חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רסד

כנ"ל. והדינר רע שלו מהנכרי בתורת הפקר כנ"ל. ומה"ט א"ש דמשמע שהדינר רע שהצורה אינו כראוי כמ"ש רש"י אהא דסיכתא חדתא. וא"כ הא קי"ל שף מטבע של חברו פטור דחשוב אינו ניכר ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהא לא קנה הדינר רע כלל והפסיד כל הדינר טוב בגרמתו כנ"ל: לכאורה איך נאמן המראה כו' שעי"ז פטר להנותן שמא הי' לו זה הדינר מכבר והראהו אח"כ ולא גרם לו היזק כלל ואיך יהי' נאמן להוציא. וי"ל דבאמת רק לצי"ש חייב כברי ושמא א"י אם נתחייבתי כנ"ל. וי"ל דמה"ט צריך לקמן דוקא דאמר עלך קא סמכינא כו' דנרא' דפטור ע"י הנותן משא"כ לא אמר אינו נאמן אח"כ להוציא כנ"ל והיינו מדינא אבל בר"ח לצי"ש חייב גם בלא אמר דהוי ברי ושמא כנ"ל. גם אי נימא דאינו חייב אלא כשסומך עליו י"ל ג"כ דמדינא פטור מספק בלא אמר סמיכנא דשמא לא סמיך עליו כלל משא"כ לצי"ש חייב דזה אומר ברי שסמיך עליו כנ"ל. וצ"ל דתוס' סוברים דאי לא אמר עלך סמיכנא אינו פשיעה כלל דהי' סבור שלא יסמוך עליו וממילא אף שזה סמיך עליו פטור ואין כאן ברי ושמא ופטור אף לצי"ש. אבל בש"ס אין הכרח וי"ל כנ"ל

עוד י"ל להפ' ברא"ש סוף הכונס ע"ש דעשו תקנת נגזל בפשיעה ע"ש. ואף שא"י כלל אם סיגין ולא א"כ כיון שזה פשיעה נאמן המראה שפטר ע"י והפסידו כנ"ל מתקנת נגזל. ומיושב דלא משני כאן בשכר דאי נימא דלאו פשיעה רק בשכר חייב שוב לא שייך תקנת נגזל ולמה חייב בשכר הא אינו נאמן כלל שהפסידו ולמה תני סתם מראה דינר חייב. ואף בלא אמר עלך סמיכנא כנ"ל. ומשני דפשיעה הוא כדנכו ואיסור כנ"ל. ומיושב ג"כ דכתב דין עסק ביש שהחמיר לפנים מש"ה לחשבו פשיעה שלא הי' לו לראותו ונאמנת שהפסידה כנ"ל. ומלשון הרא"ש ז"ל משמע דמפרש כן דכ' דלכך לא צריך עלך סמיכנא דמסתמא מראהו כדי לפטור הנותן ע"ש. ומשמע דסבר דהרי"ף דצריך לומר עלך כו' הוא מטעם הנ"ל דאל"ה אמרינן שהי' לו הדינר ותמוה שפסק כתוס' דא"צ עלך סמיכנא וכ' טעם הנ"ל. הא א"כ לא הי' תוס' מקשים על הרי"ף מר"ח דמ"מ חייב לצי"ש דטוען ברי שסמך עליו וע"כ תוס' סוברין כמ"ש לעיל דבלא אמר שסומך עליו אינו פשיעה כלל מהשולחני דסבר שלא יסמוך עליו ולכך אף אי סמך עליו פטור ולא הי' לרא"ש לדחות מטעם הנ"ל וצ"ל דהרא"ש ג"כ מפ' דלאו פשיעה שסבור שאינו סומך עליו רק שיש לו כבר הדינר ומה"ט פטור אף שסמך עליו ופטור ג"כ בודאי אף מלצי"ש. וע"ז דחה דמסתמא מראהו כדי לפטור הנותן. וא"כ הי' לו לידע דמסתמא מראהו כו' וסומך עליו והוי פשיעה כאלו פי' שסומך עליו כנ"ל

מ"ש תוס' על הרי"ף מדר"ח י"ל פשוט דמאן דצריך למיגמר באמת צריך עלך סמיכנא דאל"ה סבור שלא יסמוך עליו ולכך בהא דר"א הי' צריך כנ"ל. אבל אומן דלא צריך למיגמר סתמא דסמיך עליו דלמה יראה יותר כיון שאין בקי ממנו ולכך בדר"ח שפיר א"צ עלך סמיכנא. ואדרבה מיושב דפריך והא ר"ח ל"צ למיגמר ומנ"ל ולהנ"ל א"ש דאל"כ הי' פטור דלא אמרה עלך סמיכנא. וכן משמע לשון הרי"ף והדיוט כו', ע"ש,. ובמומחה לפנים מש"ה חייב גם בלא א"ל סמיכנא כנ"ל

ד"ק ע"א הי ר"מ כו'. תמה הרמב"ן למה לא ממתני' דאם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ומוקי באחוי אחויי ומוכח דר"מ דד"ג כמבואר לקמן דחייבוהו ממתני' הנ"ל. וכן הקשו תוס' לקמן קט"ו ע"ש. וי"ל דהא אין הפי' במשנה דאומר לו הרי שלך לפניך עכשיו דהא אף בקרקע כיון שנלקחה שא"א ליקח אותה חשוב היזק ניכר כמו אתפסתי' לתוראי כו' וכדאדויי אדי' בזרק לים כו' בדלא מצי בר אמוראי למישקל ע"ש רק דקודם שנטלו המסיקין אומר הש"ל דקרקע אין נגזל ושוב נאנס ברשות הנגזל וא"כ לפי' א' שם מחמת הגזלן שרצו ליקח שדה שלו והראה זה. וא"כ בגזלן חייב דמשתרשי לי' שניצל שדה שלו וכאנס המלך גרנו דחייב לעשר חולין קל"א ע"ש ולדידן מוקי באחוי ולא גזל כיון דבאמת דן גרמי אבל הי' אפשר לומר כנ"ל ולא מוכח

עוד י"ל דהא לקמן אמר כיון שהראה מיקלי קלי' ומה"ט באנסוהו פטור גם בנו"נ ביד אח"כ א"ש. וא"כ נהי דזה חשוב רק גורם מה שהאנס לוקחו ע"י שהראהו. אבל מה שמפסידו מיד במה שמראה דהא השדה אינו שוה כלום למכור אחר שהראהו וזה היזק בידים מיד ולמה לא יתחייב גם לרבנן כמ"ש תוס' אי קם דינא. וצ"ל דזה חשוב היזק שאינו ניכר דהשדה מצד עצמו שוה כמקודם רק שנפחת שוי' מצד אחר שאינו ניכר עדיין כל שלא לקחוהו כיון דלא דנין דד"ג. והוי כמטמא ומדמע שג"כ נפחת שוי' כנ"ל. ואף דשם חייב מטעם קנס מ"מ קנסא לא ילפינן. וי"ל דהיינו דמספקא לש"ס אי דינא או קנסא. אבל לא הי' אפשר להוכיח דר"מ דן דד"ג דלמא סבר כחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק וחייב בלא גרמי כנ"ל. רק למסקנא מוקמינן כהלכה דהשא"נ לא שמי' היזק כנ"ל

דן כו'. תמהו תוספ' הא מדאמר בסנהדרין בטעה בד"מ אלו כו' הוי הדר כו' ע"כ לרבנן. וע"כ דכשקם דינא חייב גם לרבנן וא"כ איך מוכח דר"מ דדד"ג כנ"ל. לכאורה י"ל כמ"ש תוספ' לחלק בין שורף שטרותיו דלא מיחייב רק לר"מ דדד"ג. ועיקר הטעם דקם דינא שפטור זה נפסד גוף החוב וחשוב מזיק משא"כ שורף שטר דעדיין זה חייב כמקודם רק ע"י שאין לו ראי' לא יוכל לגבות אף דחיוב זה רק גורם כו'. וא"כ א"ש דאמר בשלמא אי טעה בד"מ ג"כ קם דינא וזה ודאי טעות וע"כ שהי' תקנה דמ"מ יהי' הדין קיים או משום כח ב"ד יפה או טעם אחר אבל עכ"פ נפטר זה מטעם ודאי ע"כ א"כ שפיר חשוב מזיק דהפסידו שנפטר. אבל למסקנא דבד"מ חוזר ורק בש"ה והוא מטעם מי יימר כו' א"כ מה שיתחייב הדיין הוא משום דטעה ואין הדין כן. וא"כ עדיין חייב הבע"ד כמקודם רק דמ"מ אף דחייב א"י לגבות שלא כדין משום מי יימר דטעם ב' עיקר כו'. א"כ שוב אינו מזיק רק גורם יגבה וכשורף שטר כנ"ל. ודייק שפיר דר"מ דדד"ג כנ"ל אף דקם דינא כיון דלמסקנא מיירי בש"ה דאי בד"מ חוזר כנ"ל. משא"כ בסנהדרין דבעי למידק דטעה בד"מ קם דינא כנ"ל הי' חייב גם לרבנן. אך א"כ מאי האי דמשני התם חדא ועוד טועה בד"מ אתה וא"נ בש"ה מומחה אתה כו'. הא כיון דקאי לרבנן א"כ כיון דאמר טועה בד"מ חוזר שוב הי' לו לומר דא"נ בש"ה טעית פטור דלא הוי רק גרמי דקם דינא רק משום מי יימר כנ"ל

עוד י"ל דהנה קושית תוס' תמי' גדולה בהא דטימא את הטהור נהי דקם דינא מ"מ הא רק מטמא טהרות חברו דקי"ל שוגג פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק ולמה יתחייב. ותירץ דוחק גדול לחשבו כמזיד ע"ש. ונראה לע"ד ברור דהנה למאי דקי"ל כר"מ דדד"ג מ"ט יהי' פטור מטמא כו' נהי דגוף היזק אינו ניכר מ"מ הא תרומה טמאה בשריפה וגורם עכ"פ שישרפנו או להשליך וכדומה וגרם להיזק ניכר ולמה יהי' פטור ולהפ'. דגרמי תמיד פטור באינו מתכוין להזיק כמ"ש הרי"ף א"ש כיון