חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רנד

או י"ל היכא דגרע במה שטהור כגון שבישל בשר בחלב טמא שאין בו דין בב"ח וטיהר הטמא וממילא אסור משום בב"ח בהנאה או דאמרינן חנ"נ לר"א וכה"ג וקמ"ל דמה שעשה כו' ומשלם. דלא הוי מוכח מטימא הטהור דהתם נשאר הדין שלו קיים שטמא. משא"כ בזה דגוף הדין שטיהר א"א להיות קיים שהוא לקולא וכיון דהחומרא תליא בזה דאי טהור אסור בהנאה לא אמרינן גם לענין החומרא שיהי' דינו קיים כיון שמסתעף מהקולא וזה בטל. וקמ"ל דמ"מ לענין החומרא שמסתעף מה שעשה עשוי ונשאר אסור בהנאה ומשלם מביתו. דהא דאין הפסק קיים לקולא דא"א להקל גם בספק. אבל לענין החומרא שמסתעף קם דינא שטהור ונאסר בהנאה אך יש להסתפק כיון שפסק מקודם על גוף הדבר שטהור ואח"כ בישלו שייך אלו הוי קמן הוי הדר כמו עירבן. אך לא דמי דכאן עדיין האיסור רק משום הפסק שלו דקם דינת משא"כ בעירבן דנאסר בלא הפסק כמ"ש לעיל

עוד נראה דיש לפרש כפשטי' כיון דאיירי שהוא עצמו מחזיר הדין ואומר שטעה וא"כ כיון דאמרינן גבי טימא את הטהור דאף שע"פ הדין טהור אמרו חכמים שיהי' קם דינא וטמא וממילא מחויב לשלם. ואף דהא דמחייבין אותו ע"כ שהוא טהור באמת וא"כ עדיין טהור ולא הזיקו מ"מ אמרינן שהפסק שלו קיים כיון שרק שיקול הדעת הוא ואמרינן נגדו ב' הפכים שנגד גוף הדבר אמרינן דהפסק קיים וטמא ונגד התשלומין להיפוך שהוא טהור באמת. וא"כ גם בטיהר את הטמא ועתה חוזר ואומר שטעה בשיקול הדעת והוא טמא באמת. וממילא אסור לזה לאכלו ולסמוך על פסק הראשון דלהקל א"א מחמת קם דינא. אמנם אם הי' באמת הדין כמו שפסק בראשונה והוא טהור. א"כ הי' זה הדיין חייב לשלם לו מחמת הפסק דעכשיו שחזר וטימא וכמו טימא את הטהור דחייב כיון דהוא שלא כדין מה שטימא וא"כ שוב אמרינן להיפך נהי דחוזר עתה מטמא משום שטעה בראשונה בשיקול הדעת. מ"מ הא לגריעותא דדיין אמרינן קם דינא והיינו שאמת כמו שפסק דמש"ה בזיכה החייב באמת זיכה. ואמרי' שהדין אמת כמו שפסק כדי שישלם כיון שאינו טעות מבורר ולענין תשלומין דידי' אמרי' להיפוך לגריעותא שהפסק הי' שלא כדין. וא"כ בטיהר את הטמא וחוזר ומטמא עכשיו שטעה אז בש"ה אמרינן ממש להיפוך דקם דינא אז שהי' הפסק ראשון כדין שהוא טהור באמת וממילא חייב עתה לשלם במה שחזר וטימא כדין טימא את הטהור כיון שזה אינו יכול לאכלו מחמת שטימא עכשיו ונגד גריעותא דדיין דאמרינן קם דינא שהי' פסק ראשון שפסק כדין וממילא חייב לשלם עכשיו כשחוזר כיון דנגד הבע"ד אמרינן שהחזרה כדין ונשאר טמא. דאף דהא באמת טמא ולא הזיקו כלל. מ"מ הא גם בטימא הטהור הא באמת עדיין טהור ולא הזיקו ומ"מ הי התקנה שנחזיק הפסק כדין שבאמת טמא בזה הצד שהוא לחוב הדיין. וכיון דלדידן טהור חייב. כמו כן ממש בהנ"ל כיון דאם הי' פסק ראשון כדין הי' חייב עכשיו במה שטימא את הטהור וכיון דהוא שיקול הדעת ושייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' אמרינן שפיר דקם דינא שטהור באמת וחייב לשלם עכשיו כנ"ל

