חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רפ

ושפיר מכניסין כו'. משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ שפיר י"ל דאמרינן עביד איניש כו' ולא קשה להפוס' הנ"ל. ומ"מ פשטא דש"ס משמע דלא כהפ' הנ"ל. ואפשר יש לחלק בין עד א' לב' עדים ודוחק

שם אב"ע סברא אמנה דמסהיד האי כו'. ואף דבממון סגי ידיעה בלי ראיה וא"כ לענין הידיעה שזה חייב שפיר שניהם יודעים שחייב ק' אף דאין צירוף על הראי'. ז"א דלא מהני בממון ידיעה בלא ראי' רק כמו מנה מניתי לך כו' ועכ"פ יודעין ומעידין המעשה שמחמתה נולד הידיעה שזה חייב וכיון דאומדנא מהני מהני מנה מניתי כמו אלו ראו גוף ההלואה. אבל אם מעידין סתם שיודעין שחייב ואין זוכרין מהיכן יודעין וכה"ג ודאי דבטל ולא מקרי עדות. והא קי"ל דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול והא מה בכך שהי' פסול בשעת ראי' הא יודע עתה בבירור שזה חייב והידיעה בלא ראיה הוא בכשרות. וע"כ דז"א דצריך להעיד המעשה שיודע ממנה וכיון שהי' פסול בשעת ראיה לא נשאר עדות וכן כאן לענין הראיה אין כאן צירוף דב' עדים וממילא ל"מ צירוף של הידיעה לחוד כיון דמצד הראי' אין כאן ב' עדים שיהי' צירוף כנ"ל. ובל"ז י"ל כאן דגם על הידיעה אין כאן צירוף דהא זה יודע שחייב מנה אחרת ממנה שיודע הב' כו' וכן הב' ולא מהני כנ"ל. וזה נראה טעם הפלוגתא לקמן דחד מ"ד ס"ל דבהודאה אחר הלואה או אחר הודאה מודה דמצרף סובר כטעם הב' הנ"ל דדוקא הלואה אחר הלוא' דגם על הידיעה אין כאן צירוף משא"כ הודאה אחר הודאה אי בקרקע כו' דעל הידיעה יודעין ממנה א' מהני שוב מתורת ידיעה בלא ראיה כנ"ל.. ואף דגבי תחלתו בפסול לא מהני כמ"ש מ"מ יש לחלק דהא אמר בש"ס התם הטעם דכ' והוא עד או ראה דצריך בשעת ראיה להיות עד כשר דוקא ע"ש. וי"ל דאי לאו הך קרא הי' באמת מהני מצד הידיעה שהוא בכשרות בשעת הגדה. ולכאורה למה לא יליף ג"כ מהך קרא כיון דכ' והוא עד דהיינו ב' כו' צריך שיהי' והוא עד בשעת ראי' שיהי' אז שנים כמו שצריך שיהי' כשר אז שיהי' קרינן בי' והוא עד או ראה כו' ולמה לי' למילף מיתורא דקרא דמפיק בלשון יחיד דחזו תרווייהו כחד כו'. וע"כ דלא מצינן למעט זה מוהוא עד רק פסול משא"כ כשהוא כשר ואין החסרון רק שהוא עד א' דעכ"פ נקרא שם עד עליו דהא מחייב שבועה עכ"פ. ועוד להפ' דבנוגע לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ' הרמב"ן ז"ל הטעם דכשהי' נוגע בשעת ראיה הי' בע"ד ולא נקרא עד ומשעה שנקרא עד אחר הסילוק כשר ע"ש. וא"כ גם בעד א' כיון דוהוא עד היינו ב' א"כ התחלתו להיות נקרא והוא עד הוא כשראה גם הב' ואז מצטרף עדותו וכשר והוי כמו שם בנוגע שנסתלק. ולכך צריך למעוטי רק מדמפיק לי' בלשון יחיד כנ"ל. וא"כ כיון דלא דמי להא דתחלתו בפסול כו' דליכא למילף מקרא דהתם שוב שפיר הודאה אחר הודאה הוי הצירוף על הידיעה ממנה א' ומהני בלי ראיה. משא"כ אחר הלואה דגם הידיע' אינו על מנה א' כנ"ל ומאן דס"ל דגם בהודא' אחר הודאה פליגי סבר כטעם א' הנ"ל דצריך דוקא הראי' של המעשה המסתעף ממנו הידיעה כנ"ל. א"כ גם בהודא' אחר הודאה על המעשה שיודע ממנה שהוא חייב דהיינו ההודאה ע"ז אין כאן צירוף דכל א' יודע ע"י מעשה אחרת והוי ידיעה לחוד דלא מהני כנ"ל. ולכאורה כיון דמה"ת בעי דו"ח באיזה יום כו' א"כ לענין הצירוף על החקירות אין כאן צירוף שזה מעיד על יום אחר. ודוחק לומר דמיירי דוקא בשעה א' הלואה אחר הלואה. וי"ל דסגי כשיכולין להזימם על ב' הימים כמו דאמר בפסחים גבי שעות דיהבינן כולא טעותא. ויש לדחות ע"ש

