חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רנו

בתר ב"ד לא דייקי וקי"ל פ"ק דמכות דכשהעידו עדים נגמר דינו בב"ד של פלוני אין דנין אותו כלל ומחייבין אותו מיתה ע"ש. וע"כ דאין חוששין כלל שמא טעו וא"כ י"ל דב"ד אחר לעולם אין נזקקין לחזור ולדון כיון שכבר דנו וחייבו או זיכו כו'. ואף שאומר הדיין שטעה לא מהימנין לי' כלל דחד לא מהימן דלא עדיף משאר עד כיון דחשבינן לדבר ברור כשנגמר הדין. רק אותו דיין בעצמו דיודע שטעה באמת יש לו להחזיר הדין. ולכך באינו מומחה דלא מצי להחזיר משום מי יימר כו' שוב הדין קיים דאין ב"ד אחר נזקקין. משא"כ מומחה חוזר בעצמו ואח"כ דחו דגם מומחה יש חילוק בין יש גדול היינו דמומחה מועיל סברתו שטעה שיהי' ב"ד גדול ממנו נזקקין לדין זה ומחזירין ממילא משא"כ אינו מומחה אין סברתו מהני שיהי' נזקקין כנ"ל

עוד י"ל דלכאורה אינו מובן סברת רש"י ז"ל. דהא כמו כן שייך במומחה מי יימר כמו באינו מומחה דהא גם מקודם הי' מומחה וב' הסברות שווים. אמנם דהא כיון שיכולין לדון בע"כ של הבע"ד א"כ אף שכבר פסק ושילם וכה"ג מ"מ עכשיו שנודע לו שטעה א"כ יודע שזה נטל שלא כדין יכול לדונו עכשיו ולהוציא בע"כ דהא נתנה לו התורה רשות לדון ע"פ דעתו ודינו עכשיו ע"פ דעתו שמחויב להחזיר ושפיר מחזירין. משא"כ אינו מומחה דאינו דן בע"כ רק מצד הקבלה וכיון שכבר פסק א"כ לענין הפסק זה שידין מחדש הא א"י לדון בע"כ כלל וע"ז לא קבלוהו כנ"ל. ואף שהוא אומר שטעה א"כ לא דן כלל ועדיין מהני הקבלה ראשונה. וכמו בעדים שטעו דלא מיקרי עשו שליחותן כו'. מ"מ כיון דאינו מומחה ושייך מי יימר כו' א"כ יש ספק על זה עצמו אם עדיין הקבלה קיימת או לא דשמא לא טעה וכבר אין בידו לפסוק א"כ ע"ז עצמו הוי דין חדש שאינו יכול לדון כלל בע"כ כיון שאינו ברור. ולכך בטעה בדבר משנה שכבר שפיר נשאר הקבלה ומחזיר משא"כ הנ"ל. אבל מומחה שדן בע"כ נהי דהקבלה נתבטל מ"מ דן עכשיו ע"פ דעתו שיכול לדון ולא שייך מי יימר כיון שאצלו ברור שמחויב להחזיר כנ"ל ולכך אפשר דבג' הדיוטות שג"כ דנין ע"כ דינם כמומחה שג"כ דנין עכשיו. ואינו מוכרח כיון דהוא רק מתקנת חכמים משום נ"ד ולא כשכבר דנו לענין הביטול כנ"ל ור"י מסיק דגם במומחה כשאין גדול לא מחזיר דאף שיכול לדון מחדש מ"מ הוי כב"ד א' שדנו לפטור ואח"כ דנו ב"ד א' שאינו גדול מהראשון להיפוך דאינם יכולין לבטל כלל אלא א"כ גדול ממנו כו' ולכך גם המומחה בעצמו שהוא בתורת מחדש א"י לבטל דינו הראשון כמו ב"ד, אחר שאינו גדול אבל יש גדול שפיר הגדול מחזיר

עוד י"ל החילוק דהא קי"ל בכל דבר שהוחזק בג' פעמים אינו יוצא מחזקתו ג"כ רק בג' פעמים במועד ווסתות וכה"ג משא"כ במה שלא הוחזק ג"פ יצא מחזקת הסתם אף בפעם א'. כמו דאמרינן בהא דלחוש חוששת כו'. וא"כ נראה בקיבל עליו סתם הדיוט דגמיר ולא סביר לדון ד"ת אף דבסתם אמרינן דאינו טועה לחייב לקיים הפסק מ"מ אם נודע ונתברר שטעה בדין אף בפעם א' נתבטל הקבלה ואינו חייב לקיים דשמא טעה גם עכשיו כיון דלא הי' יודע בשעת הקבלה ועתה נודע כנ"ל. וכן בג' הדיוטות דאית בהו חד דגמיר כנ"ל. אמנם במומחה דהיינו מנוסה ומוחזק בכמה פעמים דלא חזו בי' טעותא כמ"ש הגאון וברא"ש ז"ל. נראה ודאי דאף שטעה פעם א' אינו יוצא מחזקת מומחה ועדיין יכול לדון ע"כ אם לא שטעה ג"פ דנעקר החזקה כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר החילוק דאינו מומחה כיון שדן רק ע"פ הקבלה שקבלוהו ממילא כשאומר שטעה בש"ה אינו יכול לדון מחדש מחמת הקבלה ראשונה אף שיודע בבירור בעצמו שטעה דממ"נ כיון דטעה פעם א' שוב נתבטל הקבלה דיש לחוש שטועה גם עכשיו דגם בטעות פעם א' בטל הקבלה כיון שלא הוחזק כנ"ל וקבלו למידן ד"ת. וא"כ אין המי יימר שכ' רש"י ז"ל מצד ספק רק דאיך נאמר שיוכל לדון עכשיו מחדש בשביל שטעה בדינו הראשון הא אם טעה נתבטל הקבלה ויש לחוש שטועה גם עכשיו ואין הקבלה מהני ובע"כ א"י לדון. ואף דאם טועה עכשיו א"כ מעולם לא טעה עדיין ויכול לדון מ"מ עכ"פ א"א לומר שמחזיר הדין בשביל הטעות הא אי טעה אין כאן קבלה ואין דינו של עכשיו דין כלל ושוב נשאר דינו הראשון קיים ואמרינן שטועה עכשיו. ולהיפוך לא אמרינן כיון שרואין דטועה עכשיו עכ"פ שוב שמא טעה בדינו הראשון ז"א דאינו מבטל החזקה על למפרע. ושפיר מה שעשה עשוי כנ"ל. אבל מומחה שמוחזק כנ"ל שפיר מחזיר הדין דאף שטעה בדינו הראשון עדיין לא יצא מחזקתו בפעם א' ויכול עדיין לדון בע"כ ומהני דינו ע"ז שטעה ומחזיר הדין דאף שטעה אז לא חיישינן לטועה עוד ושפיר מחזיר כנ"ל. ור"י מסיק דגם במומחה שאין גדול ממנו קם דינא דנהי דלדין אחר לא מספקינן לי' בטועה שהוחזק,. מ"מ על אותו הדין עצמו דודאי טעה או בדין הראשון או בהחזרה והספק הוא באיזה טעה אין שום ראי' יותר שטעה בדין הראשון יותר מבהחזרה דבין כך ובין כך אין כאן רק טעות פעם א' ואי טעה בראשון לא טעה בשני וכן להיפוך ושייך מי יימר ואדרבה מעמידין אחזקה דמעיקר' שלא טעה עד עכשיו בהחזרה כדינו של האגודה בי"ד ס"א

עוד י"ל למ"ש לעיל דהא הטעם בשיקול הדעת דקם דינא שאינו טעות ברור ואף דלכתחלה מוציאין מהמוחזק משום הסוגי' דעלמא. מ"מ כל מוחזק אף שהי' תפיסה ברשות מ"מ לא זכה ברשות ע"י ב"ד משא"כ בזה שפסק וזכה ע"י ב"ד עדיף ואין יכול להוציא ממנו כשאינו בירור גמור. אך לכאורה הא ע"ז דנין שאם הי' הדין בטעות לא זכה כלל ע"י ב"ד כיון שהי' שלא כדין וא"כ כמו דהסוגיא דעלמא מהני מתחלה להוציא א"כ יועיל גם בזה שמברר שהי' הפסק שלא כדין ולא זכה ע"י ב"ד כלל מעולם ואיגלאי מלתא שהי' תפיסה שלא ברשות כנ"ל. ולכך באמת גדול מחזיר אף שהוא רק טעות בש"ה כנ"ל. אמנם באינו מומחה דכתבנו לעיל דע"כ הי' הקבלה שאף שטעה מ"מ יתחייבו לקיים דינו כל זמן שלא יתברר שטעה דאל"כ לעולם לא יועיל פסק שלו שמא טעה כיון דאינו מומחה. וא"כ ע"כ דהקבלה הי' כנ"ל. וא"כ בזה שפיר כיון דאף שטעה מ"מ קודם שנתברר הי' התפיסה ודאי כדין וברשות שזכה אז דע"ז הי' הקבלה וממילא שוב גם גדול אינו מחזיר כיון שאין בירור רק בש"ה לא מהני להוציא ממה שזכה כדין כן דעכ"פ זכה כדין קודם הבירור כנ"ל. משא"כ מומחה דלא הי' מועיל רק מצד שאינו טועה ושפיר מהני הסוגי' דעלמא דאיגלאי מלתא שמעולם לא זכה והי' תפיסה שלא ברשות ומחזיר הגדול כמו בתחלה שמוציאין ע"פ סוגיא דעלמא כנ"ל

ומיושב בזה מ"ש תוס' ב"ק דגם לרבנן דר"מ חייב

היכא דקם דינא דהוי מזיק דלא דמי לשורף שהוא שלא כדין דעדיין הלה חייב משא"כ בקם דינא דנפסד כמו כהנים שפגלו ע"ש. וקשה דגם בטעה בש"ה כיון דקם דינא רק משום מי יימר כו' אבל אי באמת טעה עדיין הלה חייב ומה שאין יכולין להוציא ממנו הוא שלא כדין וא"כ איך מחייבין הדיין וע"כ שנאמר שטעה דאל"ה פטור