חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלז

לי' למימר רצו מעידין בפני ב"ד אחר רצו עושין דין ומה לו להזכיר הכתיבה לכאן. ושרשות לכתוב צוואת ש"מ אינו ענין לכאן. ולמ"ש א"ש דקי"ל שטר שאינו מדעת המתחייב הוי מפי כתבם דלא מהני. וא"כ אף דהש"מ רוצה מ"מ כיון שנוגע רק נגד היורשים דאינו מתחייב (מחייב) כלום רק הם ומה מהני ריצוי שלו נגדם אינו מדעת המתחייב רק מטעם הנ"ל עצמו דעושין דין בע"כ דיורשים משום שהזכות שלו גם על א"מ ואמרה תורה דדנין בע"כ לפי שהוא נתרצה מטעם זה עצמו רצו כותבין אף שהוא שלא מדעת היורשים דהוא מדעת הש"מ שנקר' הבע"ד כנ"ל ושפיר אמר הכא רצו כותבין רצו עושין דין כנ"ל

לסימן יב סנהדרין דף ח' ע"כ

גמ' יפה כח, פשרה מכח הדין שב' שדנו בע"ד יכולין לחזור בהן וב' שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. ותמוה כמ"ש תוספ' הא מדעת גם ב' שדנו מהני דומיא דפשרה. ותירוצם אינו מובן כמו שרגילין לעשות בדין שייך כמו שרגילין לדון היינו בע"כ שצריך ג' א"כ לא נתרצו רק על ג'. אבל בפשרה שלעולם רק מדעת בע"ד מה שייך כמו שרגילין כמו שמרוצים כן הוא. וצ"ל דלא קיבלו עליהם כלל יותר מכפי הדין. רק נתרצו שאם כפי ד"ת יכולין לדון ידונו ובזה צריך ג'. ובפשרה באופן זה סגי בב'. ודוחק. עוד קשה למה נקיט יכולין לחזור הול"ל אינו דין כיון דלא חשוב קבלו עלי'. ולע"ד נראה דהנה ענין הפשרה אינו כפי שירצה דהא בירושלמי אמר דפשרה צריך הכרע דעת וע"כ שהוא נוטה למי שנוטה היושר יותר כך מפשרין. ולכך לחד מ"ד אסור לבצוע. ואף שהוא מדעת מ"מ כיון שאין הבע"ד רוצים ליתן מתנה או למחול רק בתור פשרה כנ"ל. ואיך יהי' להמפשרים דעת נוטה נגד הד"ת הא כמו שהוא הד"ת כך הוא. ולדידן דמותר ומצוה ילפינן לה מקראי דמשפט שלום שפטו כו' דאמרה תורה דיש משפט כזה שהוא משפט שלום לב' הצדדים. ודין אין שלום כמו שאמר בגמ' וע"כ זו פשרה. והתירה תורה לשפוט משפט כזה כפי נטיות הדעת שלא ע"פ דין. שיזכה כל א' קצת מטענתו כפי הכרע הדעת למי נוטה יותר וזה משפט שלום. אמנם חילקה תורה שדין דנין בע"כ של בע"ד אבל משפט זה של פשרה אין יכולין לדון בע"כ רק ברצון הבע"ד. אבל כשהוא ברצון שוב נקרא גם כן משפט כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר דסבר רשב"ג דבקיבל עליו ב' במקום ג' בדין או נאמן עלי אבא כו' באתן לך אף לאחר גמ"ד יכולין לחזור בהן כדאמר חד מ"ד לקמן. ובפשרה סבר שפיר דכשנתרצו ועשו פשרה א"י לחזור בהן דבדין דהצריכה תורה ג' רק דקיבלו עליהם ב' אף שפסולין שפיר שייך שיכולין לחזור מקבלה זו אף אחר גמ"ד בלי קנין. אבל בפשרה שמשפט זה די באחד או ב' רק שלא מרצון בע"ד א"י לדון משפט זה. אבל ברצון שפיר הוי משפט ושוב דנו כדין ב"ד גמור כמו שאמרה תורה וא"י לחזור בהן כמו בדין כשדנו ג' דאין בפשרה בתורת קבלה. רק שכשהוא ברצון שוב הוי משפט ומשפט זה כשר א' לדון. ושפיר א"י לחזור אחר גמ"ד שעשו פשר'. משא"כ בדין דאף שקיבלו עליהם הוי רק קבלה דאף שע"פ הדין אין יכולין לדון קיבלו עליהם ולכך יכולין לחזור מהקבלה כנ"ל. ומיושב שפיר דברי רשב"ג כפשטי' יפה כח פשרה מכח הדין ב' שדנו יכולין לחזור אף שקבלו עליהם. וב' שעשו פשרה א"י לחזור כיון דדין פשרה בב' והקדים מקודם הדין בג' ופשרה בב' ואח"כ אמר יפה כח כנ"ל:

