חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלט

בע"ד לומר לפני אחרים בעינא. דיכולין לגמור בע"כ כמו מומחין. דמצד פסול דאינן אלקים זה יהי' גם בפני הדיוטות אחרים רק פסול דלפניהם שהאחרים יהי' ברצוי והא גם הם ת"ד ברצוי ועל גמ"ד אין פסול כנ"ל. עוד י"ל טעם משום זילותא דב"ד כשכבר טענו כמ"ש בחוששין ללעז ע"ש

גמ' כשזה בורר כו' יצא דין לאמיתו. מהרש"א מוחק כשזה כו' דהא זה הי' קושית הש"ס והא זה בורר קתני לפרש"י. ולק"מ דלס"ד שפיר פריך אטו לא סגי בלא"ה. אבל כדמשני שעי"ז יצא דין לאמיתו א"כ הוי בכלל צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה כו'. ולכתחלה בזבל"א דעדיף מג' סתם כיון שעי"ז יצא לאמתו ומשני שפיר כשזה בורר כו' מ"ט שיצא דין לאמתו ושוב שפיר תני זה בורר כו' שהדין כן שזה ב"ד יפה מסתם ג' רש"י דציית כו' והדייני' עצמם נוח להם כו' עי' ברא"ש וקשה לשון רש"י. ונראה דב' טעמים פירש שכשכל א' מהפך בזכות בע"ד א' נוח יותר שמברר כל זכות שיש לו וכן הב' רק שיודה על האמת כמ"ש הרא"ש. אבל נח יותר כשעוסק בדבר א' משעוסק בב' הזכותים לזה ולזה. רק דא"כ הי' די כשהג' בעצמם יסכימו ביניהם שא' יהפך בזכות זה והב' בזכות האחר. ע"ז כ' רש"י דשוב טוב כשהבע"ד יודע דצייתי כנ"ל

כל כמיני' דפסול דייני כו'. לכאורה כשבע"ד אומר אדיין שפסול א"כ מה שידונו לזכות שלו לא יועיל דהודאת בע"ד כעדים לחובתו שאין דינם דין שפסול א' וב' אין דינם דין. דלא חשוב קיבל עליו הבע"ד שכנגדו דהוא א"י אם פסול רק דלא מאמין לבע"ד שפסול. אבל כשדן לחובתו יוכל לבטל מחמת הודאת שכנגדו כנ"ל. וא"כ ממילא איך ידונו. ואף לחוב אינו דין כמו אוהב ושונא דב"ד שא"י לדון ב' הצדדים זכות וחובה אינם ב"ד ולהפ' דגם אם פסול כל שלא העידו עליו בב"ד לא מיפסל א"ש כיון דאין עדותו מועיל גם לדידי' כשר. אך הר"ן פ"ב דכתובות דחה זה גבי ג' וקרא ערעור ע"ש. וכמ"ש רש"י אהא דיודע בחבירו שהוא רשע כו' ע"ש. ואפשר דזה יהי' אמתלא שיוכל לחזור בו שאמר כדי שלא ידונו. וכמ"ש בש"ע ע"ז בשטר אמנה בחב לאחרים דיכול לחזור שכיוון רק לדחות בע"ח ע"ש

