חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רצב

כולם דאל"כ לא נשקר כל העדות עדיין שיש א' שלא הוזם וממילא בג' א"א לפסוק הדין ע"פ ב' מהג' כיון דבעינן מה"ת עשאי"ל וכיון שגם הג' מעיד שוב הב' לבד הם עשאאי"ל דלא יועיל עליהם לבד ההזמה בלא הג' ושוב ע"כ צריכין לפסוק ע"פ כל הג' דעי"כ יכול להזימם וממילא כל הג' עדות א' ונמצא א' קו"פ בטל. ואף דכשהג' קו"פ שוב יכולין להזים הב' כשרים כנ"ל מ"מ כיון דכשהם כשרים הג' ע"כ דנין ע"פ כל הג' ממילא הם עדות א' דבטל הכל בצירוף פסול. אבל לדידן בממון דלא בעינן עשאי"ל א"כ גם בג' שפיר אפשר לדון ע"פ ב' מהג' וא"צ לצרף הג' ולדון ע"פ כל הג' דגם הב' מועיל עדותם אף שהג' מעיד ג"כ דגם שאאי"ל לבד כשנשאר הג' מ"מ כשר עדותם אף שאאי"ל בממון כנ"ל ושוב כיון דגם בכשרין דנין ע"פ ב' מהג' ממילא גם כשהג' פסול לא מבטל עדות הכשרים ואמר שפיר דבד"מ תתקיים בשאר כנ"ל. והטעם שפיר כמ"ש רש"י ז"ל וכמ"ש יש פ' הובא בש"מ דמה"ת לא בעי בממון עשאי"ל אף דבעי דו"ח משום דלא ילפינן זה ממשפט א' דתלוי בזכות וחובה. ולכך ממילא בממון כשר מה"ת. ולשאר פ' עכ"פ מדרבנן כשר בממון דלא בעינן עדות שאאי"ל ולא קשה מגטין וקדושין ג"כ דבעדות זה לא שייך כלל הזמה מה"ת ולא קאי עליו כאשר זמם כמ"ש תוס' ריש מכות אהא דב"ג וב"ח כנ"ל

עוד י"ל דסבר דתליא אם הפסול כיוון להעיד ולכך בד"נ מס' לא מצינן למקטלי' שמא כיוון להעיד אף שרחוק דוהצילו עדה כ' וממילא אף דאמר שלא כיוון אין הפסול נאמן לחייבו מיתה שמא משקר והוא בכלל לא יומתו כו' משא"כ בממון בסתמא מהני דלא חיישינן שמא כיוון להעיד כיון דפסול הוא למה יכוין וגם שהוא מכלל דו"ח דא"צ בממון כיון דמסתמא כשר ושוב אף שאומר הפסול שכיוון אינו נאמן לבטל העדות כנ"ל

עוד י"ל דאף אי תלי' בכשרים אי כוונו להעיד עם הפסול מ"מ בד"נ אף דאומרים הכשרים שלא כיוונו כנ"ל מ"מ הא כל א' א"י לידע על חברו דשמא כיוון הב' להעיד עם הפסול ואין כאן עדים וא"כ כיון דעדי נפשות צריך שיהיו רואין זא"ז וא' מחלון זה כו' לא מהני דצריך כל א' לידע שיש ב' עדים וא"כ ממילא לא מהני כאן דהא כיון דהפסול ראה ג"כ שוב מהכשרים אין כל אחד יוד מהב' אם הוא עד או לא דשמא כיוון להעיד עם הפסול ושוב אף דאומר כל א' שלא כיוון לא מהני בד"נ כמו אחד מחלון זה כו' שא"י על הב' כנ"ל משא"כ בממון דמהני גם עדות מיוחדת שפיר הא עכ"פ כל א' מעיד על המעשה דכל א' אומר שלא כיוון להעיד עם הפסול ומהני עדותו ושוב מצטרף ולענין עדות מיוחדת ילפינן לקמן להדיא דלא הקישה התורה ממון לנפשות מדכתיב לא יומת ע"פ ע"א ע"ש

עוד י"ל דהא כשאומרים שכוונו להעיד הוי כאומרים פסולי עדות היינו ופ"ב דכתובות משמע דדוקא לענין לבטל השטר דאמרינן אף שהמעשה אמת מ"מ אינו שטר בזה נאמנים פ"ע במיגו דשתקי. אבל לענין שלא יהי' מלוה ע"פ דחייב אף בלא עדים רק דע"י שפסולין היו נאמר שוב דהמעשה שקר. א"כ שייך א"א מע"ר דאין נאמנים אף במיגו וכמ"ש במ"א ולכך י"ל דסבר ר"י דבד"מ דאף שאומרים דכיוונו מ"מ אם אמת חייב רק דנאמר עי"ז דשקר ושוב אאמע"ר וא"נ ונשאר קיים העדות משא"כ בד"נ דמ"מ כיון שבטל העדות א"א לחייבו אף שאמת רק שהן פסולין כמו התם לענין השטר כנ"ל

גם י"ל דנהי דהעדות פסול עכ"פ מהימני דהמעשה אמת במיגו שלא היו אומרים שכיוונו להעיד עם הפסול דא"ב שתקי אמרי' בב' ואי תלי' באמירת הפסול ודאי שייך דהפסול נאמן דאמת הוא מיגו דאי בעי שתיק והי' מהני עדות הכשרים להפ' דאמרי' מיגו להוציא משא"כ בד"נ דלא מהני מיגו כנ"ל

גם י"ל כיון דרק נצטרפו בראי' פוסל א"כ איך נימא דשקר א"כ לא הי' צירוף וכשרים ורק בד"נ דמ"מ עדים אין כאן. ויש לדחות דגם בממון לדבריהם פסולין הן כנ"ל. עוד י"ל דדוקא עדות נפשות דעדות מיוחד פסול וצריך צירוף ב' העדים שייך ההיקש דצירוף זה דד' ג"כ פוסל כיון שנצרפו להעיד והצירוף שייך להעדות דע"י הצירוף מהני לחייב כנ"ל משא"כ בממון דעדות מיוחדת כשר א"כ אין הצירוף שייך כלל להעדות ולכך אינו מזיק כלל מה שנצטרפו עם הפסול דאין הצירוף ענין להעדות כלל כנ"ל

עוד י"ל כיון דילפינן בממון מוהוא עד או ראה כו' אם לא יגיד כו' דדוקא כשמגיד מתחייב ממון ואלא"ה אינו עד כלל וגם סומא ילפינן מאו ראה דפסול דכל הני דאימעוטי מק"ש אימעוטי לענין עדות ע"ש וא"כ י"ל דהקרוב או פסול דאינו מחייב בהגדתו כלום לא מיקרי עד כלל. ולא שייך בהיקשא דע"פ ב' עדים או ג' דבעדים משתעי קרא והאי קרא דאו ראה בממון מיירי כדאמר בשה"ע בעדות המתקיימת בראי' בלי ידיעה כו' משא"כ בנפשות י"ל דשם עד עליו אף שאינו מועיל דלכך מחויב להעיד אף בלא תביעה כמבואר ברמב"ם דאף דבממון אמעוט מאם לא יגיד דקרינן אם לו לא יגיד היינו ע"י תביעה ובנפשות לא ילפינן מהאי קרא ע"ש. א"כ י"ל דשם עד עליו רק דפסול ולכך פוסל משא"כ בממון סבר דדמי' כמו אשה ועבד דאין פוסלין הכשרים שאין שם עד עליהם כנ"ל. כמו כן הך דאמעוט מלא יגיד כנ"ל

תוס' כתבו דמקשינן לב' ובממון גם בב' לא בטל דמחייב שבועה. וקשה א"כ עבדים שטרות וקרקעות לא יהי' כמו ממון. ועוד דא"כ גם גבי נפשות לא שייך ההיקש לב' דגם בב' אין השני בטל רק דנשאר ע"א וכשיש ג' נשאר ב'. ונראה הטעם פשוט כיון דבד"נ צריך שיעידו כא' שייך שפיר ההיקש כמו ב' שא' פסול בטל לגמרי גם עדות הב' שאינו ראוי להצטרף עוד אף אם יבא עוד א' וכמו כן בג' בטלו הכשרים ג"כ משא"כ בממון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' א"כ גם בקרקעות וכה"ג לא שייך ההיקש לב' דגם בב' שא' פסול נשאר עדות הכשר שכשיבא עוד א' אח"כ יועיל ממילא גם בג' שיש ב' כשרים מהני כנ"ל

עוד י"ל דסבר ר"י דמיקום דבר במקיימי דבר כו' אמעוטי קרוב ופסול ג"כ דלאו מקיימי דבר נינהו ולא הקישה תורה רק כשרים ולהחמיר לעשותו דינו כיוצא בהן כו' משא"כ בנפשות דלא כ' יקום דבר מהני ההיקש יומתו כו' גם על קרוב ופסול כנ"ל לבטל הכשרים ולהיפך לא יליף ממשפט א' נפשות ממון לחייב משום והצילו העדה כיון דגלי בממון ובנפשות שני קרא בלישני' ולא כ' יקום דבר כנ"ל

רבי אומר אחד ד"מ וא' ד"נ ואימתי בזמן שהתרו בו כו'. תמוה מאוד דבשלמא לר"י דסבר צריך שיהי' שני עדיו מתרין בו שייך לחלק אם התרה הפסול ג"כ ניכר שהוא עד אבל כיון דלא קי"ל כר"י בהא ואף מותרה מפי אחר חייב א"כ אין ההתראה שייך כלל להוכחה אם כיוון להעיד או לא. וכיון דבד"מ דלא שייך התראה סבר רבי ג"כ דבטל אם כיוון הפסול להעיד א"כ ודאי דנפשות לא קיל מממון ואף שלא התרה בו הפסול וכיוון להעיד ג"כ פוסל הכשרים דאין הוכחה ממה ש התרה דלא כיוון להעיד כיון שגם הכשרים א"צ להתרות בו וע"כ הפי' בדברי רבי אימתי בזמן שכיוון להעיד כמו שכ'