ומיושב מה דנקיט יכולין לחזור דהא קבלו עליהן רק שיכולין לחזור בהן כנ"ל. גם מיושב מאי דפליגי ר"מ סבר פשרה בג' דמקיש לדין וחכמים א' פשרה ביחיד. ולפי' תוס' מה שייך היקש בזה אטו מיירי קרא ג"כ באומר דונו כמו שרגילין. והא בריצוי גם בדין סגי כמו שמרוצים. ולמ"ש מיושב דר"מ סבר דפשרה שצריך הכרע דעת גם משפט זה צריך ג' דמקשין לדין וממילא אף דאי נתרצו על ב' מהני מטעם הרצוי שוב זה רק מצד קיבלו עליהן ושוב יכולין לחזור בהן כמו בדין קיבלו ב' במקום ג'. גם בפשרה הוי רק קבלה ב' במקום ג'. וחכמים סברי פשרה ביחיד דמשפט זה שהוא ברצון בע"ד סגי בחד ע"פ דין ושוב אינו מצד הקבלה וא"י לחזור בהן כשעשו פשרה כרשב"ג כנ"ל. אך למאי דמסקינן פשרה צריכה קנין א"כ גם ברשב"ג ע"כ הפי' בקנין והוי בתורת מתנה קשה במה יפה הא גם ב' שדנו בקנין לכ"ע א"י לחזור בהן כדאמר לקמן אין אחר קנין כלום. ואפשר לומר דלכאורה מה שייך קנין הא אינו מתחייב לקיים פסקם אם טעו בדין דהא קבלו למידן ד"ת. רק אין דינם דין וא"צ לקיים פסקם אף שלא נודע אם טעו או לא והקנין רק ע"ז לקיים כל זמן שלא נודע שטעו וזה הוי קנין דברים כמו לחלוק פ"ק דב"ב. דהא אינו מתחייב שום דבר ע"י הקנין דאם אינו מתחייב עדיין אינו מתחייב אם פסקו שלא כדין ואם כדין בל"ז חייב רק שא"צ לסמוך עליהם וע"י הקנין יהי' מחויב לקיים. והא עדיין שמא טעו ואינו חייב. ושוב הקנין רק קנין דברים. וצ"ל דמתחייב על תנאי אם לא יתברר שטעו מתחייב באמת שיהי' חייב כשיפסקו אף אם טעו. וזה דוחק. וי"ל דזה הוי רק בתורת תנאי כמתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון דקיים ע"מ שאין דין אונאה דאף שאמרה תורה דין אונאה הוא לזכות אבל כשמתנה שאינו רוצה מהני וכן ש"ח כשואל. פלוני יירש במקום שיש בן וכה"ג. וכן בזה שאמרה תורה דדיינים כשרים מהני דינם ומחויבים לקיים פסקם כל שלא נודע שטעו. ופסולין או שנים א"י לדון ואינו מחויב לקיים אבל כשמתנים שיהי' דין הב' כג' מאחר שרוצים מהני תנאי זה דבדבר שבממון תנאו קיים. והוא ג"כ כעין מחילה דברי בש"ס ידע ומחיל כו' כן בזה מהני קבלתו ומ"מ צריך קנין קבלה זו כמ"ש תוספ' בפשרה בשביל שדומה לאסמכתא. וא"כ י"ל רשב"ג לטעמי' ריש הכותב דמתנה עמש"ב תנאו בטל בדבר שבממון. י"ל דלא מהני קנין בדין קיבל ב' כג' דמצד תנאו לא מהני ובתורת קנין הוי קנין דברים. אבל בפשרה שפיר מהני הקנין דבזה הוא חיוב ממש במה שאינו חייב כנ"ל. ושפיר אמר יפה כח פשרה כו' דא"י לחזור משא"כ דין. ועיקר נראה לע"ד לפרש בעזה"י. דהא חזינן בב' שדנו כדין ובאמת חייב שיש עדים וכה"ג מ"מ אמרה תורה שאין דיניהם דין ואם נחתו לנכסי' הוי גזל כדאמר בסנהדרין פ"ח בזקן ממרא ע"ש. דדוקא ב"ד יש להם רשות לגבות בע"כ ולדון על החיוב לפסוק שחייב כנ"ל. וא"כ בפשרה בקנין נהי דמהני הקנין שכמו שיאמרו שחייב הוא מחייב עצמו מ"מ מה בכך החיוב הוא כדין מ"מ אין להם תורת ב"ד לפסוק החיוב ולמיחות לנכסי' דלענין זה הי' ראוי להצטרך ב"ד של ג' שיפסקו על החיוב שנתחייב בקנין על הפשרה. כמו היכא שחייב ע"פ דין ואעפ"כ צריך ב"ד של ג' לפסוק החיוב כנ"ל. ובשלמא בדין כשקיבל ב' לדון בקנין שפיר יש להן דין ב"ד לפסוק ולגבות דהא כל הקנין הוא רק על זה שיוכלו להיות ב"ד. דגוף החיוב בלא הקנין הוא דהא דין תורה דנין. ושפיר הקנין שיהי' להתחייב כמו שיאמרו וא"כ נהי דע"י הקנין חייב הוי החיוב כדין. מ"מ לענין לפסוק על החיוב בתורת ב"ד ולגבות זה אינו נכלל