חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רנג

ומשלם מביתו בגווני אחריני בעירב במועט כו' מה ענין למתני כאן מה שעשה כו'. ולר"מ שכתבו תוס' דבכל מקום קנסינן שוגג כו' רק כאן ע"פ דיין לא קנסו א"ש דקי"ל מה שעשה עשוי בטיהר הטמא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כמו כל תערובות אבל לרבנן לא שייך כלל דבכל איסור בטל. וגם לר"מ אינו מובן לישנא דמה שעשה כו' הא אין הדין קיים רק שוגג כזה לא קנסו כו'

וי"ל דהא דמיאנו תוס' לומר דנשאר טהור כיון דטעה רק בש"ה כמו דקי"ל חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור משום דפשיטא להו דדוקא בממון שייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' דאין להוציא מספק משא"כ ספק איסור דלחומרא. וא"כ י"ל דוקא בדאורייתא משא"כ איסור דרבנן הדין כמו בממון דקם דינא כיון דס' לקולא. וא"כ שייך שפיר אף דבאמת גם בע"פ דיין קנסו שוגג אטו מזיד והי' אסור בעירבן אף ברוב. רק דכיון דאיסור זה דרבנן שוב ע"ז באמת קם דינא שאין כאן איסור כלל כיון דכבר פסק דטהור. ושפיר הלשון מה שעשה עשוי דבעירבן כו' טהור רק מצד דקם דינא כנ"ל. אך להפ' דבנעשה דרבנן ע"י גלגלו לא חשבינן לי' ס' דרבנן כו'. וכן כאן כיון דגוף האיסור דאורייתא וע"ז לא אמרינן קם דינא ואסור ממילא גם התערובות אסור. אך יש לדחות דלענין הקנס הוא דבר אחר. מכש"כ כיון שלא נודע עד אחר התערובות ואז נולד הספק שכבר דרבנן ע"ש בי"ד ולכך לבטל עכשיו ודאי אסור אף להפ' דאין מבטלין דרבנן מ"מ לא שייך שיהי' קם דינא על זה כיון שדנין על גוף האיסור תורה ואסור שוב אין מבטלין משא"כ בלא נודע כנ"ל. אבל לרבנן דר"מ קשה

והנה הי' אפשר לישב המשנה כפשטי' להרבה פוס' דהיתר בהיתר לא בטל וחמץ קודם פסח לא נתבטל כלל ע"ש ובר"ן ז"ל נדרים גבי דבר שיש לו מתירין כיון דיש עליו שם היתר שיהי' מותר שוב מיד הוי כמו היתר בהיתר ומין במינו דלא בטל. ולמ"ש תוס' יבמות גבי צחצוחי רוק ברקקה דם דלא בטיל כשכבר הוא מעורב ע"ש. וא"כ לתוס' הנ"ל בנתערב כשהי' היתר ואח"כ. נעשה איסור לא בטיל כלל כיון דבשעה שנתערב לא בטיל דהי' היתר בהיתר ואח"כ כשנעשה איסור אז כבר מעורב ולא ניכר ולא בטיל כנ"ל. וא"כ למ"ש הצמח צדק על דברי רשב"א בס' טריפה דאם הי' המתיר עתיד לבוא הי' דבר שיש לו מתירין ותמהו דממ"נ אי טריפה לא יהי' לה היתר ואי כשרה כבר מותרת עכשיו. ותירץ דאף אי טרפה מ"מ כיון דאפשר שיהי' לה היתר ולא נודע עתה יש שם היתר עליו ולא הי' בטל כדבר של"מ ע"ש. וא"כ י"ל כאן בטיהר הטמא ועירבן עם רוב פירות ועכשיו שנודע שטעה בש"ה כיון דאין זה טעות ברור למפרע רק דמ"מ אי אפשר להתיר איסור עכשיו כיון דסוגין דעלמא כאידך. אבל מ"מ אז בשעה שנתערב הי' עליו שם היתר עכ"פ כיון דטיהר ואין הדין חוזר בכל דבר טעה בש"ה וא"כ לא נתבטל אז כמו כל היתר בהיתר וא"כ עכשיו שנודע שטעה ואסור מ"מ לא בטל דעכשיו כבר מעורב כדברי תוס' הנ"ל ואעפ"כ לא אסרינן על למפרע ממ"נ אם מותר לא צריך ביטול ואי אסור נתבטל מיד שהי' איסור בהיתר ז"א כדברי הצ"צ הנ"ל. דנהי שהי' באמת אסור מ"מ הי' אז עליו שם היתר דכיון דלחומרא אמרינן קם דינא בטעה בש"ה וכן בממון רק להתיר איסור א"א ולא תיקנו חכמים שיהי' קם דינא להתיר בקום ועשה כו'. וזה שפיר מכאן ואילך שנודע שאסור אבל לענין למפרע שפיר קם דינא שהי' עליו שם היתר ועדיף ממ"ש הצ"צ דכיון שאפשר שיהי' מותר אף דאיגלאי מילתא

