חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפג

הב' ויש חיוב ממון ויכול לחזור שפיר מוכח שבא לממון משא"כ באחר כ"ד שא"י לחזור. ומ"ש לעיל אינו תירוץ לרוב הפ' דלא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דבורי' כנ"ל. אמנם נראה דלא קשה דבשלמא לענין כפירה בשה"ע דבעי כפירת ממון וחייבה תורה על הכפירה שפיר כיון שהוא תוך כ"ד ויכול לחזור ולהעיד הוי הכפירה ביחד וחייבין כנ"ל. אבל כאן לענין העדות הא קי"ל ע"פ ב' עדים מפיהם ולא מפי כתבם ולא בהרכנה רק צריך להעיד בפיו דוקא. וא"כ כיון דכשהעיד הא' לא הי' רק חיוב שבועה רק דנימא כשרוא' שמעיד הב' תוך כ"ד ויכול לחזור מעדותו הראשון ואינו חוזר חזינן דאתי לממון. ז"א דאיך נחשוב זה לעדות מה שאינו חוזר בו הא זה אינו מעיד בפיו עתה רק ראי' על העדות ולא עדיף מהרכנה ומפי כתבם דלא מהני דבעינן ע"פ דוקא ועכ"פ מה שאינו חוזר בו אינו הגדה בפה ולא נשאר רק עדות שהעיד מקודם ולא מהני וע"כ דמצרפינן לי' כנ"ל. וי"ל דבהא פליגי דרבנן סברי דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואין צריכין לחשוב מה שאינו חוזר עתה לעדות רק הוכחה על תחלתו שגם מקודם כשהעיד הי' כוונתו לצירוף ממון דאל"ה הי' חוזר בו עתה ושפיר אז הי' העדות בפיו ומהני כיון דאתי לממון ואין ראי' ממאי דלאו בחד פומא מסהדי כו' על צירוף דאחר כ"ד כנ"ל. ור"נ סבר דלא שייך הוכיח סופו כו' דאין כאן הוכחה כלל כיון דהדין דעדות הראשון שהעיד מקודם אינו מועיל ולא מצטרף א"צ כלל עתה לחזור בו כשמעיד הב' כיון שאינו חוזר ומעיד לא מהני כנ"ל

גמ' איכא מאן דידע אי הלכה כריב"ק כו' אמור בני כו' א"ל שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ א"ל לזה הוצרכנו כו' השתא עיקר ראי' כו'. דברי הש"ס תמוהים מאד שלא השיב לו מענין השאלה כלל שר"י הי' מסופק אי הלכה כריב"ק והוא השיב שמודה ריב"ק לר"נ מה שאינו ענין כלל לזה ומה זה שאמר רשב"א דין ידע וגם למה הוצרך ר"י להשיב לזו הוצרכנו השתא עיקר ראי' כו' הא לא הי' צריך להשיב כלום שלא שאל ע"ז כלל דמה חילוק אי מודה ריב"ק לר"נ או לא ואין פירוש כלל. ונרא' לפרש בפשיטות דהא פשטא דמתני' כר"נ דייקא דקתני ששואלין כל א' לבדו ומצטרפין אף שלא העידו ביחד רק דהש"ס בעי למדחק לעיל מדתני ואח"כ מכניסין אותן למאן כיון דלא ידע לס"ד דמוציאין לבע"ד ע"כ קאי אעדים כדי שיעידו ביחד אחר כך ודלא כר"נ אבל למסקנא דבאמת מוציאין לבע"ד ממילא פשטא דמתני' דמכניסין אבע"ד. קאי לא אעדים דהא קתני מקודם נושאין ונותנין בדבר כו' ואח"כ מכניסין כו' ואומר איש פלוני אתה זכאי ואי אעדים קאי צריכים להכניסן קודם המו"מ דהא עדיין לא הי' עדות המועיל כלל כיון דלא מיצרפי. וא"כ ריב"ח הי' סבר דפלוגתא דריב"ק ורבנן מישך שייכי בדר"נ כדאמר לעיל דמקשינן הגדה לראי' ולכך ריב"ק דלא בעי ראי כא' סבר כר"נ כיון דמקיש כנ"ל. ורבנן דבעי ראי' כא' לכך פליגי אר"נ דגם הגדה בעי וא"כ ממילא כיון דסתמא דמתני' כר"נ שוב ממילא הלכה כוותי' דר"י לטעמי' דהלכה כסתם משנה ושוב ממילא הלכה כריב"ק ג"כ דתליא הא בהא כנ"ל ושפיר אמר שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ וע"כ משום דתליא הא בהא דלכ"ע מקשינן הגדה לראיה כו'. ושוב מוכח ממילא ממתני' דהלכה כריב"ק כיון דסתם כר"נ והשיב לו ר"י לזו הוצרכנו השתא עיקר ראיה כו' הגדה מבעיא וא"כ א"א לומר דתליא הא בהא ותרווייהו סברי דמקשינן דא"כ לא הוצרך ר"נ לומר כלל רק דהלכה כריב"ק וממילא כ"ש שהגדה לא בעי כנ"ל וע"כ דתרווייהו ס"ל כרבנן דריב"ק כדמוקי לה הש"ס ופליגי רק אי מקשינן הגדה לראי' וא"כ אין ראי' כלל ממה דמתני' כר"נ שיהי' הדין כריב"ק דהא גם ר"נ ע"כ לא ס"ל כלל כריב"ק כנ"ל

