חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפה

לקמן בהודאה א"ה דנקרא והוא עד כו' יותר מבהלואה כו' ע"ש ורש"י ז"ל שדייק למנקט הודאה י"ל דבמכירה על אותו קרקע עצמה כיון דקי"ל ב' שטרות על שדה א' ביטל אחרון את הראשון ע"ש כתובות מ"ד ולחד מ"ד משום דאודויי אודי דמכירה ראשונה בטלה כו' א"כ לא שייך צירוף כה"ג דלדברי עד הב' שמכר ביום אחר לו אותו שדה נתבטל מכירה ראשונה של ן הא' וממ"נ ליכא ב' עדים כנ"ל

שוב מצאתי בב"י סי' ל' הביא כנ"ל בשם מישרים לר"י וכ' שדבריו תמוהים ע"ש. ונראה טעמו דאיך נבטל הא לא נתבטל עדות הא' רק כשעדות הב' אמת וא"כ ממ"נ יש כאן ב' עדים עכ"פ דאם נאמר שלא מכר ע"כ שניהם משקרים ואי עד הב' אמת א"כ שוב מכר ושפיר הוי עדות כנ"ל. ולכאורה מדברי רש"י ז"ל ראיה כמישרים מדנקיט בהודאה. אך אין ראי' דדברי ב"י שפיר עכשיו דקי"ל הלואה א"ה ג"כ מצטרף ושייך טעם שכתבנו דאף שאין מצטרפין יחד דלעד הב' בטל המכירה א' מ"מ הוי כהלואה א"ה כנ"ל. משא"כ רש"י ז"ל דקיימינן עכשיו דדוקא הודאה אחר הודאה אבל הלואה א"ה לא מצטרף והטעם בהודאה דהוי שניהם עדות אחת כמ"ש רש"י לקמן משא"כ בהלואה גם עכשיו נפרדים ע"ש. וא"כ ודאי כה"ג הדין כס' המישרי' דלא מצטרפי דהוי כהלואה אחר הלואה עכ"פ דאף שהוא על קרקע אחת מ"מ אין כאן צירוף להיות עדות א' כיון שלדברי הב' בטל העדות הא' כנ"ל. ולכך פרש"י דוקא בהודאה וא"כ עכ"פ שוב הלואה א"ה גם בקרקע. אך אין דומה ממש להלואה א"ה ועוד דאין דברי ב"י מוכרחים כיון דאמר בש"ס התם נ"מ לאורועי סהדי ע"ש א"כ מעיד הב' שהא' פסול כנ"ל ואין להאריך כאן בזה וגם במעיד א' שמכר לו שדה א' והב' מעיד על שדה אחרת דלכאורה מצטרפין שיתן לו עכ"פ השדה הפחות מהב' דעכ"פ אחת שלו. וכמו דקי"ל באבדה לו דרך שדהו כו' דבחד דאתי מכח חד אמר לו דרכי גבך כו' ע"ש. וא"כ זה הוי הלואה א"ה שכל א' מעיד על דבר אחר ואע"פ כן מצטרפין כנ"ל. אמנם נראה די"ל דלא מצטרפי כיון דקרקע אינה נגזלת ואין עליו שוב חיוב הגוף להחזיר לזה רק שהיא שלו וא"כ אין כאן צירוף עדות דדוקא בהלואה א"ה שייך כדאמר בש"ס מ"מ אמנה מסהדי כו' דהוי צירוף לענין זה שחייב מנה דע"ז מעידין שתיהם יחד. משא"כ בקרקע דזה מעיד דקרקע זו שלו אבל אין על זה חיוב כלל ואין שייכות לקרקע הב' א"כ אינו יכול להוציא שום קרקע דע"ז אין לו אלא ע"א ועל זו אין לו אלא ע"א דבשלמא אם הי' הטעם בהלואה א"ה משום דעכ"פ א' מהם אומר אמת הי' שייך גם בזה דעכ"פ קרקע חדא גבך כמו בדרך הנ"ל. אמנם באמת אין הטעם כן כמ"ש לקמן רק משום כשמצטרפין הם ב' עדים על חיוב א' וממילא בקרקע דאין חיוב עליו כלל אין כאן עדות על שום קרקע כנ"ל. וגרע מא' אומר חבית וא' שמן כו' דגם בלא מכחשי כו' לא מצטרפי כמ"ש לקמן ע"ש וקמ"ל שפיר במאי דנקיט הש"ס בקרקע לאשמעינן דלעולם בקרקע הוי רק בהודאה אחר הודאה ובגווני אחריני לא מהני כנ"ל ובמטלטלין נקיט ג"כ סתם לאשמעינן דאף בהודאה א"ה דינו כמו בהלואה א"ה בסתם כדאמר לקמן דלמא לאו האי מנה דאודי קמי האי כו'. ומ"מ הלשון מטלטלין עדיין אינו מדוקדק דמשכח' בחפץ מיוחד שהודה שהוא שלו כנ"ל