שלא יבא לידי היתר מ"מ אז הי' ס' ע"ש, וכן כאן לא נתבטל אז וממילא עכשיו הוי כנעשה איסור כשכבר מעורב דלא בטל ושפיר תני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו תרווייהו בחד גוונ' שעירבן ברוב ואעפ"כ דמה שעשה עשוי ומטעם זה אסור כיון דמה שפסק טהור נשאר עד עכשיו ולא נתבטל למפרע והי' שם היתר ולא נתבטל וממילא אסור ושפיר משלם מביתו דע"י הפסק שלו טהור נאסר כנ"ל

ומיושב בזה מה שתמהו תוס' למאי דמוקי כרבנן ואמר בטעה בד"מ כיון דאלו הוי קמן הוי הדר לאו כלום עביד כו'. וא"כ נהי דטימא או זיכה שפיר קם דינא וחייב אבל טיהר את הטמא הא אלו הוי קמן הוי הדר והשתא דעירבן ג"כ לאו כלום עביד כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דדוקא בטעה בד"מ דאין הפסק שלו עושה היזק כלל רק שעל ידו עירב כו' אבל כאן למ"ש א"כ רק נאסר משום דמה שעשה עשוי דאל"ה הי' בטל ברוב ככל איסור והפסק שלו עושה ההיזק וכמו בשאר דברים דקם דינא וחייב לשלם דמשום דקם דינא והי' היתר לכך אסור כנ"ל בפרט לרא"ש ושאר פ' דמטעם קנס קם דינא כדי שישלם וא"כ בטיהר הטמא הוא רק דלא אפשר שנתיר עכשיו אבל לענין למפרע שייך שפיר הקנס דקם דינא כדי שישלם כנ"ל. ואף לרוב הפוסקים דלא כתוס' יבמות הנ"ל ובהיתר בהיתר דלא בטיל מ"מ אחר שנעשה איסור בטל אף שכבר מעורב. מ"מ י"ל דלא דמי דהתם שפיר בטל עכשיו דנעשה איסור באמת ואיסור בהיתר בטל אבל הכא כיון דחזינן בטימא את הטהור אף דיודעין ודאי שטעה וטהור באמת דהא משלם מ"מ קנסוהו שיהי' דינו קיים שטימא כדי שישלם. וא"כ גם בטיהר הטמא ועירבן נהי דלא אפשר שיהי' דינו קיים שיהי' מותר לאכלו דא"א להקל אבל מ"מ הא נכלל בפסק שלו שטיהר דממילא לא בטל בתוך התערובות כיון שהוא היתר בהיתר א"כ לענין זה עדיין דינו דין שאינו בטל אף דעכשיו א"א להתירו מ"מ לענין הביטול מה שעשה עשוי כמו טימא הטהור וכמו אם הי' פוסק שאינו בטל ברוב שהי' דינו קיים. וכן מה שטיהר ופסק דלא בטל עדיין קיים. ואף דהא בהא תליא דמה שלא בטל הוא רק מחמת שמותר מ"מ כיון דביש עליו שם היתר לא בטל כמ"ש הצ"צ, א"כ לענין זה קיים שיש עליו שם היתר דלא יתבטל כנ"ל

עוד יש לישב גם אי נימא דלא כנ"ל כיון דהא בהא תליא מ"מ להפוסקים בנפל למינו ונתבטל ואח"כ נפל עוד ממין זה דקי"ל חוזר וניעור מ"מ ס' או"ה דדוקא בניתוסף קודם שנודע אבל בנודע התערובות וכבר פסקו שמותר ונתבטל לא אמרינן חוזר וניער דכבר נהפך להיתר ומסייע לבטל ואף שלא פסקו כיון שנודע והי' נ"מ רק בלא נודע שלא היו צריכין להביטול לדון עליו לא נהפך כו' וחוזר וניער. א"כ הא ודאי בחמץ וכה"ג שהי' היתר ונודע וניתוסף קודם שנעשה איסור דאף נודע הוי כלא נודע כיון שלא היו צריכין אז לביטול האיסור שהי' היתר ועתה שנעשה איסור כבר ניתוסף ואין כדי ביטול ואסור וא"כ גם כאן שנפל דבר איסור שהי' שיעור לבטל ושאלו אותו וטיהר גוף האיסור שאינו איסור כלל ואח"כ ניתוסף איסור שאין כדי ביטול וא"כ בלא פסק שלו הי' נודע אז ונתבטל ואינו חוזר וניער. משא"כ כשפסק וטיהר ולא הי' צורך לביטול כלל כיון דפסק שגוף האיסור מותר וממילא עתה שנודע הטעות כבר ניתוסף והוי כלא נודע עד אח"כ ושפיר לענין זה מה שעשה עשוי ומשלם דע"י שקם דינא לענין זה נאסר דאל"ה הי' מיקרו נודע והי' מותר כנ"ל. וג"כ לא שייך אלו הוי קמן הוי הדר כיון שבאמת נאסר ע"י שפסק כנ"ל: