חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפד

דריב"ק ואעפ"כ א"ש מה דתני בהודאה דוקא והוא משום דסבר כרבנן דריב"ק ממיל' ס"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום כו' דלא שייך דאתי רק לשבועה כיון שאמר שראה ההלואה עם חברו ע"כ אתי לממון כנ"ל. וא"כ זה שפיר בהלואה דאי לשבועה הוי סגי בפני לחוד כנ"ל. אבל בהודאה לבעה"מ ז"ל דבע"א לא הוי הודאה כלל גם לחיוב שבועה א"כ גם אי לשבועה אתי הוצרך לומר בפנינו דוקא ושוב צריך שיגידו כא' דגם לרבנן דריב"ק שייך כאן בהודאה כי אתי רק לשבועה אתי דאעפ"כ הוצרך לומר בפנינו כנ"ל. וא"כ הוא סבר דמכניסין קאי אעדים כו' וכברייתא דלעיל ודלא כר"נ. ושפיר בהלואה סברה מתני' כר"נ דכיון דסבר כרבנן דריב"ק ע"כ לממון אתי מדאמר בפנינו ושפיר א"צ שיעידו כא' כנ"ל. משא"כ בהודאה קמ"ל דגם ר"נ מודה דאח"כ מכניסין העדים דצריך שיעידו כא' דאל"ה לא מהני מה שכל א' אמר בפנינו הודה כנ"ל. דמ"מ י"ל דאתי לשבועה וא"כ לבעה"מ ז"ל א"ש מתני' כרבנן דריב"ק ומ"מ תני דוקא בהודאה וקמ"ל לענין העדו' רבותא דכיון דבע"א הודאה לאו כלום לכך ואחר כך מכניסין את העדים להעיד ביחד משא"כ בהלואה כנ"ל ומיושב שפיר דר"י דהוי מספקא לי' אי הלכה כריב"ק כו' אמר לי' ריב"ח שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ והיינו כמ"ש דאף דא"צ שיראו כא' ושייך דאתי רק לשבועה אעפ"כ א"צ הגדה כא' וממילא ע"כ אין הטעם כנ"ל. ושוב לא מצינן למימר כנ"ל דמתני' כרבנן דריב"ק ולכך צריך בהודא' הגדה כא' לבעה"מ. דז"א דהא גם לריב"ק שאומר רק בפני דודאי שייך דאתי לשבועה אעפ"כ סבר כר"נ דלא בעי הגדה כא' דאין הטעם כנ"ל. וקשה למה נקיט בהודאה הא לרבנן רבותא טפי בהלואה וע"כ מוכח דמתני' סברה כריב"ק וקמ"ל להיפוך כמ"ש לעיל לבעה"מ דדוקא בהודאה צריך כל א' לומר בפנינו משום דע"א בהודאה לאו כלום אבל בהלואה גם בפני מהני דמצטרפי כריב"ק ושפיר מוכח דהלכה כריב"ק. ומיושב שפיר שהשיב ריב"ח שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ כנ"ל. ושוב ממילא מוכח ממתני' כריב"ק כנ"ל והשיב לו ר"י לזו הוצרכנו השתא עיקר ראי' לא בעי כו' הגדה מיבעי' וא"כ איך אפשר לומר כנ"ל דמתני' קמ"ל כריב"ק בהלואה אחר הלואה מצטרפי א"כ ממילא ודאי דכר"נ דגם הגדה לא בעי כא' א"כ איך תני מכניסין את העדים כנ"ל להעיד ביחד והיינו דלא כר"נ כנ"ל הא אי סבר כריב"ק ממילא דר"נ פשיטא כנ"ל וא"כ לדידך דאתה סובר דמכניסין קאי אעדי' ודלא כר"נ ולכך הוצרכתי להוכיח מהא דמודה ריב"ק לר"נ כנ"ל הא למה אין צורך כלל דאי נימא דמכניסין אעדים ממילא אי אפשר לומר דמתני' כריב"ק כנ"ל. א"כ אדרבה מוכח דהודאה בע"א מהני וכרבנן דריב"ק וקמ"ל דגם הודאה א"ה לא מצטרפי. והא גופא מספקא לי' לר"י או דלא מהני הודאה בע"א ומתני' כריב"ק וממילא כר"נ ומכניסין קאי אבע"ד כדאמר לעיל ושפיר מסופק אי הלכה כריב"ק כנ"ל ומיושב הכל כנ"ל

