חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רמא

מכאן ולהבא ולאו נוגע הוא ונאמן לפסלו כנ"ל. וצ"ל דלא בעי לאוקמי כתנאי פלוגתא דאביי ורבא. עוד יש להקשות דמצי למימר שמעידים אח"כ שגזל כפשטא דלישנא ערעור דגזלנותא ואין מעידים באיזה יום. דלא צריך דו"ח לפסול לעדות. ויכול להיות שאחר העדות והעמיד בחזקת כשרות רק דהרי פסול לפניך. וכיון שא"י אימת נפסל הוי תרתי במקום חדא לענין להוציא ממון. דהרי פסול לפניך וחזקת ממון כמבואר במקוה כו' ונמצא חסר. וממילא הוי נוגע דע"י עדותו זה מפסל ולהוציא ממנו ע"י עדותו וא"נ לפסלו. ור"מ סבר דלא מיפסל למפרע דמוקמינן אחזקה דפליגי רב ושמואל קדושין ע"ט ור"ש ורבנן. ולאו נוגע הוא ונאמן לפסלו. אך לא בעי לאוקמי רבנן דלא כהלכתא שכ' תוס' ריש נדה דמנגע שחסר בסוף מוכח דהיכא דלא שייך חסר ואתא לא אמרינן הרי חסר לפניך אף עם חזקה. מ"מ אינו מוכרח דחזקת ממון אלים. ועוד דגם בזה י"ל חסר ואתא ליעשות רשע. וי"ל דזה לא הוי שפיר הלשון פוסל עדיו דר"מ סובר דלא שייך לעדות כלל

לסימן כ סנהדרין דל"א ע"א

מתני' כל זמן שמביא ראי' סותר את הדין אמר לו כל ראיה כו' עד שלשים כו' אחר ל' אינו סותר. במשנה הגירסא אמר לו משמע הבע"ד ורש"ל גריס ואומר לו ע"ש. וברי"ף ורא"ש ובמשניות הגי' אמרו לו כו' משמע הב"ד. ולכולהו תמוה טעמא דחכמים למה הפסיד זה זכותו ע"י אמירת הבע"ד או הב"ד ובקיבל עליו אפשר הוי כהתנה ליבטלן זכותי' ולא חשוב אסמכתא ע"ש בנדרים. אך הא משמע דאינו תלוי בקבלתו כלל מדסתם רק אמרו לו. וי"ל דרבנן ורשב"ג לטעמייהו פ"ב דכתובות וב"ב פרק חזקת דרשב"ג סבר אנן אחתינן לי' ולא חיישינן לזילותא דב"ד ורבנן סברי חיישינן ע"ש. ולכך תוך ל' עדיין הפסק תלוי ועומד דהא נתנו לו רשות וזמן ב"ד שיביא ראיה. משא"כ אחר ל' שכבר נגמר אין סותרין הדין אח"כ משום זילותא דב"ד כנ"ל. אך הא מבואר בש"ס שם דדוקא כשעדיין הוא ספק כמו תרי ותרי. אף דמתחלה לא היו פוסקין כן כשהיו עדים אלו מ"מ כשכבר פסקו לא מבטלינן מספק משום זילותא דב"ד. משא"כ ביש בירור גמור אין מפסידין משום זילותא דב"ד ע"ש. וכאן הא מביא ראיה