ונתיישב לי במ"ש ד' הר"ן ז"ל בחי' הביא בשם הר"ד תירוץ על קושי' הנ"ל דטיהר את הטמא דדברים כפשטן דמה שעשה כו' כיון דטיהר לו הטמא הרי זיכה לו הדבר ההוא ע"פ דינו וכשנודע לו אח"כ שטעה בש"ה שהי' טמא הרי הוא כזיכה את החייב שאע"פ שמהדין הי' לו לשלם כיון שזיכהו בדינו זכה ומשלם להיך מביתו ה"נ כיון שטעה בש"ה וטיהר הטמא הרי זכה בו הבעה"ב לא שישאר הטמא טהור רק לענין תשלומין שכ"מ שההוראה קיימת הוא חייב בתשלומין אבל עיקר ההוראה שהי' מטהר הטמא חוזרת שלא יאכל דבר טמא באיסור עכ"ל. ותמוה דבשלמא התם עכ"פ כשנשאר הפסק קיים יש כאן היזק אבל בטיהר הטמא בין שקם ידינו או לא לא הזיקו כלל דאם טמא לא הזיקו בפסק הראשון שטיהר ואם טהור ג"כ לא הזיקו שפסק טהור כנ"ל. ולמ"ש הפי' כנ"ל דלענין הממון אמרינן שאמת כפסק הראשון ומפסידו עכשיו כנ"ל. אך פשט לשון הר"ן לא משמע כן. ונראה פירושו דסובר דהטעם דקם דינא ומשלם מביתו אף שודאי טעה הי' תק"ח שיתקיים הדין שפסק בממונו של הדיין כדי שלא יפסיד הבע"ד בטעותו. והיינו בזיכה החייב נשאר הפסק שזה פטור. ואף שבאמת חייב ואיך, יפסיד התובע אמרינן שקנסו שהדיין ישלם עבורו כדי שישאר הדין קיים שפטור וכן חייב הזכאי קנסו הדיין שנשאר זה חייב כמו שפסק והדיין משלם כדי שישאר הפסק שחייב נגד התובע שזיכה אותו ולא יפסיד הנתבע שלא כדין. ולכך ממילא בטיהר הטמא שזיכה את בעל הפירות בממון שפסק שיש לו פירות טהורים ולכך קם דינא לענין הזכות ממון שיהי' לו כפי שהי' לו פירות טהורים וע"כ ע"י שישלם לו הדיין המותר כיון שבאמת טמאים. כמו בממון שבאמת פטור הזכאי ומשלם הדיין כדי שיהי' קם דינא ע"י ממון הדיין כן בטיהר צריך לשלם כדי שיהי' קיים דינו לענין זכות הממון שזיכה לזה. ומפרש הר' דוד להיפוך לא מה שמשלם מביתו משום דקם דינא רק שמשלם מביתו כדי שיהי' קם דינא. וכן טימא הטהור ג"כ כנ"ל שנשאר טמא ע"י שמשלם מביתו כדי לקיים הפסק שלו שישאר טמא ואעפ"כ לא יפסיד זה דאם לא הי' משלם מביתו לא הי' אפשר לקיים דינו דלמה יהי' זה מפסיד בשביל טעותו ולכך משלם הוא כדי שיהי' קיים ויהי' טמא וא"ש כנ"ל אך לכאורה מאי תלי לי' הש"ס בדינא דגרמי. וי"ל דלמאן דלא דדד"ג לא שייך חיוב כה"ג. עוד י"ל טיהר הטמא כו' בא' שטימא טהרות של חבירו מד"ת ופסק הדיין שעדיין טהורים ופטר להמטמא. ושפיר אף שטמאין מ"מ קם דינא לענין מה שזיכה לזה ופטרו והוא ישלם מביתו ואינו נכלל בכלל זיכה את החייב דשם נשאר זכאי משא"כ כאן כיון שא"א להיות דינו קיים מה שטיהר ס"ד דממילא חייב המטמא כיון דתלי' הא בהא קמ"ל נהי דלענין איסור אסור מספק מ"מ לענין הפטור ממון קיים. ואף לרש"י מי יימר כו' שייך ג"כ דא"י להוציא שי"ל באמת טהור ואף שא"י להתיר מספק זה רק גרמא כמ"ש הר"ן חולין גבי מוגרמת דרב בא' שעשה ס' טריפה שפטור משום מזיק כנ"ל דהוי גרמא

כאן באינו מומחה כו'. ופירש"י דבאינו מומחה מצי אמר מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי טעות משא"כ במומחה. והנה זה לא שייך כ"א על עצמו אבל לענין ב"ד אחר גדול ממנו ומומחה למה לא יחזירנו כיון דמומחה צריך לסמוך עליו. וא"כ איך תני מה שעשה עשוי הא באינו מומחה ודאי דיש גדול ממנו. וצ"ל דעיקר קמ"ל שחייב לשלם והפי' הוא מה שעשה עשוי ומשלם היינו היכא שהדין קיים חייב לשלם ואין הנידון צריך להמתין עד שימצא גדול להחזיק ושפיר קמ"ל על שניהם למאי דאמר ב"ב דאמר מייתינא איגרתא דאין הלכה כרשב"א אמר לי' לכי תיתי. דכיון דפסק הדין אינו יכול לומר שימתין עד שיברר שאין הלכה כן כיון שנראה לדיין כן עושה כהלכה שבעיניו וכשיברר אח"כ יברר. וקמ"ל בזה האינו מומחה שדן וזיכה וחייב ואח"כ אומר שטעה בש"ה אעפ"כ כל זמן שאין גדול