חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רמב

דין שיתברר אחר. כך ויתבטל דלכתחלה לכ"ע חיישינן לזילותא דב"ד. וכן ב"ב דפריך וניחוש דלמא הדר ביה כו' וא"כ כשאומר יש לי ראי' נותנין לו זמן ל' דיותר אין נותנין שלא ישמט לעולם. וא"כ מה"ט גופי' תקנו רק ל' ויותר לא יוכל לסתור דאם יהי' סותר לעולם לא יוכלו לפסוק שמא יתברר ואיכא זילותא ומה"ט תקנו שלא יועיל אחר ל'. וא"ש לשון גי' רש"ל ואומרים לו כל ראי' כו' ומיושב ג"כ דס"ד הלכה כרשב"ג לכתחלה שאין אומרים לו כלל שיביא דוקא תוך ל' אבל דיעבד שהתרו בו לא מהני וקמ"ל דלא: מלשון המשנה משמע אף דאומר יש לי ראי' פוסקין הדין מיד ואומרים לו שיביא ראיה ואם יביא סותרין הדין ואם לא יביא נשאר הדין כמו שפסקו. וממילא גובה ממשועבדים מזמן שפסקו. וכן אין לו עוד זמן ב"ד למעות לפרוע כיון דאיגלאי מלתא שלא הי' לו ראי' ונשאר הפסק, דאי נימא שאין פוסקין עד אחר ל' כשנותנין לו זמן ל' להביא ראיה לא הי' שייך לשון סותרין הדין כנ"ל. והטעם דא"כ יוכל להשמט ב' פעמים ל' שיאמר יש לי ראי' ואח"כ ל' לפרעון ולכך פוסקין מיד כנ"ל. ולא חיישינן דלמא יתברר כנ"ל דמה בכך הא פוסקין מיד כשיביא ראיה יסתור כנ"ל

שם אין לי עדים כו' ה"ז אינו כלום כו' הלשן אינו כלום נראה דהא לכאורה כשמביא עד אחד מחויב שבועה דבמה שאמר אין לי עדים אין כאן הודאה שאין לי ע"א ושפיר מהני שבועה. וא"כ לכאורה גם כשמביא ב' עדים ג"כ ראוי לחייבו שבועה דנהי דהודאתו שאין לו ב' עדים מה ראיה יש לנו על השני. ושפיר נשאר א' מהם כשר דאי"ל מדא' משקר משקר גם הב' דז"א כדאמר ריש מכות באייתי סהדי ואישתקור אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו. וא"כ כיון שדנין רק מצד הודאתו אין נכלל בהודאתו רק שאין לו ב' וא"כ א' מהם שפיר נשאר בכשרותו ומהני לחייב שבועה. ושוב יצטרך לשלם כמו במשכון סוף פרק שה"ד. דמשום שמא ישבע ויוציא הלה הפקדון ויפסלנו לפרש"י שם הדין דשכנגדו נשבע ונוטל כו'. מכש"כ כאן דאם ישבע ודאי יפסול לעדות ולשבועה דאנן אעדים סמכינן. ואף שאמר הוא אין לי עדים לא יציל מלפסול אחר שישבע כנ"ל. וא"כ א"א לו לישבע והוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם כנ"ל. וקמ"ל דאינו כלום דגם שבועה לא מיחייב דהוי כנמצא א' קא"פ דעד הנשאר בטל ואינו מחייב שבועה וגם בהנ"ל כיון דמהני הודאתו דא' ודאי משקר בטל הב' בצירופו כנ"ל

אך למ"ש תוספ' ד"ה נחלקו חד תירוצא דכיון שאינו ידוע מי הפסול מהם לא אמרינן נמצא א' קא"פ לבטל הכשרים ע"ש. א"כ גם כאן למה באמת יבטל הא אין בהודאתו רק על א' מהם וא"י מי הפסול כנ"ל. וי"ל במשנה דאמר תרווייהו אין לי עדים וגם אין לי ראי' ובלשון ראיה נכלל גם ע"א. ודוחק דמשמע או או קתני גם י"ל דבלא שבועה לא תקנו חכמים לטול כמו בחשוד ושניהם חשודין לחד מ"ד פטור. וי"ל דאמרינן סברת ר"ת ג"כ כהא דשמא ישבע שתהי' שבועה לבטלה ע"ש. וא"כ גם כאן גם הוא א"י לישבע דיהי' שבועה לבטלה דאנן אעדים סמכינן ושוב פטור הלה לגמרי כנ"ל. גם אפשר כיון שאמר אין לי עדים ויש לו ב' שניהם בכלל הודאתו שמשקרים. ודוחק

שם מתחת אפונדתו כו' אינו כלום כיון שהי' לו מקודם ואמר אין לי כו'. לכאורה הא נהי דהוי הודאה שהשטר פסול מ"מ הא עכ"פ אמר שחייב לו ואיגלאי מילתא שהי' לו מיגו שהי' מראה השטר כיון שהוא שטר המקוים ומועיל. והא פ' חזקת שטרא זייפא כו' מיהו שטר מעליא הוי לי כו' הי' נאמן במיגו אי לאו דשיקר מתחלה ע"ש. וא"כ כיון שרק ע"י הודאתו נפסל נודע שהי' לו מיגו ונאמן שחייב לו עכ"פ להפ' דאמרינן מיגו להוציא. ודוחק לומר שגם המיגו נכלל בכלל אין לי ראיה. וצ"ל דהוי מיגו למפרע דאז לא הי' בדעתו להראות כלל השטר פסול ועתה כבר הוי למפרע כנ"ל ותוך כ"ד באמת מהני דנראה דיכול לחזור תוך כ"ד ממה שאמר אין לי ראיה כנ"ל

לסימן כא נדרים דף כ"ז ע"א

גמ' אי לא אתינא עד ל' כו' ליבטלן הני זכוותאי. ופי' הר"ן שהב"ד חששו שמא להשמט תובע זמן ל' להביא ראי' ועשו עמו כו'. נראה שרוצה לישב למה אמר כן. ואינו רוצה לפרש שמעצמו אמר כן דא"כ אין שייכות לב"ד בזה. והוא מפרש דהא דמהני ב"ד חשוב דוקא מה ששייך לב"ד ולכך מפרש כנ"ל

ולכאורה על מי קאי אי על הנתבע. וכשיש לו לשלם דלא יהבין זמן. והא דנותנין זמן להביא ראיה ל' היינו כשרואין שאין כוונתו להשמט. ובזה הי' נראה לב"ד שלהשמט ולא היו נותנין זמן. ולכך הוצרך להבטיח אי לא כו' לברר שאין רוצה לישמט. אך הא הר"ן כ' אח"כ דאתפיס כו' והוי מחילה. ומאי מחילה בנתבע וגם מה הראיה שהתפיס. וצ"ל דהי' לו שובר על מקצת והי' רוצה להביא ראי' על המותר והתפיס השובר אך א"כ אינו מחילה רק חיוב דכבר נפרע המקצת ולקמן במי שפרע והשליש בעי דוקא שמתנה על המעות בשעת פרעון שיהי' מתנה ע"ש. וגם מה שייכות למקצת זה על המותר. והלשון משמע הזכוותא על מה שטוען ונראה דהי' לו שובר ואינו מקוים ואמר להביא ראיה תוך ל' לקיים וכשלא יבוא ליבטל שלא יועיל אחר כך אף שיביא קיום. ולכך שפיר חששו שמא לישמט מלשלם ואיתפוס השובר כנ"ל שלא יועיל. וא"ש דהוי כאין לי ראי' כנ"ל. דהא לת"ק דמתני' סנהדרין ל"א גם באמרו לו כל ראי' כו' תביא תוך ל' לא מהני אח"כ רק דקי"ל שם כרשב"ג. ובראי' אחרונה דאמר אין לי ראיה קי"ל כרבנן דלא מהני ולכך שפיר כאן דאמר כשלא יביא תוך ל' לא יועיל אח"כ שפיר הוי כאין לו ראי' כנ"ל

אך א"כ מחילה לא חשוב רק חיוב. ואפשר דטען יש לי בידי כנגדו והי' לו גם כן שטר עליו רק אינו מקוים והתפיס השטר כנ"ל. שלא יועיל קיום אחר ל' ושפיר הוי מחילה דהא קי"ל זה גובה וזה גובה. וכשנמחל שלו ממילא חוב של התובע קיים וכנ"ל. ואם נפרש על התובע שלא הי' לו קיום והתפיס השטר כנ"ל. אך א"כ למה הכריחוהו הב"ד ע"ז מה שייך להשמט. כל שאין לו ראיה לא יגבה. והא מוציא שטר שאינו מקוים לא גבינן ומ"מ לא קרעינן לי'. ואף היכא דזילא נכסי' דלוה דקי"ל נזקקין לנתבע. מ"מ ודאי כשיש לו לתובע שטר דאינו מקוים לא כפינן ליה לקרעו בשביל דזילא נכסי' וכשימצא עדי קיום יגבה ואף אם יכול להטיל חרם סתם על התובעו בשטר מזויף זה לא הי' בזמן הגמ'. ולשאר פוסקים י"ל שמעצמו אמר התובע כן ואתפס כנ"ל. אבל לר"ן שע"פ דין הב"ד עשו קשה למה. וי"ל דמיירי כמבואר ח"מ סי' מ"ו בעדים שאמרו כ"י אבל אנוסים כו' ובאינו מקוים קרעינן לי' וכשמוציא קיום אין נאמנים והוי תרי ותרי ומ"מ קרעינן לי' כשאין לו קיום כיון דעכשיו נאמנים שהשטר פסול. ע"ש סי' מ"ו ס' ל"ז ובש"ך ס"ק צ"ט דעת הר"ן. דאי טעין קבעו לי זימנא כו' ושייך כנ"ל ודוחק: