חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רמו

דמה דנקיט במשנה אמר נאמן כו' כגון דקיבלי' בחד כנ"ל. ובפשיטות צ"ל דנקיט רבותא אליבא דר"מ דאף שאמר בפירוש יכול לחזור בו. ודוחק גם י"ל להפ' דבעי קבלה בב"ד דוקא. ויש להסתפק אי צריך קבלה לפני ב"ד ג' כשרים דוקא. או דמהני הקבלה לפני אותו הב"ד עצמו שמקבל אותם דכיון דע"י הקבלה נעשים ב"ד כשר י"ל דמקרי הקבלה לפני ב"ד כמו גטו וידו באין כאחד. וא"כ י"ל דוקא כשמקבל בפירוש אבל באו לדון לפניו סתם נהי דהוי הרצוי כקבלה דהא רוצה שידונו אבל לא מקרי ב"ד לענין הקבלה שיהי' כקיבל לפני ב"ד דע"ז אין הוכחה ממה שבאו לדין כנ"ל. ולכך נקט אמר כו' דאז סגי בפני אותו ב"ד. ויש לדחות. דגם באמר בפירוש אין הוכחה שמקבל לענין זה שיהי' הקבלה בב"ד. ואי נימא דכיון שנעשים ב"ד על הדין ממילא חשובי ב"ד גם לענין הקבלה א"כ גם בבאו לפניה' סתם שייך כנ"ל. אך באמת דינו של סמ"ע וש"ך דבסתם חשוב כקיבל עליו אינו מוכרח. דא"כ בפסול שחתם בשטר בציוי המתחייב הוי קיבל עליו וכשר. וע"כ הא דלא מהני עדים פסולין בשטר משום דלא מהימנין להו שציוה הלוה לחתום. א"כ פ"ב דכתובות באומרים כ"י הוא אבל פסולין היינו כו' דנאמנים לפסול הא כיון שאמת שציוה אותם לחתום א"כ קיבלם עלייהו וא"כ אינם אומרים כלל שהם פסולין דהא אומרים דקיבל עליו א"כ אף דנאמנים לא יפסול השטר כלל. ואף דכל פסול אינו נאמן שקיבלו מ"מ הא התם לא ידעינן שפסולין רק מפיהם והפה שאסר כו'. ובשלמא לענין הלואה דלא מהימני להיות מלוה ע"פ עכ"פ במיגו. דהוי מיגו להוציא כיון שמודים דאין כאן עדות לא הוי שטר כמו בשטרא זייפא כו'. אבל להנ"ל הא אומרים שהשטר כשר ועדותן כשר ומהני המיגו לעשות שטר כשר כנ"ל. ויש לדחות קצת

עוד קשה מדברי הגאונים ורמב"ם בשטר שחתומים כשרים ופסולין דאמרינן דאינו בטל משום דעדים החתומים כו' כנחקרה ומסתמא לא ישבו כולם לחתום כו' אבל ביש עדים שישבו כולם לחתום בטל ע"ש. ונימא ג"כ כמי שנחקרה והשטר אמת וממילא קיבל עליו הפסולים כיון שציוה לחתום ואין כאן פסול כלל כנ"ל. ויש לדחות דגם על העדות של הקבלה מעידים גם הפסולים והוי לענין זה ג"כ נמצא א' כו'. ודוחק

אך מתוס' מוכח כסמ"ע וש"ך פ"ק דסנהדרין אהא דאמר רשב"ג יפה כח פשרה מכח דין כו' דב' שדנו יכולין לחזור כו' והקשו תוס' במה יפה הא פשרה רק בקבלו וזה מהני גם בדין ותירצו כשאומר דונו כמו שרגילין. ואי בסתם לא הוי קבלה לא הוי קשה כלל. וכן משמע מהרא"ש ז"ל שכתב גבי יחיד מומחה דדן יחידי דע"כ ע"י כפי' דאי בקיבל עליו אף שאינו מומחה מהני ע"ש. וע"כ כנ"ל דאל"ה י"ל בסתם שבאים לדון שאינו מומחה לא מהני ומומחה מהני. אך באמת פשטא דש"ס דיפה כח פשרה מכח דין משמע באמת בסתם ובדין לא מהני אף שבאו לפניו ובפשרה מהני. ותירוץ תוס' דחוק מאד מה שייך רגילות בפשרה הא לעולם אינו רק כשבאים ברצוי. גם הפלוגתא דר"מ ורבנן אי פשרה ביחיד או בג' דמקיש פשרה לדין ומה בכך כיון שברצוי הוי קבלה וגם בדין מהני. וצריך לומר לשיטת תוס' דג"כ הפלוגתא היא דר"מ סבר שראוי להיות הרגילות של פשרה בג' כמו בדין ולכך באומר עשו פשרה כמו שרגילין צריך ג' וזה דוחק גדול דאיך שייך ע"ז היקש מקרא. ועוד תמוה לי דא"כ איך דייק ר' אשי התם דפשרה א"צ קנין דאי צריך קנין לר"מ לסגי בתרי וליקני מני'. ומה קושיא הא גם בלא קנין תסגי בתרי ורצוי דידהו דהוי קבלה וע"כ דהפלוגתא איך ראוי להיות כנ"ל. וא"כ גם בקנין לא קשה כיון שהקנין הוא כמו שרגילין כנ"ל. ויש לישב דתוס' לטעמייהו דתרתי לריעותא בעי קנין גם בדין וא"כ א"ש דפשרה דהוי שלא כדין א"כ לר"מ דדין פשרה בג' שוב הוי, בתרי לעשות פשרה כמו בדין ב' לריעותא שמקבל א' לעשות פשרה חוץ מן הדין ואי פשרה א"צ קנין א"ש פלוגתייהו דלר"מ דדין פשרה בג' א"כ עכ"פ אף ברצוי בעי ג' דמקשינן לדין וממילא במקבל ב' בפשרה לא מהני בלא קנין כמו בדין פסול במקום ג' אבל לרבנן דדין פשרה ביחיד הוי רק חדא לריעותא דהא דינו ביחיד אבל אי בעי קנין תסגי לעולם בב' דאף בב' לריעותא מהני קנין כנ"ל. אך זה ג"כ דוחק. ועוד דהא לר"מ קיימינן ולדידי' אף בחדא לריעותא יכול לחזור בו כמבואר במשנה כאן וא"כ אם הי' פשרה ריעותא גם בג' הי' צריך קנין כנ"ל. וי"ל בדוחק. ולרמב"ם ורש"י דגם בב' לריעותא מהני קבלה א"כ א"א לומר כנ"ל ומוכח דבסתם לא הוי קבלה כלל כנ"ל. וכן נר' מרמב"ם ז"ל גבי יחיד מומחה ע"ש

אמר נאמן עלי כו'. משמע א' אמר. ואף דהב' לא קיבל עליו ואם יפסוק לחוב הב' לא יועיל. ולכאורה כזה אינו דיין וכמו אוהב ושונא דמשמע דפסול לגמרי אף לחוב כיון שאינו דיין רק לצד א' ואינו מוכרח. גם די"ל דזה. בכלל הקבלה ומה בכך אם גם הא' חשוב פסול ג"כ מה שאינו דיין רק לחובתו הא קבלו עליו אף שפסול. ויש ב' פסולים בא' חשוב רק חדא לריעות' וי"ל דהיינו דקמ"ל בדיינים יותר מעדים דבעדים ליכא רבותא הנ"ל דדוקא בדיין צריך להיות כשר שיפסוק משא"כ עדים. גם י"ל אי ב' דינם דין רק משום דקבלו הוי כאדעתי דג' דג' יתבו א"כ לחוב השני לא יתבו רק אדעת' דב' ויהי' מהני

אבא כו' נאמן עלי אביך כו'. למה נקיט שניהם וי"ל משום דבש"ס אמרינן דקרובים אין הפסול דמשקרי משום אהבה רק גזה"כ. וכתב הטור דהא גם לחוב לא מהימני ע"ש. וגבי אבי חתן ואבי כלה יש פ' דאף שכשרין להעיד פסולין לדון משום אוהב דקי"ל כשרין להעיד ופסולין לדון ע"ש. וא"כ בקרוב לזכות לדון יש ב' פסולין מצד גזה"כ דקרוב וגם מטעם אוהב דפסול לדון והם ב' פסולין נפרדים. וא"כ בנאמן עלי אבא אינו רק רק חד פסול וקמ"ל באביך דיש ב' לריעות' מצד קרוב ואוהב ואעפ"כ מהני דלא חשוב ב' לריעות' רק פסול במקום ב' אבל במקום א' אף דיש בו ב' פסולין כגון קרוב וגזלן מ"מ הוי רק חדא לריעות' כנ"ל. וא"ש דלא נקיט המשנה הדין בעדות רק בדין דבעי לאשמעינן כנ"ל ובעדות אוהב כשר ואין הפסול רק מצד קרוב כנ"ל גם י"ל דקמ"ל דלא קבלו רק אחד עליו. דאם קיבלו שניהם א"כ נאמן עלי אבא הוי נגד הב' נאמן עלי אביך ובחד סגי וקמ"ל דרק א' קבלו ומה"ט פלגינהו לב'. ויש רבותא דמהני כה"ג אף דלא יועיל רק כשיפסוק חובתו וכנ"ל

גמ' אמר ר"ד כגון דקיבלי' עלי' בחד. ופרש"י שיש עוד ב' כשרים ולרבותא דר"מ כו' ותוס' דחו מדאמר כגון כו' וע"כ דוקא בחדא לריעות' אבל קרוב כג' לא מהני כו'. והנה לשמואל דב' שדנו דיניהם דין כו' ולהפ' כוותי' קשה כיון דיש עוד ב' כשרים איך יוכל לחזור בו אף דחוזר קודם גמ"ד יוכלו הב' לגמור אף לכתחלה וכקושית הש"ס ריש פ"ק אשמואל מהא דא' אומר א"י יוסיפו להוי כב' שדנו כו' וגם כאן קשה. וע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס דהתם דשאני דמעיקרא אדעת' דג' יתיבו וכיון שא' אומר א"י גרע ע"ש. וכן כאן כיון שמתחלה קיבל הפסול והי' ג' מגרע גר וכשחוזר בו