חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רסה

דהשא"נ ל"ש היזק הוי רק גרמי וממילא שוגג פטור. אבל לתוספ' וש"פ דגם גרמי חייב באינו מתכוין וגם בדיין וכה"ג למה יהי' פטור כנ"ל

אמנם נראה לע"ד כמ"ש תוס' בפורע (חובו] של חברו דפטור דלא חשוב שמצילו מההפסד דאין זה הפסד כלל דהי' משלם מה שחייב באמת. והיכא דהי' צריך לשלם שלא כדין בעלילה שפיר חייב לפורע דהצילו מההפסד וכן פסק בש"ע סילוק הנ"ל. והטעם נראה דהא קי"ל ניחא לאיניש למיעבד מצוה בממונו. דהא המצוה הוא שיוי המעות. ומה הפסד חשוב זה שהי' משלם מה שחייב הי' לו מצות פריעת ב"ח והא התורה ציותה לשלם ולהפסיד זה הסך בשביל פריעת בע"ח. וכשסילק מעליו החוב ע"י פריעתו ואין עליו המצוה א"צ לפרוע ולא עשה לו שום טובה משא"כ שלא כדין שהי' מוכרח לשלם חשוב הצילו מהפסד כנ"ל. וא"כ ג"כ ממש כנ"ל כיון דהתורה אמרה תרומה טמאה בשריפה אין זה היזק כלל מה ששורפו כדין דהא מחויב ומצוה עביד ששוה הפסד התרומ' והחפץ. רק על שעה שמטמאו אי היזק שא"נ שמי' היזק כנ"ל שפיר חייב דמ"מ מפסידו מיד ששוה פחות ע"י מעש' שלו. ולאו כל כמיני' להטיל עליו בע"כ המצוה מה שלא הי' חיוב עליו שבשביל זה יפטור ממה שמפסידו כיון בקודם שטמאו לא הי' עליו שום מצוה וחיוב להפסיד שלו. וכמו שמחייבין עבור כסוי וכה"ג עשרה זה' ומ"מ ודאי דא"י לומר לניזק או לבע"ח שיתן לו מצוה עבור חובו כיון שהוא רשות ועתה אין עליו חיוב כנ"ל. כן בהנ"ל אי היזק שא"נ שמי' היזק. אבל כיון דלא שמי' היזק רק דנימא מטעם גרמי שגורם שצריך להפסידו ולשורפו אחר שכבר נטמא ועל אז אין כאן הפסד כלל דכשכבר נטמא יש חיוב ומצוה לשורפו וכפורע חובו הנ"ל. וא"כ מיושב דכאן בדיין טימא את הטהור אי קם דינא מ"מ הוא שלא כדין דבאמת טהור ואין עליו חיוב כלל ומצוה להשליכו רק ע"י פסק שלו מחויב לאבדו שלא כדין שפיר חייב אף דהוי היזק שאינו ניכר דהא גרם לו היזק ניכר דגם אח"כ מפסיד שלא כדין וכמו בפורע כו' שלא כדין כנ"ל ושפיר חייב וא"כ מיושב שפיר דדייק הכא דמתני' כר"מ דדד"ג דלרבנן שוב טימא הטהור פטור דהוי היזק שא"נ דשוגג פטור. ורק מה שגורם לשורפו וזה גרמי והוכיח שפיר כנ"ל. ומיושב ג"כ דבסנהדרין י"ל דדייק לחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק ושפיר כיון דפריך רק לרבנן דר"מ איך מפרשים ר"ט ור"ע. א"כ אמר שפיר בשלמא אי קם דינא י"ל דרבנן דר"מ סברי היזק שא"נ שמי' היזק וחייב שפיר אבל אי הדר דינא קשה לרבנן. אבל למסקנא ולמאי דקי"ל השא"נ לש"ה הוכיח שפיר דמתני' כר"מ וכנ"ל וא"ש עוד י"ל למאי דמיבעיא לי' פ"ב דב"ק בזרק כלי מראש הגג ובא א' ושברו במקל אי בתר מעיקרא אי בתר תבר מנא אזלינן כו' ע"ש. דמ"מ לא מיחייב עד שנשבע אף שהי' בזריקתו עומד להשבר ע"ש. וכן אם הוזל או נפסד שלא מחמתו פטור ע"ש וכן בכל גרמי. ולקמן במסור הראה באונס דפטור. שוב פטור אחר כך שנו"נ ביד ג"כ דכבר כיון דאוקמי עלוי' מיקלי קליא. וא"כ ממילא י"ל הטעם דמטמא כו' פטור דהשא"נ ל"ש היזק ואף שגורם ששורפו ומשליכו ע"י מ"מ זה ב' דברים שבמה שטימא נאסר וגם גרם ששורפו אח"כ. וא"כ אי אזלינן בתר תבר מנא שוב אינו חייב כלל דבשעה ששורפו אינו שוה כלום דהא אסור כבר. וממילא כיון דמה שאסרו הוי השא"נ ולא מיחייב שוב אינו חייב על הגרם ששורפו בגרמתו כמו אם הי' בעצמו שורפו אחר שנטמא דלא הי' חייב על מה ששורפו כבר אינו שוה כלום ממילא גם על מה שגורם לשרפו כשכבר אינו שוה ג"כ פטור אי אזלינן בתר לבסוף כנ"ל. ובכל מקום שזורק ונשבר חייב ממ"נ או על הזריקה אי בתר מעיקרא או על השבירה כמו אחר אי בתר בסוף משא"כ מטמא כנ"ל דהשא"נ ל"ש היזק ופטור על מה שאסרו שוב גם על מה שנשרף בגרמתו פטור דנשרף דבר שאינו שוה כלום כנ"ל. אבל בדיין שטימא שבאמת טהור וגרם שישרוף בגרמתו דבר שטהור שפיר חייב מגרמי דזה גרם היזק ניכר כנ"ל שגם בשעת שריפה טהור. ואף דקם דינא וג"כ אינו שוה אז. מ"מ ע"ז שפיר הי' התקנה לחייבו דעכ"פ לא יפטור אותו זה שטימא שלא כדין שיהי' פטור בשביל זה. ובפרט להרי"ף ז"ל דמה דקם דינא רק אי משלם ולא כשיהי' פסידא דבע"ד. א"כ כיון שנכלל בפסק שלו ג"כ שצריך לשורפו או להאכילו לכלבים כשאסר וא"כ הוי כב' דברים כאלו פסק שצריך להאכילו לכלבים ופסק ג"כ שאסור מיד. וא"כ אם לא הי' רק פסק זה שצריך להאכילו לכלבים הי' קם דינא והי' חייב לשלם דשפיר גרמי על היזק ניכר ששוה אז בשעה שמאכילו לכלבים ורק משום שפסק עוד שאסור יהי' קם דינא ויפטר דאינו שוה אז בשעת הפסד וא"כ הא ע"ז אינו קם דינא כלל דא"כ יהי' פטור ויפסיד הבע"ד כנ"ל. ושוב הוי כלא הי' רק פסק זה לבד להאכילו לכלבים כנ"ל. ושפיר הוי גרמי וחייב כנ"ל. ומיושב שפיר דדייק כר"מ דדן דד"ג דאל"ה הוי השא"נ ופטור ממ"נ כנ"ל

