חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפא

להצטרף לממון ואם נאמר שלא יועיל הצירוף גם שבועה אינו מחייב א"כ ממילא כיון שבא לחייב שבועה ע"כ בא לצירוף ממון ג"כ דכל החיוב שבועה רק מטעם זה ושפיר יכול להזימו ולא קשה כנ"ל. וגם בל"ז י"ל דאי נימא דלא כר"נ ודוקא כשמעידין ביחד מהני לממון א"כ עד שמעיד לבדו לעולם לא יוכל לחייב שבועה דהא לא שייך כל שב' מחייבין ממון והיינו שראוי להצטרף לממון והא עד זה לא יוכל להצטרף לממון לעולם דאף כשיבא עוד א' לא יתחייב כיון דאין מצטרפין כנ"ל וזה העיד לבדו כנ"ל. ומטעם זה עצמו י"ל דסבר ר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' דלא שייך ע"א כי אתי רק לשבועה הא אי לא אתי רק לשבועה ולא יצטרף לממון גם שבועה לא יחייב וע"כ אי אתי לשבוע' אתי ג"כ להצטרף לממון כשיבא עוד א' ואזי מחייב שבוע' וממילא מצטרף עם הא' שמעיד למחר וא"ש טעמא דר"נ כנ"ל. וממילא לא קשה כנ"ל דהוי עשאאי"ל דשפיר יועיל הזמה דלא יוכל לומר לחייב שבועה אתינא דלא מהני רק כשבא לממון ואל"ה לא מחייב שבועה כנ"ל. ומיושב ג"כ דלא אמר בש"ס טעמא דר"נ דפליג אטעמא דע"א כי אתי לשבועה כו' רק דדחי בכל מקום אטו בחד פומא מסהדי כו' אבל הטעם לא אמר. ולמ"ש י"ל דפליגי בזה דר"נ סבר דצריך דוקא לחיוב שבועה כשזה העד עצמו ראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון כנ"ל. ושפיר לא שייך לשבועה אתי וע"כ לחיוב ממון בא ודייק לה מהא דבכל מקום ג"כ לאו בחד פומא כו' וע"כ דמטעם הנ"ל מצטרפין ורבנן סברי דכל שב' מחייבין ממון כו' היינו שאף שזה אינו ראוי להצטרף מ"מ אם הי' עכשיו ב' היו מחייבין ממון שוב א' מחייב שבועה ושפיר י"ל דלשבועה אתי כנ"ל

עוד נראה לע"ד דעיקר הקושיא לא קשה. דהנה יש לעיין בהא דאמר דמצי אמרי אנן לחיובי פלגא נזקא קאתינא ולא נתכוונו לצירוף נזק שלם כו' ומה בכך שלא נתכוונו הא עדים זוממין הוא מכ"ד אבות נזיקין ריש מסכ' ב"ק ומרבינן שוגג כמזיד דאדם מועד לעולם כו' ושאינו מתכווין כמתכווין וא"כ מה בכך שלא נתכוונו מ"מ חייבים כשגרמו היזק בעדותם אף בלא מתכווין. ולכאורה י"ל הטעם דלא עדיף משאר גורם וכיון דלא הי' אז ברי הזיקא בשעת עדותם לענין הנזק שלם שלא באו הכת אחרת עדיין ממילא פטורים אף שבאו אחר כך ודוקא במרמזי רמוזי שידעו מיד כנ"ל. אך ז"א דא"כ מאי משני במכירין בעל השור ולא השור דלא מצי אמרי לחייב ח"נ אתינא ע"ש. ועדיין קשה נהי דבאמת באו להעיד על נגיחה אחת כדי שיצטרפו אם יבואו עוד ב' נגיחות מה מועיל מה שנתכוונו לזה מ"מ לא ברי הזיקא אז בשעת עדותם דעדיין לא הי' שום היזק ואיך ברי שיבואו עוד עדים ועל הכוונה לחוד לא מחייבי אי נימא שדינם כשאר גורם ולא גרע מזרק כלי וסילק אחר הכרים וכסתות כו' וע"כ דלא דיינין להו כשאר גורם רק דעל שעת גמר דין דאז נעשה ההיזק וכיון שמחייבין אז נזק שלם ע"פ צירוף ב' הכתות נעשה עתה ההיזק ע"פ שניהם אף דבשעת עדות לא הי' ברי הזיקא מ"מ כיון שהב"ד מחייבים את זה ע"פ עדותם עכשיו שוב חייבין מועשיתם לו כו'. וא"כ שוב קשה כנ"ל אף שמכירין השור ונתכוונו רק לחייבו חצי חק מ"מ אח"כ כשבאים הכת אחרת ודנין הב"ד ע"פ ב' הכתות לחייבו נ"ש שוב יתחייבו אף שלא נתכוונו כנ"ל. וצ"ל לכאורה דאף דבשאר היזק מרבינן אינו מתכווין כמתכווין מ"מ בזוממין דכ' כאשר זמם לעשות כו' היינו דוקא שחשב לעשות בעדותו עכ"פ והיינו דוקא שנתכווין להיזק זה כנ"ל

