חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב כד

יוכל לחזור בו. וע"כ דזה שלא יוכל לחזור פשוט אצלו בלא"ה דמצד המפקיד הקנה לו מיד רק מצד הנפקד פליגי וא"כ מוכח שפיר כנ"ל דגם לר"נ א"י לחזור כיון שהוא כתנאי מעכשיו רשאי להחליפן בע"כ כנ"ל

אך מ"מ יש לדחות די"ל דר"נ סבר דודאי אם חשוב מה שמקבל הנפקד גילוי דעת מיד שרוצה להוציאן א"כ חשוב מיד כמלוה דגם המפקיד מקנה מיד רק דסובר דלא חשוב גילוי דעת מהנפקד וממילא גם המפקיד אינו מקנה לו מיד רק כשירצה להוציאן וכתנאי דאם או לאחר ויכול לחזור בו ג"כ מקודם. ופריך ג"כ שפיר אר"ה כיון דמחייב באונסין וחשוב גילוי דעת מהנפקד שרוצה להוציאן א"כ קנאו מיד ג"כ ותלי' בהא

אך הש"ך ז"ל סובר דאם הי' סברא שאין המפקיד מקנ' לו מעכשיו א"כ גם גילוי דעת של הנפקד י"ל ג"כ שלא יקנה מיד רק כשירצה להוציאן והוי כמלוה לחזרה ניתנה דחייב באונסין. וע"כ דהמפקיד כיון שאינו בידו וביד הנפקד להוציאן ממילא מקנה לו מיד ומוכח שפיר כנ"ל גם לר"נ לדידן

עוד נראה טעם הש"ך ז"ל דמוכח מתוס' כיון שתלוי זה בהא דאמר בקע בו קנאו כו'. וא"כ ע"כ כוונת תוס' דר"ה הכי ס"ל וא"כ לדידן דקי"ל פ' השואל דלא כר"ה בהא רק כר"א דכשם שתקנו משיכה בלקוחות כן תקנו בשומרין ובשואל אף לא בקע קנאו שלא יוכל לחזור בו דכיון שהשאילו שישתמש מתי שירצה קנאו מיד במשיכה לזה שיוכל להשתמש וא"י לחזור בו וא"כ ממילא גם במעו' מותרין כיון שיכול להוציאן ממילא אף שלא הוציאן קנאו מיד במשיכה שלא יוכל לחזור בו ויוכל להחליפן בע"כ. והא דפריך ר"נ לר"ה ולדידי' מי ניחא די"ל דסבר ג"כ כר"ה בהא דלא בקע לא קנאו ולכך כי לא הוציא לא מעל לדידי' דלא קנאו במשיכה משא"כ לדידן דתקנו משיכה שפיר אפילו לא הוציא וכדמתרץ ר"ה. והא הנ"י פ' השואל כ' בשם הר"ן ז"ל דגם שומר שכר קונה במשיכה ואין הבעלים יכולין לחזור מליתן לו שכר שמירה ע"ש. וא"כ כיון שבזה הוי השכר שמירה מה שבידו להוציאן א"כ קנאו במשיכה לזה ואינו יכול לחזור בו ורשאי להחליפן כנ"ל

וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל פ' הזהב מ"ט גבי גברא דיהיב זוזי אשומשמי לענין מעות בלא משיכה אי יכול להשתמש בהן כו' וכ' דאין נ"מ בפסק זה לדידן לפי מה שפ' ר"ת ז"ל דאנן חשובין כשולחני כו' ע"ש. והא לשטת הרי"ף ז"ל ודאי דיכול להחליפן וא"צ להחזיר אף שהן בעין דהא כ' דהוי לי' כהלואה גבי' כו' דדילי' אינן, ע"ש. וכ"כ תוס' שלא הפקיעו חכמים כוחו לענין המעות ע"ש. וא"כ עדיין יש נ"מ דמטעם שולחני צריך להחזיר אותן המעות. ומוכח דגם משום שולחני רשאי להחליפן. ויש לדחות ע"ש. ומרמב"ם ז"ל ה' מעילה מוכח כהח"צ שפסק דלא כברייתא הנ"ל ואפילו הוציא לא מעל ע"ש מה שפי' הכ"מ דבריו. ואם הי' נקנה לו אותן המעות לגמרי א"כ לא גרע משואל עכ"פ דפסק דמעל המשאיל. אך בל"ז אינו מובן טעם הרמב"ם ז"ל שם ע"ש