גם י"ל כמו שמחלקין תוס' ב"ק ריש פרק ב' אף דבזרק כלי ושברו אחר באויר מספקא לי' אבל בזרק אבן להכלי שג"כ הי' נשבר וקדם אחר ושבר הכלי קודם דודאי חייב ע"ש. א"כ י"ל כיון דבאמת טעה ומותר רק דקם דינא היינו מפני כבודו או טעם אחר חייבו חכמים לקיים כמו שפסק. וא"כ כשפסק לשורפו או להאכילו לכלבים. כיון שבאמת אינו אסור הוי רק כזרק אבן על הדבר שישבר עי"ז אבל לא גוף הדבר שעשה חיוב לשורפו ואינו דומה למטמא שנאסר באמת דהוי כזרק גוף הדבר שעומד לישרף כנ"ל ונעשה ההיזק מיד. משא"כ בזה שלא נאסר רק חיוב לקיים הוי רק כזרק אבן כנ"ל. ושפיר חייב על מה ששורפו בגרמתו כנ"ל כשרפו אחר כנ"ל

עוד י"ל בהא שתמהו תוספ' אי קם דינא בטימא הטהור מיד שפסק למה יתחייב בנו"נ ביד אח"כ הא כבר אסור ולא הפסידו כלום במה שנו"נ ביד. ומוכח דרב כר"ח דלא קם דינא רק בנו"נ ביד ע"ש. וי"ל דהא בטימא הטהור לא שייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר דהא מאמין לחכם שטעה. וע"כ כמ"ש הראב"ד ור"ן ע"ז כיון דקיבל עליו הוראתו שוי' אנפשי' חד"א ע"ש. והיינו כמ"ש בש"ס ובש"ע בע"א נתנסך יינך ומאמינו ג"כ שוי' אנפשי' חד"א דיש כח ביד בעל החפץ לאסור כיון שמאמין לעד. כן בזה האמין לסברת הדיין שאסר בשקול דעתו. וכיון דאינו טעות ברור ויש שם הוראה על מה שאסר מהני מה שקיבל ושאלו דשוי' חד"א

אמנם למ"ש ב' טעמים על שוי' חד"א או מטעם הודאת בע"ד כק' עדים לחובתו. או מטעם נדר כמ"ש מהרי"ט ע"ש וטעם א' עיקר. אך בשלמא בהודאה שאסור שייך טעם הא'. או גם במאמין לעד שייך ג"כ שהודה שזה העד נאמן בעיניו ואומר אמת יותר מאחרים וכקים לי' בגוי'. אבל בדיין שקיבל עליו במה ששאלו ההוראה. מה הודעת בע"ד יש כאן שסברא ראשונה שלו יותר אמת מן מה שאומר עכשיו שטעה הא אין בע"ד יודע שום דבר מההוראה רק אשר יאמר