עוד י"ל דהנה עוד קשה הלשון שמודה ריב"ק לר"נ כו' מאי שייך שמודה דמשמע אף דסבר דלא בעי ראי' כאחד מ"מ מודה דלא בעי הגדה כא'. והוא תמוה דאדרבה בש"ס תלי לה דמקשינן הגדה לראי' ועכ"פ הסברא להיפוך דאי לא בעי ראי' כא' גם בהגדה כן ומה מודה שייך ועי' ריש פ"ב דכתובות כו'. ונראה דהוא סבר הטעם כדאמר לעיל דבסברא פליגי דחד אתי רק לשבועה ולא לצירוף ממון ולכך פליגי אר"נ. וא"כ לרבנן דפליגי אריב"ק דהלואה אחר הלואה לא מצטרפי וצריך שיראו כא' וא"כ צריך כ"א שיעיד שראה עם חברו ביחד כדאמר עד. דחזו תרווייהו כחד כו'. ולשבועה ודאי דמחייב אף שראה לבדו דהא כ' דע"א קם לשבועה כו' וא"כ ממילא ודאי דהדין כר"נ דא"צ שיגידו כאחד דאף שזה אומר היום שראה עם אותו האחר וחברו למחר ג"כ מצטרפי דלא שייך לומר דלא העיד רק לשבועה דא"כ למה העיד שראה עם חברו הא לשבועה די בראייתו וע"כ דאתי לצירוף ממון ולכך הוצרך לומר שראה עם חברו דאל"ה לא הי' מהני לממון. וא"כ שפיר הדין כר"נ משא"כ לריב"ק דגם לממון סגי כשראה כל אחד לבדו ושפיר שייך דאתי רק לשבועה כשאין מגידין ביחד. ואף שהעיד שראה עם חברו מ"מ אין זה ראי' שבא לממון דהא גם לממון לא הוצרך לומר שראה עם חברו ושפיר לריב"ק דא"צ ראי' כא' יש סברא דלא כר"נ וקמ"ל שפיר שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ דאף דא"צ ראי' כא' מ"מ גם הגדה לא בעי כא' כנ"ל. והנה הבעה"מ דייק ממתני' דתני מקודם לשון יחיד אמר לי כו' ואח"כ תני עד שיאמר בפנינו הודה לו ולא תני ג"כ בפני הודה כו' ודייק מזה דהודאה בע"א לא מהני כלל אף לחיוב שבועה ע"ש והרמב"ן ז"ל חלק עליו ע"ש

והנה עוד יש לדקדק במשנה למה נקיט לישנא בהודא' ולא אמר עד שיאמר הלוה לו הא לא מיירי כאן מדיני הודאה מתי מהני רק מבדיקת העדים ואין זה להשמיעני כאן. וגם לדעת בעה"מ דיש רבותא דבהודאה לא מהני בע"א ג"כ אינו ענין לבדיקות העדים לאשמעינן כנ"ל. ואדרבה לתני בהלואה ויהי' סגי בפני הלוה כו' ולרמב"ן ז"ל י"ל דמתני' כרבנן דריב"ק ואיכא מ"ד לקמן דאף דהלואה אחר הלואה לא מהני מ"מ הודאה אחר הודאה מצטרפין. וא"כ י"ל שפיר דקמ"ל במשנה אף בהודאה צריך שיאמר כל א' בפנינו הודה דבפני לחוד לא מצטרפי אף שהוא הודאה אחר הודאה ושפיר יש רבותא בהודאה מבהלואה דגבי הלואה ודאי צ"ל כל א' בפנינו דהלואה אחר הלואה לא מצטרפי וקמ"ל דאפילו הודאה אחר הודאה ג"כ לא מהני כדאמר לקמן דלמא כו' וצריך דוקא בפנינו וזה שפיר רבותא לענין עדות העדים כנ"ל. ומוכח דמתני' כרבנן דאי כריב"ק אפילו בהלואה אחר הלואה מצטרפי וליתני בהלואה ובפני דהוי רבותא טפי דיצרף כנ"ל. אמנם לבעה"מ ליכא למימר דמתני' כרבנן דאדרבה למה תני בהודאה דבל"ז צריך דוקא לומר כל א' בפנינו דאל"ה לא הוי הודאה כלל ליתני רבותא דאף בהלואה צריך כל א' לומר בפנינו דאל"ה לא מהני משום הלואה אחר הלואה כנ"ל ולמה תני בהודאה. ולענין שבועה לא מיירי כאן כלל ולממון צריך גם בהלואה כל א' לומר בפנינו לרבנן. אך מוכח להיפוך דמתני' סברה כריב"ק וקמ"ל להיפוך דדוקא בהודאה צריך כל א' לומר בפנינו משום דהודאה לא מהני כלל בע"א אבל בהלואה הי' סגי גם בפני דהודאה אחר הלואה מצרפי ושפיר קמ"ל לענין עדות כריב"ק וא"כ לבעה"מ ז"ל מוכח דמתני' כריב"ק כנ"ל

אמנם למ"ש לעיל י"ל גם לבעה"מ דמתני' סברה כרבנן