חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלח

בהקנין כלל אם לא פירש בהדיא. ועדיין יצטרך ג' לענין לפסוק אף שהחיוב כדין בקנין כמו שאר חיובים. שזה דבר אחר שיהי' להם תורת ב"ד רק דמ"מ סברי רבנן דמהני דפשרה ביחיד היינו דמה דאמרה תורה דצריך ג' לב"ד היינו במשפט של דין כג' אלקים אבל המשפט של פשרה די ביחיד ויש לו דין ב"ד על זה המשפט לחייב ולגבות וכיון שהי' בקנין ומועיל הפשרה שפיר ממילא דנין אף שאין זה בכלל הקנין כנ"ל. ובזה שפיר פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר פשרה גם כן בג' דמקשינן לדין ושוב אף שהי' בקנין מ"מ לענין לדון בעי ג' דגם משפט זה צריך ב"ד ורבנן סברי בחד כנ"ל. ושפיר מיושב דאמר רשב"ג יפה כח פשרה מכח הדין דפשרה היינו המשפט של פשרה שפיר בב' משא"כ משפט של דין בעי ג' בלי קנין. והפשרה אף שאינו בכלל הקנין שיהי' ב"ד מ"מ סגי בב' כנ"ל. ומיושב לשון ר' אשי דאמר ש"מ פ' א"צ קנין דאי ס"ד צריכה למ"ד בג' ל"ל תסגי בתרי וליקני מני' ע"ש. מה לו לומר תסגי כו' וליקני מני' הא ע"כ הוא בקנין והול"ל מה לי תלתא מה לי תרי. ולמ"ש מיושב דהא לא קשה למ"ש דשפיר אף בקנין פליגי רק דדייק תסגי בתרי וליקני מני' גם על זה שיהי' להן דין ב"ד כנ"ל. ויש לישב גם כן רשב"ג דא"י לחזור בהן. וגם עוד קשה מאחר דרשב"ג מיירי בקנין קודם הפשרה א"כ למה אמר ב' שעשו פשרה א"י לחזור הול"ל רבותא דאפי' קודם שעשו א"י לחזור מאחר שקנו דקי"ל לפני גמ"ד וקנו מידו א"י לחזור. אמנם למ"ש י"ל אף דלא נימא הסברא כנ"ל דמשפט זה של פשרה די בחד רק שהוא כשאר חיוב. וא"כ קשה כנ"ל דאף שיועיל הקנין להחיוב מ"מ על הפסק לבעי ג'. וי"ל דהא בדין קי"ל בקיבל ב' כג' דלאחר גמ"ד א"י לחזור אף בלא קנין. ורק בפשרה צריך קנין וכתב ר"ן הטעם דשם הי' הקבלה לדון כדין משא"כ בפשרה דהוי חיוב מה שאינו חייב ולכך צריך קנין כנ"ל. וא"כ ממילא לא קשה דבפשרה בקנין דשוב לגוף החיוב מועיל הקנין וא"כ שוב כשפוסקין שחייב פוסקין ממילא כדין דהא חייב כמו שיאמרו ושוב לענין הפסק שיהי' ב"ד אף שאינו נכלל בהקנין שוב מהני הקבלה גרידא דהוי אחר גמר דין שא"י לחזור בהן כמו בדין דגם בזה החיוב כדין ע"י הקנין ושוב מהני בתורת הקבלה לב"ד דעכ"פ קבלה הוי גם לענין זה שיפסקו ויגבו דהא אפי' כשבאין מעצמם לדון בפני ב"ד הוי קבלה. רק דהוא בלא קנין והא א"צ לזה קנין וגם משום הקבלה א"י לחזור לאחר גמ"ד וממילא נקיט דוקא ב' שעשו פשרה א"י לחזור אבל קודם שעשו פשרה נהי דא"י לחזור בהן מהחיוב כיון שהוא קנין אבל יכולין לחזור שלא ידונו על החיוב בתורת ב"ד דלענין זה הוי רק קבלה גרידא וקודם גמ"ד יכולין לחזור בהן ולכך נקיט ב' שעשו פשרה כנ"ל וא"ש

הרי"ף הביא דרשב"ג ומפרש בקנין. נראה דמייתי דרשב"ג להוכיח דהקנין קודם פשרה. דלפי' שכ' תוס' דהקנין אחר פשרה איך אמר רשב"ג ב' שעשו פשרה א"י לחזור הא קודם הקנין יכול לחזור. וע"כ קודם הפשרה הי' הקנין וגם כה"ג מועיל. וי"ל דאחר הפשרה אין המוחל צריך קנין דכבר יודע

