חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפו

ב' עדים. ז"א דנפיק כולא אפומא דחד. וקמ"ל דגם בקרקע חשוב הודאה דאין אדם סומך על מה שיוכל לשקר כנ"ל

עוד י"ל למ"ש תוספ' מכות ז' דילפינן מלא יומתו כו' בד"נ הוא דפסול עדות מיוחדת אבל בד"מ כשרה והקשו דניליף ממשפט א' כו' ותירצו דהא לא דמי דחייב שבועה ע"פ א' ע"ש. וא"כ בקרקע דליכא שבועה לכאור' ניליף ממשפט א' דפסול עדות מיוחדת וקמ"ל שפיר דאף בקרקע מצטרף דעכשיו כיון דגבי מטלטלין לא דמי לד"נ שוב לא שייך משפט א' כו' ואדרבה אמרינן משפט א' בד"מ גופא כנ"ל

או י"ל דאיכא רבותא דהי' סברא לחלק דהטעם דקרינן עכ"פ והוא עד בשעת ראיה אף שראה לבדו כיון דהי' עליו שם עד לחייב שבועה עכ"פ שוב מצטרף לממון אח"כ משא"כ בקרקע דלא הי' שום תועלת בעדותו לבדו כשראה לא הי' נקרא שם עד וכמו תחלתו בפסול וסופו בכשרות דלא מהני וקמ"ל דמ"מ מהני כיון שהי' ראוי לצירוף כו'

דל"ב אד"מ ואד"נ בדו"ח ורמינהו שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה כו' הוא כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתכוהו ואי ס"ד בעי דו"ח היכא חיישי' שמא איחרוהו כו' ופרש"י ז"ל היכא חיישי' כו' מכדי דו"ח לאכחושי סהדי קאתי ואיך ניקו ונתרץ דבורייהו כו' ע"ש. ותמוה דהפי' הפשוט בש"ס הוא דאי צריך דו"ח א"כ ודאי דמאוחר פסול דעכ"פ אין כתוב בו זמן וליכא דו"ח. אך א"כ הי' עיקר הקושיא דמאוחרין יהיו פסולין והי' לו להקשות אמתני' דמאוחרין כשרין כדפריך הש"ס לקמן כיון דגם זו הפירכא מחמת זה כנ"ל. ודוחק. גם בפשיטות יכולין לפרש דכמו דבמעידין בע"פ שביום פלוני לוה והוזמו לא אמרינן איך נודע ששקר גופה של עדות דלמא רק זה שקר שלא הי' באותו יום אבל ההלואה אמת ביום אחר וכאלו העידו ב' עדיות שלוה ושהי' הלואה ביום פלוני וע"כ שאמרה תורה דכיון דצריך העדות דו"ח גם זה מגוף העדות באיזה יום כו' וא"כ גם במעידין בשטר ביום פלוני כו' איך נימא בהוזמו דאיחרוהו כו' והיינו שההלואה אמת רק ביום אחר הא הוי כנחקרה בב"ד ושייך הזמן בגוף העדות וממילא ההזמה משקר גוף העדות. וזה י"ל כוונת רש"י מכדי דו"ח לאכחושי סהדי קאתי כו' היינו שאין דנין זה לדברים נפרדים שמעידין על המעשה ועל הזמן דא"כ לא הי' ההזמה משקר כלל גופה של עדות רק הזמן וע"כ דאמרה תורה דזה גוף המעשה וממילא בשטר איך מתרצין דבורייהו ומחלקין שהמעשה אמת רק הזמן שקר. אף דלכאורה גם אי לא בעי בממון דו"ח קשה הא בע"פ כשמעידין הזמן מ"מ שייך הזמה ולא אמרינן כיון דלא צריך דו"ח הם דברים נפרדים ואף שנתברר שהזמן שקר מ"מ אגוף הלואה דלא איתזום לא איתזום וממילא גם בשטר נימא כן ולמה תולין באיחרוהו. אך לא קשה דמה דעדים החתומים בשטר כנחקרה עדותן בב"ד היינו רק שמוכח מתוך השטר אבל כיון דהדין הוא דרשאין לאחר השטר דמאוחרין כשרין הוי כאלו אין בו זמן שאין מעידין כלל על הזמן רק שאינו מוקדם ועכ"פ אז הי' כבר ההלואה אבל לא שהי' דוקא בזמן ההוא ולא הוי כלל כנחקרה ע"ז. אבל אי צריך דו"ח א"כ שטר שאין בו זמן פסול והוי גם על הזמן כנחקרה בב"ד דצריכין להעיד ושוב שייך בי' הזמה כמעידין בע"פ שמכחיש גוף העדות כנ"ל אך עדיין אינו מדוקדק בלשון רש"י ז"ל וגם על הש"ס קשה למה אמר היכא חיישינן כו' ולא פריך בפשיטות הא בעי עשאי"ל וכיון דאמרינן דלא שייך הזמה משום שמא איחרוהו ממילא כל שטר אף שיש בו זמן יהי' פסול אם לא כתוב בו בזמנו כתבנוהו. ובש"ס אפשר לדחוק ולפרש כן היכא חיישינן כו' ע"כ צריך לכתוב בזמנו כתבנוהו דאל"ה בל"ז פסול משום כשכתוב בזמנו כתבנוהו היכא חיישינן על איחרוהו כו' אבל רש"י ע"כ לא פירש כן. וגם בש"ס דוחק והי' אפשר דסבר כשיטת בעה"מ דבעדות בשטר לא שייך כלל הזמה אף שכתוב בו כתבנוהו וא"כ כמ"ש תוס' ורא"ש ב"ב פ' י"נ דאף דהוי מפי כתבם מ"מ ילפינן דבשטר כשר מדכ' כתוב בספר וחתום כו' דהכשירה תורה עדות שטר אף שהוא מפי כתבם א"כ ממילא גם זה ילפינן דכשר בשטר אף עשאאי"ל דבשלמא אי בכתוב בזמנו כתבנוהו שייך הזמה אין הוכחה מקרא משא"כ לבעה"מ ז"ל דלעולם אין בשטר דין הזמה א"כ שוב איכא למילף דגם עשאי"ל לא בעי בשטר

