חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רע

מדינא דגרמי כיון דבאמת טעה בשקול הדעת ולקח ממון שאינו שלו וגרם לו היזק במה שלקח מה שאינו שלו דעי"ז קם דינא א"כ חייב כמו בלוקח ששילם למוכר שהי' המוכר חייב שאף שנתן לו הלוקח לא הי' לו לקבל שאינו שלו וגם הכא אף שנתן לו הדיין יתחייב מדינא דגרמי ואף שהוא שוגג שהי' סבור שפסק כדין מ"מ אדם מועד כו' ודוחק לומר דהוי אונס גדול כיון שקיבל ע"פ הדיין ומאי הו"ל למיעבד. דמ"מ אף באונס גדול הי' ראוי להתחייב היכא דעביד מעשה רק באונס גדול מאד כמו ישן והניח כלים דלא עשה כלום ע"ש. ובפרט למאי דקי"ל בשור ואדם שדחפו לבור בלא כוונה דגם בעל הבור חייב אף דבכוונה הי' פטור ע"ש כיון שאדם דחפו מ"מ כיון שגם האדם הוא בלא כוונה ובלא הבור לא הי' נעשה ההיזק חייב וממילא גם כאן כיון שגם הדיין שוגג יתחייב גם התובע כנ"ל דבלא קבלתו לא הי' קם דינא ואף שמתכוין לטובתו מ"מ חייב כמו במוחל לעצמו דחייב במאי שזכה בחובו והכא אין לומר כמו שם במוכר דכיון דפרעון בע"כ שמי' פרעון לא עשה ההיזק. דז"א דהכא אלו לא הי' התובע רוצה לזכות בו לא הי' קם דינא כלל בפרט דקי"ל דנגד המקבל לא מהני פרעון בע"כ דאין מזכין לאדם בע"כ ולא זכה בו רק דנפטר הנותן דנגד הלוה הוי פרעון ולכך לא גרם לו שם היזק שאף אם לא הי' רוצה הי' הלוה נפטר אבל הכא הוא בהיפך כיון שהוא לא הי' זוכה ממילא לא הי' קם דינא כנ"ל. וממילא שפיר חייב מדינא דגרמי דע"י קבלתו גרם לו ההיזק כנ"ל שלא יוכל להוציא ממנו עצמו כמו במוחל לעצמו כו'. אך זה טעות דהא בל"ז יתחייב להחזיר מה שקבל כיון שהוא שלא כדין שטעה בשקול הדעת ואעפ"כ קם דינא ופטור דאמר מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' או שאר טעמי כו' וא"כ ממילא גם לענין התשלומין של דינא דגרמי פטור מהאי טעמא דמי יימר דלמא טעמא קמא עיקר דקם דינא ובאמת הייתי חייב ולא גרמתי לך היזק דמה שהי' יכול לזכות שלא כדין לא מקרי היזק כמו בר ישראל דידע סהדותא כו' ורק הדיין חייב שמודה שטעה כמ"ש הראב"ד ז"ל אבל התובע כמו שפטור מגוף המעות פטור גם כן מדינא דגרמי מהאי טעמא כו'

אמנם למאי דקי"ל דבשנים שגרמו היזק דשניהם חייבים לשלם כל אחד חצי ואם. אין יכולין להוציא מן הא' יש פוסקים כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כו'. וכתבו תוס' ב"ק מ"ו ע"ב ד"ה גלית כו' דהאי דר' נתן לא שייך רק התם בשור תם דאף שודאי הזיק אעפ"כ פטור לכך חייב השני מטעם כל היכא דליכא כו' אבל כאן גבי פרה וולד שאם הי' ידוע בודאי שגם הולד נגח הי' שפיר חייב והי' יכול להוציא ממנו רק מחמת שאינו ידוע ואינו מוציא ממנו ממילא גם הוא פטור מחלקו ולא שייך כל היכא אף שאצלו ידוע כיון שאם הי' ידוע גם של חברו הי' חייב ע"ש. וא"כ לפ"ז עדיין קשה הכא כמ"ש דאף שהתובע פטור אף שגרם היזק שלא יגבה ממנו עצמו כמו במוחל לעצמו מ"מ פטור דג"כ שייך מי יימר הנ"ל. אבל כיון דשניהם עשו ההיזק ואף שהתובע פטור מ"מ הדיין לא ישלם רק מחצה כיון דבלא קבלת התובע לא הי' נעשה ההיזק כלל וגרם ג"כ רק שפטור והכא לא שייך משום דלשלם מדר' נתן דכל היכא כו'. דז"א כיון דאם הי' ידוע שטעה כמו שמודה הדיין הי' גם התובע צריך לשלם רק משום שאינו ידוע ויכול לומר מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דלמא טעמא קמא כו' כמ"ש. וממילא אף שהדיין מודה מ"מ פטור הדיין מהמחצה חלק התובע כמו התם בפרה וולד כו' כיון שפטור התובע הוא ג"כ רק מספק ואמאי משלם הדיין הכל כנ"ל. וממילא קשה דגם מחצה לא ישלם למ"ש הרי"ף ז"ל דהיכא דאיכא פסידא לבעל דין הדר דינא ולכך במומחה דפטור אף בנשא ונתן ביד ויהי' הפסד הדר דינא אף בנו"נ ביד ע"ש. והיכא דיפסיד קצת הדר דינא אותו המקצת והשאר קם דינא וכן ראיתי בב"י סי' כ"ה ע"ש. וא"כ ממילא הכא למ"ש דאין הדיין צריך לשלם רק מחצה אף בנשא ונתן ביד וא"כ על המחצה האחר שיפסיד הבע"ד כיון שגם התובע פטור כנ"ל ממילא הדר דינא ולא קם דינא רק על מחצה וא"כ ממילא לא גרם לו היזק רק על מחצה כיון שעל השאר הדר דינא וא"כ על אותו מחצה שגרם גם התובע גרם במה שקיבל כנ"ל וא"כ שניהם גרמו היזק רק על מחצה וממילא הדיין חייב רק רביע דלא שייך ליכא לאשתלם כו' כיון שהוא מספק כנ"ל והרביע האחר פטור גם התובע מחמת מי יימר כנ"ל וממילא מפסיד הנתבע ג' רביע וממילא הדר דינא על ג' רביע ולא קם דינא ולא נעשה ההיזק רק על רביע וגם זה עשו שניהם והוא ג"כ כנ"ל עד שלא יתחייב הדיין כלום ויהי' הדר דינא לגמרי שמפסיד הכל כנ"ל. ואמאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו כו' ואף בנשא ונתן יהי' הדר דינא כנ"ל