אמנם התוספ' פ"ק דסנהדרין גבי הביא האב עדים והזימם כו' הקשו הא מצי אמרי לא לחייב עדי הבעל מיתה קא אתינא רק לחייב ממון וכמו עדי נערה מאורשה דאמרי לאוסרה באנו כו' ותירצו כיון דב' הדברים תלוים זה בזה ממילא כשמזימם יודעין שמחייבין מיתה ג"כ משא"כ התם יכולין לומר שלא ידעו שהיא חבירה או דלא ידעו שחבר א"צ התראה כו' ע"ש. אבל בב' דברים דלא שייך טעות ממילא לא מצי אמרי שלא נתכוונו רק לדבר א' כיון שגם חיוב הב' ממילא כנ"ל. וקשה למאי דמוכח מש"ס ב"ק הנ"ל מהא דאנו מכירין השור כו' אף דבשעת עדותם לא הי' שום חיוב ולא הי' ידוע אם יגח עוד מ"מ כיון שאין יכולין לומר לחייב ח"נ באנו כו' שפיר כשנגח אח"כ חייבין כשהוזמו כיון שבאו לכך וידעו כשיבאו עוד עדים על נגיחה יתחייב על פיהם. וכן סנהדרין פ"ו דאמר גבי עדי גניבה בנפש אי לא מצי אמרי לחייבו מלקות באנו מיחייבי אחר כך כשבאים עדים על המכירה ע"ש כיון שיודעים שיצטרפו כשיבואו עדי מכירה וא"כ למה היכא דמחייבין מלקות מצי אמרו להלקותו באנו הא עכ"פ אותן ב' דברים ג"כ הא בהא תליא שיודעין כיון דמחייבין מלקות אם יבואו עדי מכירה יצטרפו למיתה וא"כ שפיר יתחייבו מיתה כמו היכא שאין מחייבין כלום בלא הצירוף כת הב' דחייבין כיון שבאו ויהיו ראוים לצירוף וכן אף שמחייבין מלקות מ"מ יש ב' דברים בעדות זה החיוב מלקות והראוי שיצטרפו כשיבא כת הב' ממכיר' ותלוים זה בזה והוי כמו חיוב מיד ב' דברים מיתה וממון שאין יכולין לומר שלא נתכוונו רק לחיוב א' כמ"ש תוספ' הנ"ל כיון דאין לתלות בטעות. וכן בהנ"ל כיון שיודעין שיצטרפו ודוחק לומר שמא טועין בדין וסוברים שלא יצטרפו. ז"א דא"כ בכל דבר שייך זה גם בהא דהביא האב כו' שמא סוברים דעדים זוממין צריכין התראה וכה"ג וע"כ דלא תלינן במה דלא מצינו. וכן במועד אף שמחייבין ח"נ מ"מ הא יודעין ג"כ שיצטרפו למועד ואי בשביל דלא ברי אז גם כשאין מחייבין כלום לא ברי כנ"ל. לכך נרא' דהנה עוד קשה התם דאמר בעדי גניבה בנפש או עדים ראשונים דבן סורר ומורה כיון דמחייבין מלקות שוב עדי' האחרונים כשהוזמו חייבין מיתה דכולא דבר אפומייהו כו' ע"ש. וקשה כיון שכ' תוס' ומוכח בכמה דוכתי דמה דמקיימי הזמה במלקות לא מקרי יכול להזימו לענין חיוב ומיתה. וא"כ איך מחייבין מיתה ע"י ב' הכתות בבן סו"מ או גונב נפש הא כיון דכת א' מצי אמרי להלקותו באנו א"כ נהי דכת הב' הן המחייבין מיתה ויתחייבו גם הם מ"מ הא בלא כת א' אין כאן חיוב מיתה וא"כ שמא לא גנב פעם הראשון והכת ראשונה אינה יכולה להזימן לחיוב מיתה ומה שיתחייבו מלקות לא מהני לחיוב מיתה וא"כ איך מצטרפין לכת הב' לדון ע"פ חיוב מיתה הא לענין זה כת הא' הוי עשאאי"ל וממילא אינה מועלת כת הב' לבד. ונראה דהטעם פשוט כמו שכ' הרמב"ם ז"ל דהאיסור הוחזק אף ע"פ ע"א. וכן קי"ל סוקלין על החזקו' וכדומה. וכן כאן כיון דבגניבה ראשונה לא מתחייב רק מלקות ולענין מלקות מהימני כת הא' דהוי יכול להזימם שיתחייבו גם הם מלקות ונגמר עדותם ומהימני שגנב פעם א' ומחייבין אותו מלקות ממילא כשאח"כ באים כת הב' דבן סו"מ על גניבה שניה שפיר מחייבין אותו מיתה על פיהם דאין צורך עתה לצירוף כת הא' לדון עכשיו על פיהם על החיוב מיתה רק כיון שאמרה תורה כשגונב פעם ב' חייב מיתה. והא גניבה ראשונה כבר נתברר ע"פ עדים מה"ת שהי' מועיל אז שהי' עדות שיכול להזימם כדין לענין החיוב שהי' שייך בו. ממילא הוי עכשיו גניבה שני' וחייב מיתה ע"פ כת הב' לחוד והן יכולין להזימם וחייבין מיתה דשפיר כולא דבר אפומייהו. שאין דנין כלל עכשיו מחמת הצירוף דכת הא' דזה לא הי' מועיל רק מצד שכבר