חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רצד

וצירוף הזה פסול משום עשאאי"ל כשיעידו יחד תוך כ"ד רק דבעי הגדה כדי שיקרא מקיימי דבר וכיון שמעיד אף אחר כ"ד כבר פסלו הצירוף דשעת ראי' וכיון דאם היו ב' הי' פוסל הצירוף שוב גם ג' מקשינן לב' שבטל מחמת צירוף הראי' כיון שעכ"פ הגיד בב"ד והוא ממקיימי דבר אף לאחר כ"ד כנ"ל

תוס' ד"ה שהעידו תכ"ד הקשו על רש"י דמשמע גם אנמצא א' כו' והא פריך הרוג יציל. ותמוה הא ודאי לס"ד דראי' לחוד בלי הגדה כלל לא שייך שיעידו תכ"ד משא"כ למסקנא יקום דבר דצריך הגדה י"ל דוקא תכ"ד וצ"ל דראי' שלהם מסברא כיון דס"ד הרוג יציל בלא הגדה כלל א"כ נהי דמשני יקום דבר דצריך הגדה אבל עכ"פ כשמגיד שוב הראי' פוסלת וא"צ צירוף של הגדה וגם אחר כ"ד. ואף שאינו קושי' ארש"י ז"ל כ' תוס' זה לדינא והוכרחו לזה ממשמעות דמה יעשו ב' אחין כו' ואי דוקא תכ"ד א"כ כשרואה שהעיד הא' לא יעיד הוא וע"כ גם אחר כ"ד ולא ידע שהעיד האח

אך גם לפי' קשה כיון דבד"נ צריך שיעידו כא' וע"כ העיד האח עם א' ביחד ונשאר לבדו איך יעיד ולמה הא לא יחויב ע"י אף להצטרף אינו ראוי כיון שאין מעידין כא' ושום ביש הוא דאפיק ואסור להעיד יחידי וצ"ל מה יעשו כשיהיו ב' אחים ועוד ב' שיעיד אחר עם א' מהם ואח הב' לא ידע ויעיד ג"כ עם האחר. אך איך מקשה מה יעשו לא יעידו שניהם ויהי' עדים כשרים זולתם. ואפשר דהקושיא אי יפסל אף שלא כיוון רק כשמעיד אף אחר כ"ד א"כ גם במעיד בב"ד אחר ג"כ מבטל עדות אלו דכיון שהגיד והוי ממקיימי דבר ביטל בצירופו משעת ראי' וא"כ כשמעיד אחר עם א' מהאחים שגם אחיו ראה א"א לחייבו שמא העיד אחיו בב"ד אחר ובטל עדות אלו ואפשר דגם שאומר שלא העיד אינו נאמן לחיוב מיתה ושפיר פריך מה יעשו דלא יהי' אפשר לחייבו אף שיעיד רק א'. ועוד דלתוס' אפשר דגם שמעיד הפסול בב"ד אחר גמ"ד ג"כ מבטל עדות הכשרים דכיון שהעיד אגלאי מילתא שהי' בטל עדותן משעת ראי' וא"כ איך אפשר לגמור הדין לחיוב כיון שאפשר שיבטל למפרע דשמא יעיד אח"כ. וגם דהוי עשאאי"ל דכשיוזמו יבא אחיו ויעיד בב"ד ויהי' אגלאי מילתא דבטל בלא הזמה דלא שייך בזה סברת תוס' כיון שהוזמו לא נצטרפו כו' דמ"מ בנא הזמה הי' בטל עדותן והגמר דין בטעות כנ'

שם הרוג יציל. כ' תוס' שהוא בע"ד. ותמוה מה בכך הא כשר כשאינו נוגע. וי"ל דהוי נוגע דהא חייב בשבת וריפוי כשלא ימות בזמן שחובשין אותו וממילא כיון שהוא נוגע מבטל עדותן אף שמת דלס"ד גם בע"ד מבטל כיון דלא בעי מקיימי דבר כנ"ל משא"כ למסקנא פ' המרדכי שפיר דהנרצח יכול להעיד דפ"ד על מה שהוא נוגע כנ"ל

עוד י"ל לרבי דנפש תחת נפש הוא ממון ג"כ ליורשים רק דקם לי' בדרבה מיני'. ומועיל תפיסה על דמי הנהרג והוי בע"ד שמעיד על זכות היורשים שיהי' מועיל תפיסה ומבטל העדות

עוד תירצו תוס' דהוא שונא ופסול. ג"כ קשה הא קי"ל שונא, כשר. ודוחק דלר"י פריך וכ' הפ' דשונא גדול כזה לכ"ע פסול וקשה מנ"ל להקשות ע"י חילוק דלא מצינו כלל. וי"ל מהא דחמש נשים שאין מעידות צרתה וחמותה מוכח דיש שונא שפסול אף באיסורין וכ"ש בנפשות ואינו מוכרח דשם חכמים האמינו לפסול שאינו נאמן מה"ת ולא האמינו לשונא משא"כ עדים כשרים