גמ' ומה עיקר ראיה לא בעי בהדי הדדי כו' וקשה לטעם הא' דבש"ס דבסברא פליגי אין זה ק"ו דהטעם דאתי לשבועה משא"כ כשמעידים ביחד אף שלא ראו כא' מ"מ יודע דאתי לממון משא"כ בדר"נ דאין מעידים ביחד כנ"ל. ונראה לפרש דהא למ"ש לעיל דאין הפירוש דאתי לשבועה שלא נתכוין רק לשבועה דא"כ היכא דלא מחייב שבועה ע"כ אתי לצירוף ממון והי' מהני וכמו לענין הזמה פ"ב דב"ק כנ"ל. רק הפי' הוא דבשעה שהעיד לא הי' עליו שם עד לחיוב ממון והיינו כמו דילפי' דחוץ לב"ד אינו עדות כלל משום דכ' אם לא יגיד דוקא במקום שאם מגיד מחייב ממון בעדותו. ואף דהא אותן עדים שהעיד בפניהם יכוין להעיד בב"ד ויחייב, ממון בהגדתו וע"כ דצירוף שמיד בשעת הגדה יחייבו בלא מעש' אחרת. ולכך כיון שאין מחייבין עתה לא הוי עדות כלל וגם בע"א פטור מק"ש מה"ט דאם יגיד אין חיוב ממון ע"ש פ' שה"ע. וזה הוא הטעם כיון דאתי לשבועה ואין בשעת עדותו חיוב ממון כלל לא הוי עדות כלל לממון אף שבא הב' אח"כ רק זה רבותא שהי' שם עד עליו לשבועה אעפ"כ לגבי ממון לא נקרא עד אז וגם אח"כ לא מהני כנ"ל. וא"כ כמו דאמר בש"ס ב"ב פ' י"נ דתחלתו בפסול וסופו בכשרות לא מהני אף דעתה עד כשר ואינו משקר משום דכ' והוא עד או ראה כו' לא יגיד דצריך להיות בשעת ראיה עד כשר שיהי' ראוי להגיד ולחייב ממון כנ"ל א"כ ממילא דלא כריב"ק דבהלואה אחר הלואה דבשעת ראיה לא הי' רק ע"א וכיון דאמרינן לענין הגדה דלא כר"נ ואין עליו שם עד לגבי ממון כיון שאינו מחייב ממון בעדותו לבד בשעה שמעיד א"כ ממילא כשראה לבדו ודאי דלא מהני ג"כ כנ"ל. דלא קרינן בי' והוא עד בשעת ראיה דלא הי' ראוי כלל אז להגיד ולחייב ממון כנ"ל. וממילא אף שראה אח"כ עוד א' הלואה אחרת לא מצטרף כלל כמו בהגדה כנ"ל. ואמר ר"י שפיר גם לטעמא דסברא כו' דמ"מ ק"ו הוא השתא עיקר ראיה לא בעי ביחד וע"כ דקרינן בי' והוא עד הראוי להגיד ולחייב כיון דעכ"פ יש שם עד עליו לחייב שבועה ולא דמי לתחלתו בפסול וגם כיון דראוי להצטרף שוב קרינן בי' והוא עד שאם יהי' עוד א' יהי' מחייב ממון כנ"ל. וא"כ ממילא הדין כר"נ דשומעין דבריו היום כו' דקרינן בי' והוא עד גם בשעת הגדה כיון דמהני לשבועה או להצטרף נקרא עד לממון. וממילא א"צ שיגידו כא' דשפיר הוי עד לממון ג"כ דאי דלא כר"נ ולא הי' מהני בהגדה משום דלא בא לממון כנ"ל גם בראי' ודאי לא מהני כנ"ל. והא דאצטריך בש"ס לעיל אליבא דרבנן לטעמא דוהוא עד עד דחזו כחד כו' דמפיק לה לשון יחיד כו' ולא אמר משום דכמו דתחלתו בפסול כנ"ל. ז"א דאמר שפיר אליבא דר"נ דקי"ל כן דשומעין דבריו כו' משום דקרינן בי' עד המחייב לממון ג"כ משום דמועיל וממילא גם בהא הי' מועיל והוצרך לטעמא דבעינן דחזו כחד משא"כ אי דלא כר"נ ודאי דס"ל כרבנן דריב"ק ואמר ר"י שפיר השתא כו'. ועוד דצריך בש"ס הטעם הנ"ל היכא דכל א' מעיד על הלואה שראה עם אחר והב' על הלואה אחרת ג"כ עם א' לא עם זה. ושפיר הי' שם עד עליו בשעת ראי' שראוי להגיד ולחייב ממון ולא שייך טעם הנ"ל. ומ"מ לא מצטרפי עכשיו עם זה שלא ראה עמו וצריך הטעם דעד דחזו ב' כחד היינו שאותן ב' שמעידין עתה יהיו רואין כא' כנ"ל. אבל ר"י אמר שפיר הק"ו דריב"ק כיון דאמר דא"צ כלל ראי' כא' ואף שלא הי' אחר עמו כלל בשעת ראי' ג"כ מהני ממילא מוכח דקרינן והוא עד ופשיטא דמהני בהגדה ג"כ ודלא כר"נ כנ"ל

בין בקרקע ובין במטלטלין כו'. ופי' רש"י ז"ל בקרקע היינו שהודה שקרקע זו שלו ומטלטלין פי' בהלואה אחר הלואה כו' ותמוה למה נקיט החילוק דקרקע ומטלטלין ולא עיקר החילוק שבין הודאה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה ואינו ענין כלל לקרקע ומטלטלין. וכן אח"כ דאמר הלכה כריב"ק בקרקע ולא במטלטלין ונקיט מה שאינו שייך לעיקר הדין כלל וי"ל דקמ"ל דבקרקע לא משכחת רק הודאה א"ה לעולם דאף שרש"י ז"ל נקיט בהודאה דקרקע זו שלו כו' מ"מ גם במכירה שזה מעיד שהיום מכר לו קרקע זו והב' מעיד על יום אחר שמכר קרקע זו ואף שהוא מעשה אחרת מ"מ הוי כהודאה אחר הודאה דמצטרפי דמ"מ העדות על קרקע א' וכמ"ש רש"י