לסימן לא שבועות דף מ"ז ע"ב

ב' כתי עדים המכחישים זא"ז כו'. ופרש"י כת אחת אומרת הרג כו'. ותמוה מאד דלא נקיט לוה ולא לוה דנוהג. ולכאורה י"ל להפוס' דבד"מ עדים המכחישים בחקירות כשר ע"ש בעה"ת ורמב"ן דכיון דמדרבנן בד"מ א"צ דו"ח הוי כבדיקות. א"כ י"ל דלא הוי הכחשה כלל כשהעידו שלוה יום פלוני ומכחישים שלא לוה אז נהי דאיתכחשו על הזמן על גוף ההלואה לא אתכחשו כמו בהא דאכילה ואבהתא פ' חזקת וכמנה שחור ולבן וק' ור' דדוקא מה"ת דצריך דו"ח א"כ באיזה יום מגוף העדות משא"כ כשתקנו דא"צ דו"ח ואין נ"מ באיזה יום מה בכך שמוכחשים על היום מ"מ נשאר עדותם על שלוה והי' ביום אחר. והא דפשוט בכל דוכתי בהכחשה דלא מגבינן י"ל דעכ"פ כיון שמכחישין אותם על היום הוי דין מרומה עכ"פ דצריך דו"ח ושוב כיון שהוכחשו על היום נשאר עדותם שלוה בלי חקירות דבטל. אבל לענין שיהיו פסולין שהעידו שקר אין כאן בירור כלל דנהי ששיקרו על הזמן אינו שייך לעדות שיהי' חשוב עדות שקר כלל

לסימן לו מכות ד"ה ע"ב

מתני' על פי ב' עדים כו' אם מתקיימת בכ' למה פרט לך בג'. נראה דאין הקושיא דהיינו יודעין שגם בג' יש בכללן ב' ונפסיק הדין ע"פ ב' מהג' דע"ז אינו ק"ו כלל דבשלמא בב' אנו יודעין ע"י מי גומרין הדין משא"כ בג' שנגמור הדין ע"פ ב' מהם א"י ע"י איזה עדים גומרין הדין. ועוד דכיון דיש א' שלא נגמר הדין על פיו א"כ גם השנים הוי עשאאי"ל דגם אם יוזמו כולן יהיו פטורין דהא א' מהם פטור דאין העדים כו' עד שיוגמר הדין ע"פ וא"י איזהו וכולן פטורין דנתערב בא' הפטור בב' חייבין כדאמר בש"ס סנהדרין ד' ע"ט דלא אזלינן בתר רובא לחייב הפטור ועוד דבד' ליכא רוב כנ"ל ואף דמשמע לקמן דגם כה"ג חייבין מהא דב' מחלון זה כו' דג"כ ב' הכתות ראוים לגמור הדין ע"פ וכיון דאין להם צירוף גומרין ע"פ כת א' מהם ואעפ"כ כל כת שהוזמו נהרגת. י"ל דשם הגמ"ד ע"פ ב' הכתות היינו ע"י כל כת מהם כיון שיש די בכל כת לחייבו. משא"כ כשנשאר א' ונחייב רק ע"י שנים מהם. ועכ"פ אינו ק"ו אלא הפי' הוא דהיינו יודעין מסברא מק"ו דע"פ ג' נחייב גם כן ע"י כל הג' דיש בירור יותר כשג' מעידין מב' ואי"ל דא"כ נימא אין עונשין מן הדין כמו הרגו ואחותו בת אביו ואמו כו' דבשלמא אם הי' הפי' שבכלל א"כ אינו ק"ו כלל רק דהא יש כאן ב'. אבל להנ"ל דאין מחייבין על ידי ב' רק הק"ו שג' מחייבין ושייך כנ"ל.