ובמרדכי פ' האומנין בשם מהר"ם ז"ל מבואר להדי' כח"צ דלא כש"ך שכ' ומשמע פ' המפקיד דלמ"ד נאנסה לא אם לא הוציא לא מעל כו' דכל כמה דלא הוציאן מצי למיהדר בי' ולתבוע פקדונו ואפ"ה אמרי' דהוי ש"ש ע"ש. ומ"מ יש לישב דהא הש"ך ז"ל בעצמו כ' סי' רצ"ג דאין לו מעות אחר צריך להחזיר אותן המעות כשתבעו ודוקא לענין זה קנוי לו שרשאי להחליפן אבל עכ"פ צריך לשלם לו כשתובע פקדונו ע"ש. וא"כ הא ודאי דבשביל מה שיכול להחליף במעות אחר לא הוי הנאה להיות שומר שכר כמ"ש תוס' פ' האומנין דמלוה על המשכון לא הוי ש"ש בשביל שיכול לקדש בו דהא גם במעותיו הי' יכול לעשות כן ע"ש. וא"כ מהר"ם ז"ל שרוצ' להוכיח שם לענין סרסור דאף שיכול בעה"ב לחזור בו ולא יהי' לו שכר מ"מ חשוב ש"ש ע"ש. וע"ז שפיר מוכיח דגם בפקדון מעות מותרין ג"כ יכול לחזור בו עכ"פ שישלם לו ולא יהי' לו שכר דמה שמחליף אינו ש"ש. מ"מ כל כמה דלא חזר בו חשוב ש"ש כנ"ל. אבל מ"מ יכול להיות דסבר כהש"ך ז"ל שרשאי להחליפן כנ"ל. ודוחק קצת ועדיין צ"ע ולכאורה גם לש"ך ז"ל יהי' הוחזק כפרן במעות מותרין כיון שראו בידו אותן המעות דאיך שייך אישתמוטי הא כיון שאין לו עתה מעות אחר צריך להחזיר אותן מעות עצמן כמ"ש ש"ך ז"ל סי' רצ"ג וצ"ל דסבר דמ"מ כיון שקנו לו אותן המעות שייך שצריך לעסק אחר ואישתמוטי כמו במלוה שהגיע הזמן דג"כ חייב לשלם ומ"מ שייך אישתמוטי כנ"ל. והיכא שהפקיד לזמן מעות מותרין אפשר לומר דאף בכל פקדון יכול לתבעו תוך זמנו היינו משום שהוא רק לטובת המפקיד. משא"כ בזה שהוא טובת הנפקד ג"כ י"ל דאינו יכול לחזור בו תוך הזמן וכאלו הקנה לו לנפקד שתוך זמן הזה מתי שירצה יכול להוציאן ולהיות לוה עלייהו וכמ"ש תוס' ורא"ש פ' המקבל לענין פלגא פקדון דעיסקא דא"י הנותן לחזור בו כיון שהוא טובת הנפקד ג"כ ע"ש. ויש לחלק. דג"כ תלוי בהנ"ל דלהח"צ כיון שא"י להחליפן הוי כמקנה לו אחר ל' יום דקי"ל דיכול לחזור בו קודם וכן במותרין אינו מקנה לו רק בשעה שיוציאם ויכול לחזור בו קודם

(יד) חפצים. בטור כ' גם במעות פקדון ופי' הש"ך ז"ל בצרורין כו'. ולכאורה למ"ש סמ"ע דאף לשערי ר' אלפס וריב"א דגבי מלוה לא מיפסל אף בשבועה מ"מ מודים בפקדון בכפירה בלא שבועה דפסול משום דבמלוה אמרינן שמא חייב לו ממקום אחר ומלוה ישינה יש לו עליו ואמת נשבע שאינו חייב לו אבל פקדון מאן שם לי' ע"ש ס"ק י"ג. וא"כ זה דוקא בחפץ אבל מעות פקדון דמבואר לעיל סי' ע"ב ובב"י כאן דיכול להחזיק לעצמו בחובו דא"צ שומא. וא"כ גם מעות צרורין לא יפסל בכופר לריב"א ושערי ר"א דשייך שמא מלוה יש לו עליו כנ"ל. אמנם י"ל למ"ש בעה"מ ריש ב"מ אהא דמלוה ישינה כו' הקשה לטעון ולימא הכי והוכיח דאינו נאמן ורמב"ן ונ"י תירצו דרוצה החפץ ואעפ"כ אינו חשוד דלא תחמוד בלא דמי משמע להו ע"ש. וא"כ במעות לא תלינן כלל במלוה ישינה דא"כ לטעון ולימא הכי דבמעות נאמן אף לבעה"מ ולא שייך תירוץ רמב"ן ז"ל כיון שהוא מעות ושפיר פסול בכופר בפקדון במעות. אך לשערי ר"א וריב"א ע"כ לא אמרינן זה דבשבועה במלוה ודאי קשה לימא הכי. וע"כ דסוברים כיון שאמר סתם ונשבע שאינו חייב י"ל כוונתו משום מלוה דגם זה נקרא שפיר שאינו חייב ומה צורך לו להוסיף ולטעון מה שאי ו צריך כי שאין חילוק. ואדרבה דוקא בחפץ הקשה בעה"מ שפיר דאם אין רצונו כלל לגזול ולהחזיק החפץ רק לתפוס בשביל מלוה יטעון האמת ומה לו לעבור עכ"פ בלא תחמוד ולשקר כנ"ל. אבל במעות מלוה שאינו משקר כלל במה שאומר איני חייב לך שייך שפיר כנ"ל לא מיפסל בשבועה וממילא גם בפקדון מעות שייך כנ"ל. ולא שייך לטעון ולימא הכי כיון שאין חילוק ואמת הוא שאינו חייב לו

ובב"י סי' ל"ד כ' ג"כ טעם הריב"א לחלק בין שבועת מלוה לפקדון דבפקדון דרך להשביע שלא פקיד ואף שיש לו מלוה מ"מ נשבע לשקר אבל במלוה דרך לישבע