וי"ל דהא ע"כ לא חשדינן דשונא ומשקר לגמרי דאי משקר ולא הרגו אינו שונא כלל ולמה יפסל דלא דמי לשאר פסולין מגזה"כ שייך לדבריך פסול אתה ואינו עד אבל שונא דפסול רק מסברא דמשקר משום שנאה וכיון דאי משקר אין טעם לשנאה אין כאן חשש משקר. וע"כ צ"ל דבאמת הרגו רק לענין ההתראה ושאר פרטים מהעדות שיתחייב מיתה ע"ז י"ל דמשקר משום שנאה רוצה לחייבו אף שאינו חייב מיתה וא"כ כיון דגם שוגג הגואל הדם מצוה או רשות להרגו א"כ ודאי דאין לסמוך על עדותו להרגו כיון דאף אם לא הי' התראה רשאי להרגו והתורה מעידה כי יחם כו' שפיר בשונא זה לכ"ע פסול. ועוד דאפשר כשמשקר ג"כ אין חיוב עונש עליו כק"ו דאמר ריש מכות הסוקל אינו נסקל הבא לסקול עאכו"כ רק דא"כ בטלת כו' אבל בזה שמצוה להרגו י"ל הק"ו כשגורם להרגו שאין עונש עליו. ואף דלאו דלא תענה עבר י"ל דלא סמכה תורה בעדי נפשות על שאינו עובר בלאו רק משום הגרם מיתה למי שאינו חייב. וזה ליתא בגואל הדם

ותוס' יבמות כ' עוד תי' דטריפה פסול להעיד ע"ש. ואף דהא פסול טריפה משום עשאאי"ל וזה הפסול בהגדה לא בראי' מ"מ כיון שפסול להגיד משום עשאאי"ל שוב הוי כפסול הגוף דפסול זה יש בו בשעת ראי' שאינו ראוי להעיד ודוקא בא"י החקירות דבשעת ראי' הי' כשר צריך צירוף הגדה משא"כ טריפה. ותמוה לי למה הוצרכו תוס' משום טריפה דקשה לרבא דסבר עדי טריפה שהוזמו נהרגין ע"ש הא בל"ז כל שהוא חי לא נוכל לחייבו מיתה בעדותו וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא שיועיל עדותו כשימות ואיך יהי' בו דין הזמה כשיוזם בעודו חי לא יתחייב כלל דלא רצה לחייבו ואף דאמדינן לי' למיתה מ"מ ודאי דאם נהרוג אותו מחמת ההזמה לא נתברר אם הי' מת מחמת ההכאה והי' הנידון חייב או לא. ועוד דלא רצה לחייבו עד אחר מיתתו וגם הוא אינו חייב כמ"ש תוס' חולין י"ב ע"ש. ועוד דא"א כלל לגמור הדין כל זמן שזה חי על הספק שאם ימות חייב דאין גומרין הדין רק על הודאי ולא אפשר גמ"ד עד שמת ומה הזמה איכא. ורבא מיירי בעדי טריפה לעדות אחרת אבל הרוג עצמו פשוט כנ"ל. וממילא כיון דפסול שאאי"ל מבטל הכשרים לס"ד. ומזה ראי' דתוס' סוברי' דמשום עשאאי"ל לא הי' מבטל בראי' דאין שם פסול עליו רק בהגדה וע"כ טריפה פסול הנוף דגברא קטילא הוא וכמ"ש רמ"א דגם בממון פסול ע"ש. ורבא בעדי טריפה י"ל שנעש' טריפה אחר שהעידו כנ"ל

עוד תי' תוס' שם הרוג שקרוב להורג יציל ואי"ל אה"נ מכה אביו ואמו מאי א"ל ע"ש. וקשה לשון הש"ס הרוג יציל הוי לי' למיפרך ממכה אביו דלא מיירי בהורג ולע"ד בעזה"י דפריך ממחתרת דכ' אם זרחה עליו השמש דמים לו דמוקי רק באב על הבן דברור שרק לממון והבן הרגו לאב חייב מיתה עליו ובזה פריך שפיר הרוג יציל שהוא האב מטעם קרוב כנ"ל

עוד י"ל דהא דקטן ועבד ואשה אין פוסלין הכשרים בצירופם הוא רק למסקנא דיקום דבר והנך לעולם לא קרינן בהו מקיימי דבר משא"כ לס"ד וא"כ פריך שפיר מקרא דכי יכה כל נפש אפי' קטן יציל. וכן עבד שנידון ביום או יומים יציל עבד ההרוג שפסול כנ"ל

נרבע יציל. כ' תוס' מלרצונו פריך דאף דפ"ד מ"מ כאן שיש ב' עדים פסול לכאורה הא משכחת שאין יותר כ"א הנרבע וע"א ומהני להרוג הרובע והוא אינו נפסל דפ"ד. וצ"ל מקרא דומתו גם שניהם. וקצת דוחק די"ל דתורה אמרה שחייבים שניהם, מיתה אבל לא ביחד. וי"ל פשוט דהא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה