חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רצ

להקיש ג' וא' פסול שיש ב' כשרים לב' וא' פסול שאין כאן רק א' כשר. וגם למה דמסיק יקום דבר במקיימי דבר איך נקראים הפסולים מקיימי דבר. והי' נראה לכאורה דהא תני נמצא א' קו"פ ולא תני שהי' ביניהם ובש"ס ריש יבמות דייק מדתני נמצא ולא שהי' דמיירי בלא הכיר בה ע"ש. והי' נראה דגם כאן מיירי שבשעה שהעידו לא היו יודעין כלל שיש פסול והעידו ג' ואח"כ נמצא שא' פסול. ולכך כמו דאמרינן גבי נכי ריבעא כו' דכ' ע"פ ב' יקום דבר חצי ע"פ של זה כו' וממילא גם בג' אין מחייבין ע"י הב' מהג' רק ע"י כל הג' ומעיד כל א' רק שליש מהעדות. ולכך כשנמצא א' פסול לא נשאר כלל עדות שלם דלא העידו כלל הב' לחייב ע"פ עדותם לבד רק כל הג'. ומיושב שפיר דההיקש באמת רק על עדות כשרים שע"פ ג' הוקש לב' שמחייבין ע"פ כל הג' כמ"ש לעיל וממילא בטל כנ"ל. ולהנ"ל מיושב שפיר מה דסבר ר"י דדוקא ד"נ אבל ד"מ תתקיים בשאר ותמהו בתוס' למה הא כ' משפט א' וגם ע"פ ב' כו'. ולמ"ש א"ש דהא סנהדרין פ' ז"ב קי"ל בד"נ עדותן אינו מועיל עד שיגידו שניהם כא' ובממון פליגי רבנן ור' נתן ומפרש הטעם דעד א' כי אתי לשבועה אתי כו'. ומבואר שם הטעם דצריך שכשמעידין יהי' בכוונת עדותם לחייבו ממון ולכך כשהי' רק הוא לבדו לא כיוון בעדותו לחייבו ממון ולא מהני להצטרף אח"כ ובד"נ לכ"ע הדין כן ע"ש. וכן פי' הרמב"ם ז"ל. ולכך ממילא כאן כשהעידו כל הג' והדין הוא דמקשינן כו' שמחייבין ע"י כל הג' א"כ לא כיוון בעדותו רק כל א' לשליש עדות שיהי' צירוף אל עוד ב' לחייבו ולא ע"י ב' מהם וממילא כשנתבטל עדות א' מהם שפיר לא נשאר עדות הראוי לחייב כלל דהב' שנשארו לא אתו כלל לחייב לבדם וכמו התם בע"א. אבל בממון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' דאף שלא ידע כלל בשעת עדותו שיש עוד עד ולא כיוון בעדותו לחייב ממון ג"כ מהני כנ"ל. וממילא גם בהנ"ל לא נתבטל עדות הכשרים דמה בכך שלא כיוונו רק לחייב בתורת ג' מ"מ נשארו ב' שיכולין לחייב ע"פ עדותם כנ"ל. ולא קשה מהא דמשפט א' דהא חזינן דבזה יש חילוק בין ד"נ לד"מ וגם מהא דעל פי ב' וג' כו' ג"כ לא קשה דהא מקשינן רק בכשרים שהם מקיימי דבר רק בד"נ כיון שאז שסברו שהם כשרים היו מחייבין ע"פ כל הג' שוב א"א עתה לחייב ע"פ הב' כשנמצא א' פסול דכי אתי כו' משא"כ בממון מחייבין עתה ע"פ הב' כנ"ל. ורבי דסבר גם בממון כן או די"ל דסבר כרבנן דהתם. או דאף לר"נ דוקא התם אמרינן ע"א כי אתי אתי לממון היינו שיצטרף עם עוד עד לחייב ממון דחיוב שבועה לא מקרי חיוב כלל ע"ש אבל כאן הא בא רק לחייב ממון ע"י הצטרפות משלשה שיהיו כולם עדים ושפיר גם לר"נ שייך כי אתי כנ"ל. וממילא בטל כשנפסל א' כנ"ל. ולכך אמר שפיר אימתי בזמן שהתרו בו כו' דאם הכשרים אמרו שלא כיוונו להצטרף כלל עם הג' א"כ באו להעיד לחייב ע"פ עדותם לבד ושפיר אף שנמצא א' פסול לא נתבטל כלל עדותם דהא הפסול אינו מבטל כלל והם כיוונו לחייב ע"י עדות שניהם והם כשרים כנ"ל. ולס"ד הוי סבר דהפסול פוסל הכשרים כפשוטו ופריך הרוג יציל כו' ומשני יקום דבר במקיימי דבר כו' דלא הוקש ג' לב' רק כשרים המקיימי דבר רק דשוב ממילא בטל כשנמצא א' פסול כיון דבשעת עדות חשבו שכשרים כנ"ל

ואף אי נימא כהפ' דראי' לחוד ג"כ פוסל כשנצטרפו מ"מ יש לפרש כמ"ש. דהא לרבנן דריב"ק בסנהדרין אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כא' ובד"נ לכ"ע פסול א' מחלון זה עד דחזו תרווייהו כחד כו' והיינו שיתכוונו בשעת ראיה שזה מחויב מיתה ע"פ עדותם וצריך שיראה שיש כאן עוד עד שיהי' עדותו עדות המחייב מיתה בצירופו. ולכך כשיש ג' או ד' ורואין כל א' א"כ כוונת עדותו בשעת ראי' לחייב ע"פ הג' שיהי' עדותו רק צירוף לעוד ב' או לג' כיון שהדין בכשרים שמחייבין ע"פ כל העדים אפילו ק' כנ"ל א"כ בנמצא א' פסול לא נשאר עדות שלא כיוון שיהי' ע"פ ב' החיוב כנ"ל. משא"כ בממון דעדות מיוחדת כשר. ורבי דפוסל גם בממון י"ל גם כן החילוק כנ"ל דבע"א הי' כוונתו בשעת ראיה להצטרף עם עוד א' כדי לחייב ממון משא"כ כשהיו ג' דנתכוין רק לצירוף ג' כנ"ל. או אפשר דבאמת בממון אינו פוסל רק בהגדה ומשום דבהגדה ודאי בעינן שיהי' בכוונת עדותו לחייבו ממון כנ"ל

גם י"ל דבממון טעמא אחרינא כיון דקי"ל בהזמה משלשין בממון וא"כ בג' שהעידו יחד ואח"כ נמצא א' פסול אף שנאמר דעדות הכשרים קיימת מ"מ אם יוזמו לא יתחייבו לשלם רק ב' שלישים דלא רצו לחייבו יותר בשעת עדותם שהיו אז ג' והי' הדין כן. וי"ל דגרע מהא דלחייבו פלגא נזקא קאתינא דאף שעדותו על הכל מ"מ הי' עדותם רק ב' שליש כנ"ל. וא"כ להש"ך ז"ל דגם בממון בטל עדות שאאי"ל ממילא מה"ט שוב בטל עדות הכשרים על שליש ולא מיקיים כאשר זמם ושוב יהי' לגמרי פטורין דדוקא משום דחזו לאצטרופי חשוב כאשר זמם כדאמר בש"ס וממילא עדותן בטלה דהוי עשאאי"ל. ועוד דאף אם יתחייבו ב' שליש מ"מ בטל גם עתה עדותן על שליש מטעם עשאאי"ל כמ"ש תוס' חולין י"ב דאי חבשינן לי' י"ב חודש גם עתה לא מצינן לחייבו יותר ע"ש. וא"כ בטל עדות השני כשרים על שליש ושוב עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה כיון דעדותן בעצמו בטל על השליש כנ"ל

ומיושב שפיר פרש"י ז"ל בהא דרבא דקאי והוא שהעידו תוך כ"ד גם אנמצא א' קו"פ דאם הפסול יעיד אחר כ"ד אינו מזיק כלל דהא הם כיוונו לחייב בעדות שניהם לבד ועדותן כשר כנ"ל. ולמ"ש ממילא כשיודעין הכשרים שא' פסול ואין עדותו כלום וגם הב"ד יודעין אף אם עבר הפסול והעיד מ"מ אינו מבטל כלל עדות הכשרים. ומיושב כמה קושיות למ"ש. אולם מדברי הרי"ף ז"ל ושאר פוס' מבואר שאין מפרשין כן דאדרבה הרי"ף ז"ל סובר דדוקא כשידעו הכשרים בפיסול העד הפסול אז מבטל. משא"כ בלא ידעו שפסול. ולמ"ש הוא להיפוך. וצ"ל לדידי' דלשון נמצא א' כו' תני משום דכשהיו הב"ד יודעין שהוא פסול לא היו מקבלין עדותו וע"כ שלא ידעו ולכך תני נמצא. ומזה ראי' דגם להרי"ף אין הראי' לחוד פוסל רק כשמעיד דאי בראי' לחוד ודאי לא שייך נמצא לדידי' דהא ע"כ ידעו הכשרים בפיסולו בשעת ראי' והגדה לא צריך כלל ומוכח דצריך הגדה ובשטר הוי הגדה כנ"ל. גם צ"ל דההיקש הוא כיון שע"פ כל הג' מחייבין אם היו כשרים ממילא הן עדות א' ושוב כשא' קו"פ שבטל מקצת העדות ממילא בטל כולו כמו דאמרינן מסברא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשבטל קצת מהעדות כמו כן ממילא מסברא כיון דעדות א' הוא ובטל מקצת מהם כנ"ל. וג"כ י"ל דההיקש רק בכשרים וממילא בטל היכא דחשוב עדות א' שנצטרפו ותליא מהו נקרא צירוף אי בראי' כו'

או י"ל דכיון דהזהירה התורה לא יומתו כו' בעדות בנים שלא יחייבו הב"ד ע"י קרוב וכן רשע אל תשת כו' שהב"ד לא ידונו ע"פ. וא"כ כיון דבכשרים הדין בג' שהחיוב שהב"ד מחייבין הוא ע"פ כל הג' ממילא כשהעיד קרוב ג"כ והב"ד יפסקו לחייב ע"פ העדות ממילא חייבו