אמנם לשיטת הרי"ף ז"ל א"ש דלדידי' אף ביש גדול דלא שייך מי יימר דטעמא קמא כו' מ"מ אין מחזירין דמן הדין ראוי להיות קם דינא תמיד רק בדאיכא פסידא הדר כו' וא"כ הא דפטור התובע אינו מטעם ספק דאף דלא שייך מי יימר פטור רק מטעם ודאי כנ"ל וא"כ ממילא שייך שפיר דר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי כו' ושפיר משלם הכל וקם דינא כנ"ל. אך לתירוצא דר"נ כאן שיש גדול כו' קשה כנ"ל דהטעם הוא מחמת מי יימר ואמאי משלם הדיין הכל ויהי' ג"כ הדר דינא כנ"ל כיון דאיכא פסידא כו' כנ"ל

אמנם יש לומר בגוף הקושיא דלא קשה דשפיר משלם הדיין הכל דאף שהתובע גרם במה שקיבל כנ"ל מ"מ כמו דמראה דינר לשולחני חייב משום דעל פיו לקח ע"י מה שטעה וחייב השולחני הכל כו' וממילא גם כאן כיון שע"י מה שטעה הדיין לקח התובע שהי' סבור שפסק כדין וא"כ ממילא חייב הדיין הכל דאעפ"כ הוא גרם כל ההיזק דגם זה גרם שיקבל התובע ויזיקו וכמו מראה דינר לשולחני דחייב כנ"ל ושפיר משלם הדיין הכל וקם דינא ממילא כנ"ל. אמנם זה הוא לר"מ דדאין דינא דגרמי אבל לרבנן דאינו חייב בגרמי רק מחמת שנשא ונתן ביד והוי מזיק וא"כ עדיין קשה כנ"ל דהא ההיזק עשו שתיהם דלא נגמר בלא התובע. ואי"ל כמ"ש דז"א דלענין אותו המחצה הוא רק גרמי כמו מראה דינר לשולחני דע"י מה שטעה הזיקו התובע ג"כ וזה הוא גרמי וממילא לרבנן אינו חייב רק מחצה דגוף ההיזק עשו שתיהם רק על החצי השני גרם ופטור ועדיין קשה כו' ואיך מוקי למסקנא כרבנן ובנשא ונתן ביד כנ"ל. אך זה לא קשה דלמסקנא באמת אין הטעם לר"ח מחמת מי יימר רק מטעם ודאי כמ"ש וממילא חייב הכל מטעם כל היכא דליכא לאשתלומי כו' מדר' נתן משלם הדיין הכל וא"ש כנ"ל ולר"נ דהטעם משום מי יימר באמת הא מוקמי לה כר"מ וחייב שפיר מדינא דגרמי כמו מראה דינר כנ"ל: ובזה מיושב קושית תוס' הנ"ל כמובן די"ל דסבר ג"כ כר"ח כמ"ש לקמן רק דהטעם מספק ופריך שפיר דר"מ הוא אף בנו"נ ביד דעל המחצה כנ"ל ומשני כנ"ל דמטעם ודאי כמ"ש ואין להאריך. ובמ"ש יתישב דברי הרי"ף ז"ל שהביא ראי' דהלכה כר' חסדא מהא דמוקי לה בבכורות בנשא ונתן ביד ע"ש ותמהו דהתם לא מוקי לה רק לענין תשלומין דלהוי אתיא גם כרבנן אבל לענין קם