אר"א ש"ם פ' אצ"ק דאי צ"ק למ"ד בג' כו' והלכת' פשר' צריכה קנין תמוה דהו"ל לשנויי קושיא דר"א א"כ ל"ל ג'. וי"ל דלדידן שפיר יש לחלק דהא הוי אסמכתא ובאסמכתא גמורה אף קנין לא מהני רק בב"ד חשוב. רק די"ל כמ"ש תוס' בכמה דוכתי דבדבר שראוי כן אינו אסמכתא בקנס משום הביוש. ואם אוביר ולא אעביד אף שאינו חיוב ע"פ דיין מ"מ ראוי החיוב ע"ש. וממילא גם פשרה שהוא ע"פ הכרע דעת. א"כ הוי חיוב שראוי להיות עכ"פ ולא הוי אסמכתא. וא"כ שפיר יש חילוק בין ג' לב' דב' לא בקיאי בפשרה כמ"ש תוס' שוב אין יודעין כלל אם ראוי כן ושוב הוי אסמכתא ולא מהני הקנין רק בג' דראוי כנ"ל. רק ר' אשי דייק שפיר לר"מ דסבר פשרה בג' והא ר"מ סבר אסמכתא קנין גבי מ"ש מקצת חובו כו' ולדידי' הקשה שפיר אי פ' צריכה קנין למה לי ג' תסגי בתרי ולקני מני'. ומדוקדק דאמר ר"א למ"ד בתלתא כו' והיינו ר"מ לטעמי'. אבל לדידן לרבנן מסיק שפיר והלכתא צ"ק. ואעפ"כ הוצרכו רבנן לומר דפשרה ביחיד דאי הוי פשרה בג' וב' לא בקיאי לא הי' מהני גם קנין לדידהו דהי' אסמכתא. ורק משום דסברי פשרה בחד דג"כ בקי בפשרה ושוב ג"כ ראוי להיות ומהני קנין כנ"ל

עוד י"ל דלא הוי אסמכתא משום דקנין הוא מעכשיו דאל"ה הדר סודר למרי' ומעכשיו לא הוי אסמכתא. אך א"כ שוב למ"ד אין ברירה בועליך ע"מ שירצה אבא משום דצריך שיחול למפרע ואין ברירה א"כ גם בפשרה דמתחייב בקנין אחד כמו שירצו הפשרנים. וצריך לחול החיוב למפרע מעכשיו ולא יועיל אם אין ברירה. אך י"ל דהא היכא דכבר בא חכם למזרח כו' אינו תלוי בברירה ע"ש בעירובין דהא כבר הי' כן רק שלא נודע. וא"כ בפשרה דהוא משפט בהכרע דעת. א"כ כשפוסקין הוא רק גילוי שכן הוא הדעת נוטה והי' זה גם אז בשעת הקנין רק שלא נודע והוי ככבר בא חכם כנ"ל. דבשלמא אם הי' החיוב כמו שירצו הי' שייך כנ"ל דלא הוברר למפרע שירצו. משא"כ בהכרע דעת שפיר מהני אף אי אין ברירה. וא"כ שפיר הי' חילוק בב' דלא בקיאי בפשרה רק דמ"מ נתרצה כמו שיאמרו שוב תליא בברירה והי' צריך ג' שייך כנ"ל. רק ר"מ הא סבר יש ברירה גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. דייק ר"א שפיר אי בקנין ליסגי בב' אבל לרבנן י"ל שפיר כנ"ל. רק משום דסבר פשרה ביחיד דג"כ בקי ושוב גם בזה מהני אף דאין ברירה כנ"ל

לסימן יג סנהדרין דף כ"נ ע"א

משנה דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד כו' למה הקדים ד"מ בג'. תוס' כ' הא דג' דנין בע"כ רק כשאינו רוצה כלל אבל כשרוצה בפני אחרים א"י לכוף. ואפשר דזה בהדיוטות דכשאין ח"כ אין דנין א"כ לענין זה לכופו כשרוצה באחרים אין ח"כ ואין להן דין ב"ד כלל. בפרט למ"ש תוס' דכפי' ועישוי אימעוטי הדיוטות מלפניהם כו'. א"כ מאחר שהאחרים הם ברצוי שוב אין הם יכולין לדון בכפי' דאין ח"כ משא"כ אותן שברצוי כשרים. ואף דאינם אלקים מ"מ הא בכפיה ועישוי נוסף פסול מלפניהם כו' ופסול זה לא יהי' אצל אותן שרוצה. ושוב א"י הן לכוף מצד פסול דלפניהם כו' דלענין זה אין ח"כ ולא ע"ש. וי"ל דג' מומחין שפיר יכולין לכוף גם לדון לפניהם ולכך הקדים ד"מ בג' לשון המשנה ריש פ"ק ד"מ בג' דמפרש הש"ס שם ג' הדיוטות כו'. ומיושב בזה ד' הרא"ש כשהתחילו לטעון א"י לחזור לומר בפני אחרים ואין טעם לזה. ולמ"ש י"ל. דהא משפט תחלת דין הוא דמה"ט מכשירין לילה לגמ"ד וכפי' רשב"ם ב"ב פ' י"נ לבוקר משפט כו'. ור"ה פ' ראוהו ב"ד ע"ש. וממילא קרא דמשפטים אשר תשים לפניהם דאמעיטו הדיוטות היינו את"ד דוקא דקרי משפטים כנ"ל וא"כ כיון שטענו יהי' הת"ד בלא כפי' ברצוי שוב יכולין לגמור בע"כ וליכא פסול דלפניהם כו'. ולכך שוב לא מצי