עוד י"ל דהא לכאורה למ"ש רש"י ז"ל החילוק דבהודאה מצטרף משום דעכ"פ עתה בשעת עדות כבר מעידין על דבר א' שהחיוב הוא חיוב אחד אף דהראיה מסתעף מדברים נפרדים שמה שיודע שחייב יודע זה ממעשה אחרת שהודה בפניו וזה מהודאה אחרת מ"מ עתה קרינן בהו והוא עד שמעידין על חיוב א' משא"כ בהלואה שעדיין מעידין על חיובים נפרדים שזה מעיד שחייב מנה אחרת לא זו שמעיד הב' וכן הב' ולכך לא מצטרפי כנ"ל. והנה לכאורה אי נימא גבי הלואה א"ה דלא מצטרפי א"כ צריך לישבע להכחיש העד עכ"פ ש"ד שעל כל המאתים דהא על כל מנה יש ע"א עכ"פ וא"כ כשנשבע שאינו חייב לו כלום שוב נראה דנפסל לעדות ולשבועה ע"י ב' עדים הנ"ל דלענין זה הוי שפיר צירוף כמו הודאה א"ה דהא שניהם מעידים דשבועה זו נשבע לשקר ואף שכל א' יודע דהשבועה שקר מחמת ראיה אחרת מ"מ גם בהודאה א"ה כן ומ"מ הוי צירוף כיון דעכשיו העדות על דבר א' וא"כ גם לענין זה שנשבע לשקר ג"כ עכשיו הוי העדות על דבר א' והוי צירוף ומיפסל וממילא הוי משאי"ל משלם ולא גרע מהא דמלוה על המשכון כו' דמחשש שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לפרש"י ז"ל חייב לשלם ולא יהבינן לי' לשבועה וכ"ש בהנ"ל דמיד נפסל כנ"ל. וממילא הי' אפשר לחלק דדוקא במטלטלין דאיכא חיוב שבועה עכ"פ אף אי לא מצרפי שוב מצרפי גם בהלואה א"ה מטעם הנ"ל משא"כ בקרקע דאין חיוב שבועה בקרקעות וקמ"ל דאין הטעם כנ"ל דהלכה כריב"ק בקרקע ולא במטלטלין אף דשייך שבועה וא"ש דנקיט לישנא דמטלטלין שנשבעין עליהן כנ"ל. ומה שבאמת לא אמרינן כנ"ל נראה דלא יופסל ע"פ עדותם כלל עד שיחזרו ויעידו אחר השבועה וע"ז לא חיישינן. וכמו להפ' דהעד ואותו בע"ד שנשבע לו מצטרפין אח"כ לפסלו ואעפ"כ משום דצריך אח"כ להעיד נותנין לו שבועה ואף דבמי שנשבע ב' פעמים נגד ב' עדים נימא דא"צ לחזור ולהעיד היינו לדידן דהלואה א"ה ג"כ מצטרפי משא"כ עכשיו דדוקא בהודאה כו'. וא"כ קודם שנשבע לא היו מצטרפין כלל וכל הצירוף להיות נקרא ב' עדים הוא אחר שנשבע על השבועה א"כ שפיר צריכין לחזור ולהעיד דעדות הראשון קודם שנשבע לא הי' ב' עדים כלל וכמו הבע"ד לפי שאז הי' פסול צריך להעיד מחדש ודוקא נגד ב' עדים שגם קודם השבועה היו מצטרפין משא"כ כאן דאמרינן דלא מצטרפין כנ"ל. ובפרט למה דאמרינן דמודה ריב"ק לר"נ משום דכי אתי לא אתי לממון צריכין שיכניסו אותם ביחד להעיד לממון מחדש. ממילא גם בהנ"ל כיון דקודם שנשבע לא אתי לפסלו יצטרכו אחר שנשבע להעיד מחדש לפסלו כנ"ל

עוד נראה כיון דאמרינן הלואה א"ה לא מצטרפי וא"כ אף דמעידין שניהם שחייב אין אנו מצרפין אותם על החיוב רק על הראיה שזה ראה שהלוה ק' בניסן וזה באייר א"כ גם כשנשבע זה אינו נשבע כלל סתם שאינו חייב כלום רק נשבע שלא לוה בניסן ושלא לוה באייר ואינו מכחיש בכל שבועה רק עד א' ושוב גם לענין השבועה שנשבע שקר הוי כהלואה א"ה דלא מצטרפי שכל א' מעיד על שבועה אחרת ששקר. דכיון שדנין אותו לדברים נפרדים ודנין רק על שעת ההלואה גם השבועה ממילא רק להכחיש העד על שעת ההלואה שלא לוה אז וכנ"ל. ואף דיכול לגלגל על שבועה א' שאינו חייב לו כלום מ"מ יכול לישבע שלא לוה אז מה שאומר העד וגם אינו חייב לו חיוב אחר והוי כב' שבועות נפרדים וכנ"ל: עוד י"ל דקמ"ל בקרקע לדעת הרמב"ן ז"ל דהודאה בע"א מהני דלא שייך שסמך עצמו שיכול להכחישו כמ"ש בעה"מ דאיך סמך עצמו שישבע לשקר ע"ש. וא"כ בקרקע דליכא שבועה הי' סברא כבעה"מ דהודאה בע"א לא מהני כלל אף שהוא אמת דסמך עצמו שיוכל להכחישו ולא יהי' עליו שום חיוב שבועה וממילא לא הי' מצטרף בקרקע הודאה א"ה דאף דעד הב' שהודה בפניו כבר יש