו' וכאן כיון שראה הי' בידו לכוין להעיד נאמן לבטל דכיוון כנ"ל. ובמקדש בלא עדים דלא מהני מודים משום דלחוב לאחריני לא מהני. והקשו הא בידו לקדשה הי' ויהי' נאמן גם נגד אחריני. וי"ל דדוקא שמה שהוא אומר הי' בידו כמו לנסך כו' אבל בקדושין אם יהי' הדין דאינו נאמן שוב לא הי' בידו כלל לקדשה דבלא עדים לא מהני. ואף שבידו לקדשה בעדים הא אינו אומר שקדשה בעדים רק בלא עדים וזה שאומר איך יהי' נאמן משום בידו הא אי אינו נאמן לא הי' בידו באופן זה. ונאמר שנאמן וע"י שנאמן יועיל זה לא אמרינן אדרבה אינו נאמן ואינו מועיל ואינו בידו. וא"כ להיפוך ג"כ י"ל כנ"ל דאף אם העד פסול כיוון להעיד אינו מבטל הקדושין דלא יהי' נאמן משום בידו. דאי א"נ אינו מזיק כלל כוונתו להעיד דהא שניהם מודים ולענין לחוב לאחריני יש עדים כשרים ואם הדין דהפסול אינו נאמן שכיוון ממילא אינו מבטל הקדושין ולאו בידו וממילא אינו נאמן והקדושין קיימים. ויש לדחות

עוד י"ל דהא קי"ל בתנאי דקום ועשה מוקמינן אחזקה שלא נעשה ולא נתבטל המעשה כיון שהמעשה ברור וס' אם נתבטל וגם בקדושין אין חוששין כל שלא נתברר עיין ש"ע אה"ע וא"כ בכל נמצא א' קא"פ אי בסתם אין ראי' שלו פוסלת רק אם בפירוש כיוון להעיד הי' לנו לאוקמי אחזקה (שהעדים כשרים לפנינו וספק אם כיוון ונתבטל מחזקינין בסתם שלא נתבטל. אך לא דמי דשם התנאי מבטל המעשה שייך החזקה, משא"כ כאן אינו מבטל רק העדות אבל המעשה קיים אף שבטל העדות. וא"כ בקדושין וגטין דבלי עדים בטל שוב מוקמינן אחזקה דלא נתבטל דאם נעשה המעשה וכיוון להעיד בטל הקדושין מעשה המבורר לפנינו וכיון שמצד ספק אם כיוון אינו מבטל שוב אינו נאמן אף שאומר שכיוון דפסו לא מהימן ושוב אינו מבטל כלל אף אם כיוון דהוי קדושי בעדים שיהיו מועילים לחוב לאחריני כנ"ל: