חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רסא

בכוונה כו' וא"כ נאמן שטעה וכיון שטעה הי' קם דינא מחמת הפסק לחוד ושוב פטור על מה שנו"נ ביד דכדין עשה דכבר נתחייב מחמת הפסק. דמה שהי' חוזר הדין הי' רק דנגד הבע"ד לא הי' נאמן שטעה כיון דפטור. משא"כ לפטור דנאמן שוב נאמן דטעה ולא הזיקו במה שנו"נ ביד דהי' מחזיק שלא כדין. ושפיר פטור גם על מה שנו"נ ביד. ושוב לר"ח גם שנו"נ ביד חוזר הדין במומחה דפטור דעדיין א"נ נגד הבע"ד שטעה ושמא מתכווין כנ"ל כיון דב"כ וב"כ פטור כנ"ל ואיכא פסידא. וי"ל דה"ט דר"ט שהי' סבור דחייב אף שמומחה דהוי נו"נ ביד. וכיון דטעה בד"מ ולא שייך טעם הנ"ל דגם לדבריו שטעה הדר דינא ושוב חייב על מה שנו"נ ביד והשיב ר"ע דגם בזה פטור. דשם בהאכיל לכלבים לא חשדינן למזיק כלל דלא שייך קנוניא ויש לדחות. ופשוט י"ל דהשיב לו ר"ע דכיון שמומחה לב"ד וסמיך שהאמינתו התורה לא חשדינן לי' כלל דח"ו דן בשקר בכוונה ופטור לגמרי אף בטעה בד"מ ונו"נ ביד כנ"ל

עוד י"ל דאין לחייבו מטעם בשכר משום פרוטה דר"י די"ל דהיכא דשייך ספק הפסד שלו אינו מחויב כלל לדון דמטעם הצלת ממון אחרים החיוב ושלו קודם. וממילא אם יהי' הדין דאם טעה חייב לשלם אין מצוה כלל עליו לדון רק כשיתנה בפירוש שיהי' פטור אם יטעה. ובלא"ה אין עליו חיוב דשמא יטעה ויתחייב וספק שלו קודם. וכמו דאין הבע"ד רוצים ליתן לו שכר בטלה דאין מחויב לדון כמבואר כתובות פרק שני דייני וא"כ מה"ט גופי' פטור דאיך נחייבו בטעה משום דהוי בשכר משום מצוה. הא אם יהי' הדין דחייב אין מצוה ושוב פטור ע"פ דין ולכך באמת פטור כנ"ל. וי"ל דזה הפי' שכ' הרי"ף דאל"כ לא יהי' נעשה דיין לעולם. דלא יהי' חיוב לדון כנ"ל וממילא פטור. גם י"ל כיון דאי מפסיד בע"ד הדר דינא ממילא בשלמא טבח אומן חייב בשכר אף שאינו פשיעה רק כעין אבידה הי' לו לשמור שלא יפסיד דהוי פסידא והיזק דלא הדר קלקול בשחיטה כנ"ל משא"כ בדיין אם יהי' פטור הדר דינא ואין כאן הפסד והיזק כלל שוב לא הי' צריך לשמור כלל שמירה כזו שלא יגרום הפסד לבע"ד ובשביל זה יהי' חייב הא אדרבה אם לא נחייבו אין כאן היזק כלל דהדר דינא. ולכך בפשיעה באינו מומחה אף דג"כ שייך כנ"ל אם יהי' פטור לא יהי' היזק מ"מ כיון שפשע אמרינן בהיפוך דחייב וממילא קם דינא והוי הפסד כנ"ל. משא"כ מומחה דאנוס הוא רק שכעין אבידה ונחייבו מטעם בשכר שמ"מ הי' לו לשמור כנ"ל אמרינן להיפוך הא אין כאן חיוב וממילא אינו היזק וא"צ כלל לשמור כנ"ל. גם י"ל כמ"ש לעיל דבדן לא שייך כלל לחייב בשכר דדוקא טבח כו' מטעם ש"ש משא"כ דיין דהוי שטרות דאימעוט מדין שמירה וכיון דמזיק לא הוי ממילא מטעם שומר שכר אין חיוב כנ"ל. גם שהוא בשכר כנ"ל

בבא קמא דף צ"ט ע"ב

א"ש טבח אומן כו' מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן כו' למ"ל כו' א"א מזיק כו' ה"א כו' בשכר כו'. אינו מובן כיון דמזיק כו' ודאי דחייב אף בחנם שאין חילוק בין ש"ח לש"ש רק בחיוב בתורת שומר ולא במזיק. ונראה מוכח מ"ש בתוס' פרק המניח דחיוב אדם המזיק אף דאיתרבי שוגג מ"מ דוקא בכעין אבידה שקרובה לפשיעה ולא בכעין גניבה שקרובה לאונס ע"ש. וכ"כ תוס' כאן וב"מ פ' האומנין. ומשמע שם דלא מיחייב כלל בתורת מזיק כה"ג בנתקל רק החיוב כתורת שומר. ולכך מעביר חבית כו' ושברה אי נתקל שע חייב גם ש"ח ואי לאו פושע חייב רק בשכר כשאר ש"ש. דבשעה שנתקל ושברה אנוס הוא ולא מיחייב מטעם מזיק רק למ"ד נתקל פושע היינו שהי' לו לשמור שלא יבא לידי האונס שיהי' נתקל וזה הוי חיוב רק מתורת שומר וממילא בבעלים הי' פטור גם אי נתקל פושע. וכן למ"ד לאו פושע ובשכר. אך קשה דא"כ הוי לי' לשמואל למימר רק פושע הוא ולמה לי' כלל מזיק הוא. ובשיטה הקשה זה והניח בקושיא. ועוד א"כ לרמב"ם וש"פ דבעי משיכה בשומרין להתחייב באחריות א"כ בשלמא מעביר חבית יש משיכה אבל טבח אומן למה סתם דחייב ומשמע אף אם שחט ברשות בעל הבהמה ולא הגביהה הא כה"ג פטור מתורת שומר. ולשיטת תוס' דבנסתלקו הבעלים משמירתו נתחייב השומר א"ש. דאף ברשות בעלים מ"מ מענין שמירה זו שלא להתקלקל בשחיטה נסתלקו הבעלים ורק על הטבח מוטל ומתחייב באחריות זה בלא משיכה כנ"ל רק לרמב"ם קשה. אך י"ל דגם רמב"ם מודה בזה דטעמם הוא אף שנסתלקו בעלים מ"מ כל שלא משך שומר לא הי' להם לבעלים להסתלק ואינהו דפשעו שנסתלקו מלשמור קודם משיכת השומר. משא"כ שמירה זו בענין השחיטה שלא הי' אפשר לבעלים לשמור מקלקול בשחיטה רק הטבח שפיר חייב בלא משיכה ועוד דעיקר הטעם דבעי משיכה דלענין החיוב אחריות צריך קנין. ואף דקיבל עליו לשמור מ"מ זה רק בתורת פועל דיכול לחזור בחצי יום כו' משא"כ לענין השחיטה מיד שהתחיל לשחוט הוי דבר אבד דאם יחזור באמצע נפסד בשהי' וא"י לחזור בו וכיון שהוא שומר ממילא חייבתו תורה בפשיעה. ועוד דא"כ דמדמי מראה דינר לשולחני לטבח כנ"ל. וכן דיין שטעה כ' הפ' כנ"ל. והא שם בתורת שומר לא עדיף משטרות דאין בהם דין שמירה. ואף אם הי' החוב ביד הדיין והשולחני ונפסד בפשיעה הוי פטור לרוב הפ' דאימעוטי אף מפשיעה. ואיך נחייב זיכה החייב מתורת שומרין בפשיעה וכן שולחני דהא הדינר לא הפסידו רק מה שפטר החוב ע"ש. וע"כ דמשום מזיק לא משום שומרין. ולכך נראה דאף מטעם מזיק החילוק בין בחנם ובין בשכר גם לתוספ'. והיינו כיון דמסברא אונס ושוגג פטור רק דאיתרבי מפצע שוגג כו'. ובשומרין השוה התורה גניבה ואבידה גניבה אף דקרוב לאונס כיון שאינו אונס גמור חייב ש"ש. ואבידה קרוב לפשיעה מ"מ כיון שאינו פשיעה גמורה פטור ש"ח ואין מוטל עליו לשמור מכעין פשיעה כמו אבידה כשהוא ש"ח רק כשהוא ש"ש מוטל עליו לשמור אף מכעין אונס בגניבה כיון שאפשר לשמור באיזה אופן. רק אונס גמור שא"א בשמירה פטור. ובשור המועד שמוטל על בעליו לשמרו שלא יזיק ג"כ לא חייבתו תורה יותר משמירה כש"ח בשל חבירו. דקי"ל סוף דו"ה כר"י דמועד סגי בשמירה פחותה והיינו כש"ח דמה"ט ב"ק מ"ה אמר דש"ח פטור ע"ש. ובתם לר"י או לר"מ במועד חייבתו תור יותר משמירת ש"ח שאף ברוח שאינו מצוי' לא יוכל להזיק ע"ש. ומ"מ מלשמרו מענין שכעין אונס כמו גניבה שחיוב בש"ש. לא מצינו שחייבה תורה על שמירת ממונו לענין שלא יזיק כנ"ל. ולכך בהא דאדם מועד לעולם כו' הפי' ג"כ כנ"ל. דהא תני מבעה בכלל ד' אבות כו' היינו שמוטל עליו שמירת גופו שלא יזיק וכמו שמירת ממונו כדאמר במשנה צד השוה שמירתן עליך כו'. ולכך אף נפל מגג ברוח שאינו מצוי' אף דשעת ההיזק אנוס ובלא מתכוין מ"מ חייב מצד שלא שמר עצמו שלא יזיק. וע"ז איתרבי שוגג כמזיד במזיק. היינו כמ"ש תוס' דבאונס כעין אבידה חייב היינו כמו תם לר"י ומועד לר"מ דמחויב