חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלו

דלא חשיב דין. רק כשלא בירר רק שזה יטול מחצה וכה"ג והן מחלקין זה חשיב דין. וגם ע"ז הוי ס"ד שאינו א ואפשר דאי יש ברירה ואחין שחלקו הוברר דזה חלקו ואינן כלקוחות. א"כ ע"י שחולקין איגלאי מילתא שזה הי' חלקו מקודם שחלקו כבר. וקמ"ל דדוקא כשיש להן דין ב"ד והחלוקה ע"פ ב"ד אז הוברר למפרע שזה חלקו או שחולקין מדעת. אבל כשאין להן דין ב"ד אינו חלוקה ולא הוברר כנ"ל. ושייך ג"כ בי' אין עד נעשה דיין. אך קי"ל אין ברירה. אך י"ל דס"ד כמו חלוקת שותפות כשידוע שהן שותפין כמו כן כיון שיודעין שהן שותפין ע"י הצוואה אף שראו בלילה. מ"מ מה ששמין אח"כ החלקים לא מיקרי דין על מה שראו שהן שותפין דזה דין אחר לשום ולחלוק ביניהם וכיון דהחלוקה ביום שפיר ס"ד דרשאין ולא שייך בי' אין עד נעשה ד' דאין הדין לחייב היורשים ע"פ עדותם. רק ע"י ראייתם יודעין שהוא בחזקת שניהם. ושוב החלוקה דין אחר כשאר חלוקת שותפים כשידוע שהן שותפים ושפיר מיקרי שכל הזמן ביום. וקמ"ל דגם זה מיקרי דין כיון דא"א לחלוק רק כשיתברר מקודם שהן שותפים וזה ע"פ שראו הצוואה וגלי קרא דמה שחשוב דין פסוק וא"צ להעמדה בדין רק כשהוא ביום ובפני ג' אבל בלילה הוא רק עדות. ושוב אין דנין לחלוק ג"כ אפי' ביום ושייך בי' אין עד נעשה ד' כנ"ל

תוס' פירשו להיות דין כו' שע"כ של בנים נעשים דיינים וא"י לומר לב"ד הגדול קאזילנא או לב"ד חשוב שבעירו כו' ע"ש. וטעמא בעי. ונראה דיליף דהצוואה עצמה הוי כגמר דין שאינו מחוסר שום דבר וזה זוכה כשאמרו הב"ד איש פלוני אתה חייב. וכן מ"ה דכ' על הנחילו כו' לחוקת משפט אורעה כו' להיות דין שהוא דין פסוק ע"י הצואה כנגמר הדין. ובודאי דכשכבר נגמר הדין א"י הבע"ד לומר שרוצה לחזור ולדון לפני ב"ד אחר רק דהיכא ששנים ראו שנגמר הדין בב"ד מ"מ אין יכולין אותן הב' למיחות לנכסיו של החייב. דא"כ להאמין להם מנ"ל שאמת כדבריהם ויכול לומר שרוצה לדון בפני ב"ד וצריכין הב' להעיד שראו שנגמר הדין. וממילא אפשר דהן עצמם אינם יכולין לדון דשוב שייך בי' אין עד נעשה ד' כיון דצריכין לדון ע"פ עדותן שראו שנגמר הדין אבל שלשה שהן ב"ד שראו שנגמר הדין לחייבו ודאי דיכולין למיחת לנכסי וליתן לו וא"י לומר שרוצה לחזור ולדון דהא הן ב"ד ויודעין שכבר נגמר הדין לחייבו וא"ל לדון עוד

ומיושב מה שתירץ ר"י דס"ד כיון שמשונה משאר דינין אף בע"כ ה"א דדנין אפילו בלילה קמ"ל ע"ש. ותמוה מה ענין זה לזה. ולמ"ש א"ש כיון דהטעם דא"י לומר לב"ד אחר היינו משום דהא כבר נגמר הדין. ולכך בשלמא ב' שפיר אין עושין דין דמאי בכך שראו שנגמר הדין מ"מ הן רק עדים ע"ז ואין נעשין דייני' דצריכין להעיד ע"ז כנ"ל. אבל ג' שראו אף בלילה שפיר ס"ד דמהני דהא אף דאין דנין בלילה היינו דיינים אבל צוואת הש"מ שהוא דין ודאי דלא שייך פסול לילה ע"ז דיליף רק ריבים לנגעים אל השופט וכהן כו' אבל לא מה שחשיב דברי הש"מ עצמו כדין וכיון דכשר א"כ שוב ראו ג' דהן ב"ד שכבר נגמר הדין וא"צ ב"ד עוד ושפיר יכולין אח"כ ביום להשליט כל א' בשלו כנ"ל. וקמ"ל דמ"מ כיון שהן אינם ב"ד בלילה הוי רק כראיית עדים שנגמר הדין ואין חילוק בעדים בין ג' לב' ועדיין צריכין להעיד ע"ז שנגמר הדין ושייך בי' אין עד נעשה ד'. או דלא אמרה תורה כלל שהוא דין פסוק רק כשהוא בשעה שראוי לדון ולא בלילה והיינו דיליף מביום הנחילו ביום אתה מפיל כו' דין נחלות כו' מחוקת משפט כו' שיהי' דין פסוק כמו נגמר הדין זה דוקא ביום בשעה שראוי לדון בב"ד לא בלילה כו' ומייתי עלה דר"י שפיר. ואיצטריך קרא גם לר"מ. דזה לא הוי ילפינן כלל מהיקשא דריבים כו' שוב ראיתי לשון רש"י ז"ל בסנהדרין ממש כמ"ש דהוי פסוק שא"צ עוד דיינים ע"ש כמ"ש דהוי כנגמר הדין כנ"ל

עוד נראה לע"ד עיקר דהא כשכבר טענו בפני ב"ד א"י לומר אחר הטענות לב"ד אחר אזילנא כדאמר בש"ס פרק ז"ב ופוסקין הדין בע"כ. וכן כשהודה בפניהם באודיתא היכא דקבעו דוכתי כו' ודאי דיכולין לגמור הדין אחר שהודה וא"י לומר לב"ד גדול אזילנא כו'. רק קודם יכול לומר כנ"ל. וא"כ בצוואת ש"מ כשהן ג' והן ב"ד ומודה בפניהם ואמרה תורה חוקת משפט כו' להיות דין כו' שנעשים השומעין דיינים א"כ הוי ממילא כהתחיל לטעון וכבר טען והודה בפניהם שמגיע לזה המקבל כנ"ל וודאי דיכולין לגמור הדין בע"כ. רק דס"ד דהיורשים מ"מ יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא דנגד היורשים לא הי' כלל שום התחלה לענין דין שלהם דלא טענו כלל ויהיו רשאין לדון בב"ד אחר. דבשלמא אם הי' אביהם מודה מעכשיו ודאי דהי' יכולין לגמור הדין בע"כ ושוב אף שמת אין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא ע"ז הדין עצמו דהא כבר דנו זה הדין בחיי האב. אבל כיון דזה המתנה הוא רק על אחר מיתה ואינו נוגע לו כלל רק להם א"כ מה שהודה הוא לא הוי נגדם דין כלל ונגדו לא הי' דין דאין שום חיוב עליו ולא חשוב טענתו כלל לענין זה התחלת דין כנ"ל. וקמ"ל קרא דביום הנחילו כו' דכיון שהוא מתנת ש"מ מצד שהתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה א"כ חשוב זה הזכות על אחר מיתה ג"כ זכות שלו שיכול להוריש על א"מ מי שרוצה ושוב הוי הודאתו וצואה שלו בפני ב"ד התחלה לטעון שיכולין הם לגמור הדין ואין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר כו'. דהוא הי' בע"ד אף לענין הזכות שעל א"מ. וכ' תוס' שפיר דלריב"ב כן בראוי ליורשו כו' דאף שהוא על א"מ ואז אין שלו הנכסים מ"מ הוא זכות שלו שיכול להוריש על א"מ הוא בשביל שלענין זה הנכסים שלו ונתנה תורה לו רשות כנ"ל ושפיר הוי בע"ד. וכן לרבנן במתנה במקצת בקנין כיון שהוא מעכשיו ולא"מ אף שבחיים אינו נוגע לו מ"מ מה שמועיל הוא משום מעכשיו על א"מ הוי הוא הבע"ד וכיון שהודה וציוה בפניהם (נעשו כבר דיינים על ראי' זה אין היורשין יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא כמו בכבר טענו כנ"ל. וזה דוקא בפני ג' וביום אבל בלילה אינו כלל התחלה מדין ושפיר אין יכולין אח"כ לדון בע"כ כלל ויכולין לומר לב"ד אחר כו' דלא הי' כלל התחלת דין. וי"ל ג"כ פי' תוס' כיון דמשונה שדנין אף בע"כ יהי' כשר בלילה ג"כ כו'. די"ל כמבואר בש"ע דכשיבאו הבע"ד בעצמם לדון בלילה הוי קיבלו עליהם דמהני. וא"כ כאן כמו דיכולין לדון בע"כ דיורשים משום דאביהן הי' חשיב הבע"ד וציוה והודה בפניהם והתורה אמרה שהן דיינים א"כ גם בלילה ס"ד דהוי קבלו עליו הש"מ לב"ד. דבסתם הן ב"ד ומהני אף בלילה. וקמ"ל דבלילה אינם כלל ב"ד בסתם רק תורת עדים עליהם ושוב אין כאן קבלה כלל רק כהודה בפני עדים. דבסתם הוא שמקבל כמו שאמרה תורה כמ"ש תוס' ריש סנהדרין גבי פשרה כו' כמו שרגילין כו'. בפרט לרשב"ם דדיעבד מהני בלילה וגמ"ד כשר בלילה הוי ס"ד דזה הוי דיעבד דכבר ציוה בפניהם והי' תחלת דין ושוב יכולין לגמור גם בלילה וקמ"ל דלא מיקרי דיעבד דנעשו רק עדים וכשהוא בלילה לא הי' כאן תחלת דין כלל רק ראיית עדים כנ"ל. ובזה מיושב מה דקשה למה נקיט רצו כותבין ש הוי