חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רמג

ונראה דהרמב"ם ז"ל פ"ז מה"ס למד מכאן דינו דקשיא לי' כנ"ל ומפרש לה בתובע שהוציא שטר שנתחייב שבועה כע"א שפרוע או פוגם שפסקו שישבע ויטול. דבזה כשאינו רוצה לישבע צריך להחזיר השטר כמבואר בח"מ סי' נ"ד דצריך לישבע היסת כשטענו ברי שטר פרוע בידך. ואמר שיבא וישבע ואתפוס השטר כשלא יבא יבטל ויפטר הלה. גם זה אינו דלהחזיק נאמן שהשטר לא נפרע וא"צ להחזירו וי"ל דכבר תקנו היסת אז

ליבטלן זכוותי'. להפוסקים גטין ר"פ השולח וכריתות דמתנה זו תיבטל לא מהני. צ"ל דהמתנה א"א שתיבטל כיון שכבר זכה בה משא"כ על זכות בשטר דמהני מחילה מהני לשון דליבטל ג"כ. דהוי כאומר אי אפשי בה. דבקרקע וחפץ דצריך קנין לא יצא מרשותו במה שאינו רוצה בה. משא"כ בחוב דמהני מחילה וסילוק והרא"ש והר"ן דמפרשים כאן הודאה קשה ג"כ דמשמע שם דתיבטל אינה הודאה רק לשון עבר. וצ"ל דשם לשון להבא אינו הודאה דלמה אומר להבא. משא"כ כאן דתולה בתנאי אי לא אתינא שייך לשון ליבטל גם על עבר כשלא יבא מודה שבטלן מכבר. או דפירש להדיא רק הש"ס נקיט כן

אמר ליה רבא אנוס הוא כו' וכ"ת קטלא שאני והא חנן כו'. ותמוה לר"ה קשי' מתני' עי' ר"ן. ונראה דיש ב' טעמים מצד אומדנא שאם הי' יודע שיהי' אונס לא הי' מתחייב. וגם די"ל שאין כלל בכלל לשון אם לא באתי רק כשאפשר ולא בא בכוונה ולא כשאינו בא מחמת אונס וכמו לא אפשר ולא מכוון דמותר דמה שאמרה תורה לא תעשה היינו בכוונה. וכן וזבחת לחד מ"ד וכה"ג. ולטעם זה נראה למאי דקי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול וכשאומר הרי זה גיטך אם לא באתי ואינו כופל גם כשבא הוי גט. ודוקא כשאומר אם אבא לא יהא גט. וא"כ נהי דאונס אינו בכלל אם לא באתי דהוי דוקא כשאפשר ולא בא. מ"מ ודאי לא מקרי שבא. וא"כ שוב לענין זה לא הי' תנאי כפול דהגם אם הי' מפרש בהדיא אם לא באתי שלא באונס יהא גט רק שלא הי' כופל אם לא אבא ע"י אונס יהא גט. ג"כ הי' גט אף אם נאנס דבעי כפילא. וא"כ במה שכפל תנאו אם אבא לא יהא גט מ"מ כיון שאונס עכ"פ לא מקרי שבא. רק שאינו בכלל אם לא באתי שוב ממילא ליכא לענין זה תנאי כפול ושפיר הוי גט אף דאנוס כנ"ל. רק לטעם הנ"ל משום אומדנא שאם הי' עולה בדעתו שיאנס הי'. מתנה מפורש. שפיר אומדנא זו הוי כתנאי כפול. דאם הי' עולה בדעתו הי' מתנה והי' כופל. וזה דוקא למאן דפ' כראב"ע שלא כ' אלא ע"מ לכונסה וכמ"ש תוס' כתובות ריש פ' אע"פ. וזה דוקא היכא דמוכח הרבה שהי' מתנה ע"ש. ובזה י"ל פליגי ר"ה ורבא דר"ה סובר ג"כ דאונס אין בכלל לא באתי. רק האומדנא לא סבר שאינו מוכח כ"כ דאדרבא כמו אונס דשכיח דפסקי' מברא אמרי' איבעי ליה לאתנויי כן בשכיח ולא שכיח ג"כ הוי ליה לאתנויי רק כיון דאינו בכלל לא באתי ממילא לא נתקיים התנאי. רק משום דליכא כפולות כנ"ל. וא"כ למאי דאמר בשבועות ל"ו דאיסורא דלית בי ממונא לא בעי תנאי כפול גם לר"מ או לדידן עכ"פ ע"ש ורק בדברים שבין אדם לחבירו ע"ש. א"כ שפיר לר"ה מתני' בנדר אם לא יאכל כו' ונאנס אינו בכלל אם לא יאכל ואף דלענין זה ליכא תנאי כפול. בנדר דאיסור דלית בי' ממון א"צ כפול ושפיר נדרי אונסין מותר משא"כ אי לא אתינא ליבטלן זכוותי' בטל משום דליכא תנאי כפול דקי"ל כר"מ לרוב הפוסקים גם בממון כנ"ל

ומיושב בזה לישנא דשמואל דפסקי' מברא ואמר לא שמי' מתיא. דמיותר לשון זה הול"ל אונס לא מהני. ובפרט משום דהוי לי' לאתנויי הי' לו לומר כן וחסר עיקר הטעם. ולמ"ש מיושב דמצד אומדנא אין כאן דאדרבא הו"ל לאתנויי רק דנימא דא"צ להתנות כיון שאינו בכלל אם לא באתי כנ"ל. ע"ז אמר שמואל לא שמי' מתי' דעכ"פ לא מיקרי שבא ושוב אינו תנאי כפול דאינו בכלל הכפילות שבא כנ"ל וא"ש. ולא קשה לר"ה כלל ממתני' ורבא סבר משום האומדנא והוי ככפול ופריך שפיר ממתני'. ומיושב דפריך אח"כ לרבא כו' ממתני' דגטין ותמהו תו' בלא רבא הוי לי' למרמי מתני' דנדרים אמתני' דגטין ע"ש. ולמ"ש א"ש דבלא רבא לא קשה כלל כמו לר"ה דבגט בעי תנאי כפול משא"כ נדרים כנ"ל. רק לרבא דפריך לר"ה ע"כ דסבר משום אומדנא דהוי כמו תנאי כפול פריך שפיר לדידי' ממשנה דגטין כנ"ל. או דמיירי בהדירו לאחר או מעכשיו דלא בעי דיני תנאי כנ"ל לר"ה

עוד י"ל למ"ד שבועות כ"ו גמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטין ויליף מקרא ע"ש בתוספ' דדברים שבלב דברים בנדר כשאינו סותר לגמרי וכשאינו ע"ה שנאמן שהי' בלבו ע"ש. וא"כ י"ל כיון דטעמא דר"ה כמו באונסא דשכיח דאמרינן איבעיא לי' לאתנויי בין באונס דשכיח ולא שכיח אמרינן גם כן דאיבעיא לי' לאתנויי וא"כ בשלמא בגט וכהא דליבטלן זכוותי' וכה"ג דדברים שבלב אינן דברים אף דאינו סותר לגמרי שייך דבעי לאתנויי. כיון שסתם הדבור לא באתי משמע גם אונס. וממילא מדלא אתני ודאי בכלל כנ"ל. משא"כ בנדר דכשאינו סותר לגמרי אף שאין סתם הדבור כן כמו פת סתם או יאסר פירות כו' ומחשב היום הוי דברים שבלב דברים ואינו אסור א"כ לא שייך כלל דאיבעי' לאתנויי דלמה יתנה כיון דאם הי' דעתו לא באתי שלא באונס אף שלא פירש אינו אסור. וכיון דלא שייך איבעי לאתנויי שוב אינו כלל בכלל אם לא באתי אף שלא עלה על דעתו אז אם יהי' אונס או לא רק סתם. מ"מ כיון דבסתם אין אונס בכלל רק משום דאיבעי לאתנויי וכיון דלא שייך איבעי לאתנויי שוב אינו בכלל וכמו אונסא דלא שכיח כלל דאמר בגטין דלכ"ע יש אונס ע"ש. וא"ש לר"ה דנקיט במשנה נדרי אונסין כו' ואם הי' הדין כן בכל הדברים מ"ש בנדרים דנקיט דומיא דשאר ד' נדרים דנקיט. גם י"ל דאימעוט מהאדם בשבועה פרט לאנוס בשעת חלות הנדר כמו יאסר בזו אם יאכל זו ונאנס על האכילה ע"ש שבועות כ"ח. ויש לדחות

גם י"ל הך דאי לא אתינא כו' דאינו מפורש דין תנאי דמיירי בלאחר דאז יבטלו דבלאחר לא צריך דין תנאי וא"כ הא בלאחר ל' יכול לחזור בו קודם וא"כ אין ראיה ואומדנא כלל דאם הי' אז עולה בלבו ספק אונס הי' מתנה שאין כוונתו על אונס. ז"א מה לו להתנות הא כשיהי' אונס יכול לחזור בו. ואין כאן אומדנא כלל שיהי' בשעת מעשה כאלו התנה. וממילא כשנאנס ולא חזר בו בטלין זכוותי'. משא"כ בנדר בתנאי דאם או מעכשיו שא"י לחזור בו שפיר י"ל מודה ר"ה דאיכא אומדנא כאלו התנה על אונס כנ"ל

ולהר"ן אין לפרש כן דא"כ על מה סמכו הב"ד שאין כוונתו להשמט הא יוכל לחזור בו. אבל להרא"ש דמעצמו אמר כן שפיר י"ל כנ"ל ולהר"ן קשה כיון דהב"ד הכריחוהו להתנות כנ"ל ודאי מסברא דאין כוונתו על אונס גם אם הי' מפרש שאונס אינו בכלל. הי' בירור שאין כוונתו להשמט וכיון דע"פ דעתם התנה והב"ד אין מחייבין אותו על התנאי דאונס למה נימא