והי' אפשר לפרש דלכאורה אינו מדויק הלשון סותרין הדין או אין סותרין. הול"ל ג"כ אינו כלום כמו בסיפא. ולכך אפשר דהפלוגתא הוא ג"כ כנ"ל היכא שאם הי' זה תפוס ברשות הי' מהני תפיסתו רק שלא הי' מוחזק. וכמו הא דפ' חזקת דגם זה אייתי ראיה והי' הדין כל דאלים גבר. ועכשיו הא כבר התפיסוהו הב"ד קודם שהביא זה ראייתו. ואם הי' מוחזק בתחלה לא היו מוציאין ע"פ ראיה של זה דגם לשכנגדו הי' ראיה. רק כיון דמה שהתפיסוהו הב"ד הי' בטעות בשביל שלא הי' לזה ראיה רק להב'. בזה למאן דלא חייש לזילותא דב"ד אמרינן דסותרין הדין כאלו לא היו מתפיסין אותו כלל ועדיין הדין כל דאלים גבר. ובזה שפיר פליגי גם כאן. דבאם היו עדים ברורים לזה י"ל דמודו רבנן דנהי דאין סותרין הדין מ"מ מאי בכך הוא חוזר ותובע אותו עתה בעדים שגבה ממנו שלא כדין ויש לו עדים ושפיר מוציאין וכהאי דפ' הכותב דאי פקח כו' והוי זה דין חדש רק פלוגתייהו בכנ"ל שכבר הגבו הב"ד ופסקו ע"פ עדות התובע ואח"כ מביא זה עדים להכחישם כנ"ל. ואם הי' זה מוחזק בתחלה ברשות לא הוי מפקינן מני' בתרי ותרי וא"כ בתורת דין חדש לתבוע אותו עתה א"י להוציא כלל רק כשנאמר דסותרין הדין שהי' בטעות דלא היו יודעין שיש לזה ג"כ ראיה. ולא חשוב מוחזק כלל מה שהגביהו הב"ד וכמו דפ' חזקת כנ"ל. ושפיר פליגי דסברי רבנן דוקא תוך ל' עדיין הפסק תלוי ועומד שכשיביא ראיה אינו פסק כלל דהא כן הדין שנותנין זמן ב"ד ל' יום כשאומר יש לי ראיה. ולכך שפיר סותרין וכאלו לא הגבוהו וחשוב זה מוחזק כבתחלה כאלו לא פסקו ולא הוי תפיסה ברשות ובתרי ותרי פטור כנ"ל. משא"כ כשמביא אחר ל' שכבר הפסק דין נגמר כדינו שא"צ להמתין יותר ומה שהגבו לזה הי' כדין ממילא אין סותרין הדין וחשוב תפיסתו ברשות ב"ד. רק עכשיו ש חדש וא"י להוציא ממנו בתרי ותרי כשאר מוחזק כנ"ל. ואפשר אף בלא הגבו עדיין מ"מ מעשה ב"ד כמאן דגבי דמי ועדיף משטר עומד לגבות. וחשוב מוחזק אף שלא גבה עדיין ואינו יכול לבטל ע"י תרי ותרי וכה"ג. ונקיט שפיר אין סותרין הדין כנ"ל. ורשב"ג פליג דסבר דלא חיישינן לזילותא דב"ד כדאמר פ' חזקת ואמר מה יעשה זה כו' וחשוב כאלו לא פסקו רק באם לא יביא ראיה וכשמביא ראיה בטל למפרע כאלו לא פסקו ואינו חשוב מוחזק כלל ושפיר סותרין הדין כנ"ל. וא"ש. ומיושב מאי דאמר אי אמר הלכה כרשב"ג ה"א ה"מ לכתחלה כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דה"א לכתחלה כשלא הגבו עדיין אז כרשב"ג דסותרין ולא חשוב המעשה ב"ד כמאן דגבי כנ"ל. אבל בהגבו ס"ד דחשוב מוחזק קמ"ל אין הלכה כחכמים כנ"ל אף דיעבד כנ"ל. ומיושב קושית רש"י. ועי' בעה"מ

עוד י"ל דהא רש"י ז"ל פי' ראי' שטר זכות כו'. נראה דדייק מדפלגינהו בסיפא ראי' אין לי כו' עדים אין לי כו'. וברישא נקיט ראי' לחוד. משמע דבהביא עדים אחר ל' מודו חכמים. רק בראי' שטר כו' שאין זה בירור גמור רק חזקה. וי"ל דטעמייהו כמו בטעו בשקול הדעת אף דלכתחלה פסקינן כסוגיא דעלמא אף להוציא מ"מ לבטל פסק ב"ד דוקא בטעות בד"מ שאין שום ספק מבטלין משא"כ בשקול הדעת. כן י"ל לרבנן אף בראיה שאינו עדות גמור רק חזקה או רוב וכה"ג אף דבתחלה מהני להוציא מ"מ לא מבטלינן פסק ב"ד כיון שנגמר אחר ל' כנ"ל. ורשב"ג סבר דאין הפסק רק כל זמן שאין ראי' כנ"ל. ודוחק. והפי' הפשוט כמו באמר אל תפרעני אלא בפני פו"פ דא"נ פרעתי שלא בעדים אף שלא קיבל עליו דאנן סהדי שלא פרע כמ"ש הר"ן. כן בזה כיון דנתנו חכמים זמן ב"ד ל' והיינו דמסתמא יכול למצא בל' יום ראי' שצריך תלינן בסתמא כשלא מצא שאין לו ראי' דהי' לו לחזור אחר ראיה אם הי' לו ויש הוכחה שזייף אח"כ וכה"ג. ואף דנאמר שאומדנא זו אינו ראי' ברורה מ"מ עכ"פ מגרע דאיתרע הראיה שמביא אח"כ ומשוי לה ספק ושוב אין סותרין הדין שנפסק דקם דינא. וגם שוב שייך זילותא דב"ד כמו בתרי ותרי. כיון דגם אחר שמביא ראיה עדיין ספק מחמת הריעותא שלא הביא תוך הזמן ב"ד. ושוב נשאר לגמרי הדין לרבנן כנ"ל. ורשב"ג סבר דלא חיישינן לזילותא דב"ד. וגם סבר שאינו ריעותא כלל דמה יעשה כו'. ומיושב ג"כ מ"ד דס"ד אי אמר הלכה כרשב"ג דדוקא לכתחלה היינו רק לענין זה דלא חיישינן לזילותא דב"ד אבל לענין זה דעכ"פ משוי הריעותא ספק. וכשתפס אין מוציאין בדיעבד הוי ס"ד כרבנן וקמ"ל אין הלכה כחכמים דאינו ריעותא כלל ונשאר הראי' בודאי כנ"ל

עוד י"ל למאי דאמר פ' חזקת כל דאלים גבר ולא יחלוקו משום דאיכא למיקום עלה כו' ואין ראוי לפסוק