לממון רחמנא הימני' כבי תרי כו'. למה אמר כבי תרי אינו מובן. ונראה דלכאורה למאי דתני עדו א"כ מה מתמה הא כשאומר עליו שפסול נהי דלא מהימן לפסלו מ"מ בתורת כפירה יהי' נאמן דהא מכחיש שאין עדותו עדות והתורה לא חייבה רק שבועה נגד ע"א כשכשר א"כ הוי זה כפירת שבועה שמכחישו שאינו חייב שבועה נגדו שהוא פסול. אך כדאמר פ"ב דכתובו' פסולי עדות הי' חשוב תרי ותרי. ונדחקו הרבה ע"ש. וכ' בעזה"י הטעם פשוט מאחר שהאמינה תורה עדים ואף שאפשר שפסולין הן. ע"כ שגם זה מכלל גזה"כ כמו שאפשר שמשקרין ומ"מ האמינה תורה לב' עדים ושלא נחוש שמא משקרים כמ"ש רמב"ם ה"ע. כן אף שאפשר שהן פסולין גזה"כ שלא לחוש כל שלא נתברר. וממילא כשמעידין עליהם שפסולי עדות היו כשאין פוסלין אותן רק לענין לבטל העדות שהעידו הוי לענין זה. תרי ותרי כמו אם מכחישין אותו. כיון שגם זה בכלל נאמנות העדים שלא נחזיקם בפסולין לענין בטול העדות שמעידים ולכך המעידין לבטל העדות לבד הוי תרי ותרי. משא"כ כשמעידים לפוסלם לגמרי שהם בע"ד ואלו עדים כנ"ל וא"כ גם עדות ע"א לענין חיוב שבועה ג"כ לא מהני מה שהבע"ד אומר שפסול מאחר שא"נ בתורת עדות רק לענין בטול עדות מחיוב שבועה והא לענין זה הוא כב' שכשר לחייב שבועה מאחר שהאמינתו תורה לחייב שבועה ואף שיכול להיות שפסול ואינו מחייב שבועה וזה רק כפירת שבועה. וע"כ שגם זה מכלל הגזה"כ שלא לחוש שמא פסול הוא. ושלענין לחייב שבועה שהוא כשר הוא כב'. ממילא לא מהני מה שבע"ד אומר שפסול שיהי' כפירת שבועה דלענין זה הוי כב' ושפיר הוצרך הגמרא לומר רחמנא הימני' כבי תרי כנ"ל. ונראה דגם ע"א שמעיד על ע"א שפסול הוא אינו פוטר משבועה כמו עד המסייע. מאחר דלענין לפסלו אין ע"א נאמן שוב אינו רק לענין בטול העדות לחיוב שבועה ולענין זה הע"א כב' שכשר לחייב שבועה. והוי כהא דכל מ' שהאמינה תורה ע"א הוא כב' ואין ד' של א' במקום ב' דבעד מסייע הטעם דגם להפוטר האמינה תורה כב' דג"כ לשבועה קם בין לחיוב בין לפטור. משא"כ המעיד שפסול העד כנ"ל. ובזה שפיר פשוט דקאמר כבי תרי. דהא מוקי לקמן בבא הוא ואחר לפסלו ופריך נוגע הוא ע"ש. וא"כ עכשיו לר"ל דתני עדו שפיר י"ל בבא הוא ואחר לפסלו ואינו נוגע דבל"ז פטור משבועה מחמת עד האחר שמעיד שזה פסול דהוי עד מסייע ושוב גם הוא כשר ומצטרף לפסלו. ואין זה כנכי ריבעא ע"פ חד וסברת הח"מ וב"ש ס' ל"ה דעד הצריך עד המסייע הוי כעד הצריך שבועה אינו מוכרח שיקשה אר"ל. ולכך פריך דלשבועה ר' הימני' כתרי. ואף שע"א מעיד לפסלו אין דבריו של א' במקום ב' דלענין לפסול אינו כב' ולא דמי לעד המסייע וממילא עדיין הוא נוגע אף שיש עוד אחר עמו וא"ש

עוד י"ל דהא לכאורה שפיר איכא לאוקמי בבא הוא ואחר לפסלו ואינו נוגע כלל מה שלא יצטרך לישבע דהא אף אי חשוד אממון לא חשוד אשבועה היינו דשבועה ליתא בחזרה משא"כ ממון כמ"ש ריש ב"מ. אבל עדות שקר דג"כ ליתא בחזרה. א"כ מה נוגע הוא שמעיד שקר לפסול העד כדי שלא יצטרך לישבע לשקר נגדו מה חילוק בין איסור זה לזה דגם זה ליתא בחזרה וא"כ למ"ש תוס' ריש ב"מ דגזלן פסול לשבועה מדרבנן והיינו דמה"ת חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר רק דאמרינן מיגו דחשוד ממ"נ ע"ש. אבל נוגע י"ל דהוי דחשוד לעדות ולא לשבועה. וא"כ זה שפיר לרבנן אבל ר"מ לטעמי' דחשוד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כולה סבר שפיר כאן זה פוסל עדו של זה היינו בבא הוא ואחר כנ"ל. דאינו נוגע דמה חילוק ורבנן לטעמייהו דלדבר א' אינו חשוד לדבר אחר פליגי שפיר דא"י לפסלו כנ"ל. אך כמו שהקשה ש"מ ב"ב אנוגע דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם הא עדות שקר חמור יותר. ותירץ חד ותירוץ שזה נגד העולם כו' עוד תירץ מאחר שהוא נוגע אינו עד ואף דאם נכשיר עדותו אינו נגיעה מ"מ הדבר נוגע לזכות ופסלו תורה ע"ש. ולכאורה להפוסקים דנוגע לאו מגזה"כ רק חשש שקר. א"כ מה חשש הא אינו נוגע כלל. ונראה דדוקא שם שגוף הדבר לזכותו שהקרקע של לוקח ויגבה בע"ח וההנאה הוא שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם וזה ג"כ נגיעת הנאה. ושוב כשנוגע פסול דגוף הזכות הוא ממון שפורע חובו רק דהא לית לי' וכיון דמ"מ הי' לוה רשע הוי נוגע. אבל אם לא הי' כל הנגיעה רק שלא יעשה איסור לא הי' נגיעה כלל כיון שבין כך ובין כך עושה איסור וכמו קבל עליו אחריות ע"ש. ולכך כאן לכאורה לא שייך תירוץ הש"מ כיון דכל הנגיעה שיצטרך לישבע ולעשות איסור וגם עכשיו מעיד שקר ועובר דעדותו לפסול העד ולא על הממון. אך למ"ש תוספ' בכמה דוכתי דמה"ט מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם