חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רסג

חייב וממילא כיון שהחמיר לע"ה שיסבור שטרפה מדינא לא הי' יכול לחייב לטבח דהא יודע הע"ה שכשניבל פעמי' הי' פטור כנ"ל

עוד י"ל דהא תמוה סברת תוס' שיתחייב לשלם מה דכשר ע"פ דין רק שמחמיר לע"ה שלא מדינא. וי"ל כמו סוף הגוזל גבי ש"ח הוכר הגנב רצה עושה דין הוכיח ת"ה משם דראוי לש"ח אף שיגנב ופטור מ"מ כיון דאם ישלם יחזור ויקח מהגנב שיהי' הוא הבע"ד ממילא הא ביכול להציל ברועים ומקלות דהא עדיין יכול להציל ע"י שישלם ויוציא מהגנב ולא יפסיד כיון דמיירי שא"א לבעלים להוציא ע"ש. וגם בש"ע פסק כן. א"כ ממילא כיון דפ' המפקיד אמר בשומר לכשתגנב ותשלמני קנויה לך וה"ה בכל פשיעה וללישנא דמעכשיו א"כ כיון שהטבח לא הי' ע"ה והי' כשר רק בעל הבהמה הי' ע"ה ואסרו רב כמ"ש תוספ'. א"כ אף דטבח הי' פטור הי' צריך לשלם כיון דאם ישלם קנויה לו הבהמה למפרע והי' הבהמה של הטבח דהי' כשר שאינו ע"ה ממילא לא יפסיד ובעל הבהמה שהוא ע"ה מפסיד. והוי כיכול להציל כנ"ל וממילא ראוי שהטבח ישלם כנ"ל. רק מ"מ כיון שרצה שהבעה"ב יסבור שטרפה ע"פ דין לא הי' יכול לחייב הטבח כנ"ל דכשהוא ע"פ דין לא שייך כנ"ל. ומיושב ג"כ הא דמנעך כנ"ל. או י"ל דמיירי שהקדים שכר לטבח. דנראה דצריך עכ"פ להחזיר השכר אף אי לא נימא כסברת תוס' לענין התשלומין שלא יקרא מזיק בשביל שמחמירין לע"ה. מ"מ שכרו הפסיד כיון דלדידי' לא שוה. וכמ"ש הר"ן לענין מקח טעות דמ"מ הוי טעות כיון דאסור מספק אף דלענין גורם פטור ע"ש. ולענין השכר הוי כמקח שבטעות צריך להחזיר. רק כיון שרק חומרא לע"ה אפשר דגם השכר אין להוציא. דהא קשה ג"כ למ"ש רמב"ן דהא דחשוב היזק ניכר משום דהא ניבלה אבל מפגל שהשחיט" להוציא מידי נבלה הוי אינו ניכר א"כ לתוס' דבאמת כשר רק לע"ה מחמיר לאסור והי' לו ליזהר. אבל מ"מ היזק שאינו ניכר עכ"פ הוי דהא השחיטה מועלת להכשיר לכ"ע ולא גרע ממפגל ובשוגג פטור ולענין השכר א"ש. ואף דהגרמה ניכר מ"מ אינו ניכר שבעל הבהמה ע"ה כמ"ש תוס' באגע שרץ שאינו ניכר אם מוכשר. ויש לדחות דמ"מ ניכר שאסור לע"ה

שם אייתי ראי' דמומחה לתרנגולים את ואפטרך. ואף דהא רוב מצוין א"ש מומחין צ"ל כיון שרואין שקלקל אדרבה ראי' שאינו מומחה. ולכאורה כיון דמומחה אונס הוא א"כ הוי כטוען נאנסה ואם שומר הוא האמינתו תורה בשבועה. ואי לאו שומר נאמן בהיסת. וצ"ל כיון דההיזק והקלקול בפנינו אינו נאמן שהי' באונס. או דחשוב יש רואין דהא איכא לברורי אי מומחה

שם הרוצה שיתחייב כו' יקדים לו דינר לכאורה למה לא סגי מה שמבטיח לו שכר ככל ש"ש. וי"ל דבשלמא במשיכה בשומרין א"ש דנתחייב זה בשכר השמירה מיד כשמשך השומר. אבל לתוס' דבנסתלקו בעלים מתחייב שומר אבל במה נתחייב זה בהשכר. וצ"ל כיון שחל על זה החיוב אחריות כנ"ל. והא לכאורה תליא זה בזה. אך הא עכ"פ חל אחריות ש"ח. אבל כאן דאין משיכה ולא שמירה אחרת רק לשחוט. א"כ לא נתחייב בשכירות עד ששוחט כהוגן וכיון שקלקל מעולם לא קנה חיוב השכירות וי"ל דדוקא הקדים ויש לדחות

מראה דינר כו'. תמהו תוס' דלא משני כאן בחנם כאן בשכר. ותירוצם אינו מובן לס"ד הא לא ידע חילוק בין דנכו ואיסור לשאר אומנים. ולמ"ש לעיל מיושב דאין כאן דין שומר דלא משך הדינר. ועוד דלא דינר זה הפסידו רק דינר טוב שפטור הלוקח ועליו אינו שומר. וגם הוי כשטרות דאימעוטי מדין שומרין וממילא רק מטעם מזיק ובזה אין חילוק בין בשכר כנ"ל

ועוד י"ל כיון דסבר לאו פושע הוא שוב מה שנכנס לספק שאפשר שיטעה הוי כאומר קרע כסותי וכיון דלא אתי לידי' בתורת שמירה פטור גם בשכר ודוקא בטבח י"ל דמיירי טבח ברשותו דא"ל בתורת שמיר' וחייב. משא"כ כאן הא ציוה לראותו ואפשר שיטעה. רק הדיוט לא שייך כן דסבור שמומחה דאל"כ לא יראה ופשע ולא הוי כלל כאומר קרע משא"כ אומן כנ"ל. ומשני דצריך אומן במטבע כדנכו כו' וא"ל א"כ אין לו לראות. וממילא אומן סתם חייב דלא הי' לו לראות והמראה ודאי סבור שבקי לגמרי וא"ל לא יראה. משא"כ דנכו כו' באמת פטור גם בשכר דהוי כאומר קרע כנ"ל

ומיושב בזה דקשה דפריך אלא במאי טעו כו'. ומאי קושיא וכי א"א שיטעו. ומשמע דכיון שטעו איגלאי מלתא דלאו בקי כדנכו ואיסור וא"כ מאי משני בסיכתא חדתא ופרש"י דעדיין אין בקיאין א"כ עדיין קשה הא לענין מטבע זו לאו דנכו ואיסור הוא. כמו שהוצרך ראי' דמומחה לתרנגולים דוקא ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון שאין בקיאים גדולים מהם וכולם אפשר לטעות בסיכתא חדתא שוב הוי כאומר קרע כו' דהא ידע שאפשר לטעות וציוה לראות כנ"ל ופטורין כנ"ל. או י"ל דאומן מחויב לראות מצד ג"ח ומצוה ואנוס הוא כדיין ופטור גם בשכר. רק דוקא בדנכו כו' דליכא דעדיף מני' וגם בדיין אין מצוה רק בליכא עדיף כמ"ש ביצה פ' משילין כו'. וי"ל דאיכא פרוטה דר"י ולעולם חשוב בשכר ולכך לא מחלק כנ"ל. דהא דש"ח אינו מצוה הוא משום שיכול לשמור בעצמו ע"ש בפוסקים

ר"ח כו' חלפי' ניהל' וכ' אפנקסי דין עסק ביש. פרש"י שלא הי' לו לראותו. למה לי' לכתוב זה אפנקסי'. נראה דדינא קמ"ל דאין מצוה לראות מצד ג"ח רק כשאינו מפסיד כלל שלו ואף ספק שלו אינו מחויב להפסיד. וכיון שאפשר שיטעה ויהי' חייב שוב אינו מצוה כנ"ל. וקמ"ל דאף דרק לפנים מש"ה הוא דחייב מ"מ שוב אינו מחויב לראות כיון שהוא אדם שעושה לפנים מש"ה וילפינן מקרא דאשר תעשון שראוי לעשות לפנים מש"ה שוב אין מצוה לראות כיון שיפסיד שלו כשיטעה שישלם לפנים מש"ה. ואף דשאר אומן כדנכו ואיסור מצוה לראות דלא יפסיד אם יטעה דפטור ואינו עושה לפנים מש"ה. אבל ר"ח דעושה לפנים מש"ה אין מצוה לראות כמו זקן ואינו לפי כבודו דפטור מהשבה. כן בזה לא אמרינן שיראה ולא יעשה לפנים מש"ה. כיון שהוא אדם שעושה תמיד לפנים מש"ה כנ"ל. ומיושב דמייתי כאן מקרא לעשות לפנים מש"ה. דאי לאו מקרא לא הי' פטור מלראות ורק כיון דיליף דראוי לעשות שוב פטור כנ"ל. וא"ש דפריך והא ר"ח לאו למיגמר בעי מנ"ל ולהנ"ל א"ש דא"כ פשיטא דא"צ לראות ולא הי' לו לכתוב

ובפשיטות י"ל דא"כ לאו מצוה הוא ולמה ראה באמת. לכאורה קשה למה אמר חלפי' נהלי' הא שמין לנזקין וא"צ לשלם רק המותר מדינר רע לטוב. וי"ל דהא כאן לא הפסיד זה הדינר רע רק הטוב שהי' לוקח גרם להפסיד. ולא קנתה כלל הדינר רע שהי' בטעות כנ"ל ועדיין הדינר רע של הנותן וחייב דינר טוב. וממילא מדד"ג חייב ר"ח לשלם דינר טוב