אב"ע קרא והוא עד כו'. פרש"י לענין קרבן שבועה מיירי דעד א' אינו חייב ק"ש ע"ש. וקשה דא"כ מה ראיה מהך קרא דלא מהני עדות עד דחזו כחד הא אף אי מהני צירוף דהלואה אחר הלואה מ"מ בקרבן שבועה נראה דפטורין כשהשביע ב' עדים דהלואה אחר הלואה וכפרו והודו אח"כ איך נחייב לכל א' הא לגבי דידי' אין הב' נאמן שידע וכבש עדותו דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ אין כאן רק עד א' ופטור מקרבן שבוע' א"כ העד שמודה שידע אינו יודע רק מעצמו שהוא ידע ואינו יודע מהב' אם ידע או לא ואיך יתחייב ק"ש דבשלמא בראו ביחד כל אחד מודה שהיו ב' עדים וחייב ק"ש משא"כ בהנ"ל. וא"כ אין ראיה כלל ממה דהצריכה תורה לגבי ק"ש דחזו כחד שגם לעדו' לא יועיל כנ"ל וי"ל דזה כוונת רש"י דלכאורה מיותר לגמרי מ"ש לענין ק"ש דא' אינו חייב הא בש"ס אמר בל"ז כל מקום שנאמר עד היינו ב'. ולמ"ש י"ל דהי' קשה לרש"י דבלא יתורא איכא למידק כמ"ש לעיל דוהוא עד או ראה שצריך בשעת ראי' ב' כמו לענין פסול דילפינן כנ"ל אך בלא יתורא אין ראי' לענין עדות דהתם לגבי ק"ש באמת בעינן בשעת ראי' ב' דאל"ה פטורין כנ"ל משא"כ לעדות מהני כנ"ל. ולכך יליף מיתור' דמפיק לי' בלשון יחיד דאף אי הוי כ' עדים הוי ידעינן ג"כ לגבי ק"ש דלא מחייבו עד דחזו כחד דעד א' אינו חייב ק"ש. וממילא צריך שיודה כל א' שהיו ב' עדים. וא"כ ע"כ היתור דמפיק בלשון יחיד אתי לענין עדות דלא מהני בכל מקום עד דחזו כחד כנ"ל. ולכך פרש"י ז"ל דעד א' פטור מק"ש דע"ז לא צריך קרא כנ"ל

שומעין דבריו של זה היום כו'. וקשה כיון דמיירי מדאורייתא כדאמר אב"ע קרא וא"כ מה"ת הא בעי עשאי"ל. והא אמר פ"ב דב"ק גבי ליעודי תורא כו' דלא מחייבי הראשונים כשהוזמו דמצי למימר אטו ידעינן שיבואו כת האחרת אנן לחיובי ח"נ אתינן ע"ש. וא"כ כאן לא יהי' עד הראשון חייב בהזמה דמצי אמר אטו ידענא שיבא הב' אח"כ אנא לחייב שבועה אתינא כנ"ל. ואח"כ ראיתי בת' נ"ב סי' ע"ב שהוכיח מזה דלא בעי מה"ת עשאי"ל בממון ע"ש. והוא נגד כל הפ'. ונראה לישב דהרמב"ם ז"ל כ' מפי השמועה למדו כו' דאין עד א' מחייב שבועה רק כשראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון ע"ש. דכללא דכל מקום שב' מחייבין ממון כו' היינו כשעד הזה ראוי לצרף לחיוב ממון דהכי ילפינן מהא דלא יקום כו' לכל ענין כו' אבל קם לשבועה אותו עד שהי' קם לכל עון עם עוד א' ע"ש. והריב"ש כ' דעד א' לשבועה בעי מה"ת דו"ח כו' מטעם הנ"ל דכל שב' מחייבין ממון כו'. ולכאורה קשה הא עד א' לשבועה אינו בהזמה דלא חייב כלום דגם משבועה ע"א פטור מק"ש. וא"כ אם היו ב' שאין יכול להזימם לא היו מחייבין ממון א"כ גם א' לא יחייב שבועה ומה מהני מה שאם הי' ב' הי' יכול להזימם והי' מועיל אבל אם לא היו יודעין החקירות לא היו מחייבין ממון וא"כ ע"א אף שיודע החקירות הוי כא"י כיון דא"י להזימם ושנים כמוהו שאי"ל אין מחייבין ממון ואיך מחייב שבועה

אך י"ל הטעם פשוט כמ"ש תוספ' סנהדרין פ"ב דאי משכחת הזמה באיזה אופן מקרי יכול להזימם ומהני ע"ש גבי ב' מיתות כו'. וא"כ כיון דקי"ל שומעין דבריו של זה היום כו'. א"כ יבא עוד א' ויעיד נחייב ממון ויהי' גם העד הא' יכול להזימו א"כ שפיר אפשר בהזמה ומחייב שבועה דגם כשמעיד לבדו הוי יכול להזימו כשיעיד עוד א' כנ"ל. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דנימא שלא יצטרף דהוי עשאאי"ל שיוכל הראשון לומר לחייב שבועה קאתינ', ולמ"ש ז"א דכל מה שמחייב שבועה הוא רק משום שיכול