חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלה

סומא מקשין כנ"ל ע"ש. וא"כ למ"ש מיושב תמיהת תוס' דאי נימא דסבר המשנה ההיקש לנגעים שוב צריך בכל עת ליום המעונן ומנ"ל באמת להכשיר לילה. וא"ל כיון דלא הוקש ליום המעונן שוב לא הוקש כלל דהא לר"מ גופי' אמרינן כן וע"כ דיום מעונן דלא אימעוט מקרא דביום כו' רק מסברא דעזה נראית כהה לא שייך לומר כן דלא הוקש דנימא בשביל זה דלא הוקש למה דכ' בקרא לפסול כנ"ל ממילא לא הי' מוכח לדידן להכשיר גמ"ד לילה וע"כ דמתני' לא ס"ל ההיקש כלל אף לסומין כנ"ל

עוד י"ל דלא מצינו למילף מד"נ די"ל דבאמת קרא דוהוקע כו' אינו מוכח רק גמ"ד רק ממילא ידעינן ת"ד די"ל דצריך הלנת דין כל הלילה דוקא וממילא אם יהי' ת"ד בלילה א"א לגמ"ד למחר דיצטריך עוד לילה להלין וב' ימים ליבא אינשי כדאמר שאין דנין ע"ש מה"ט וזה מדאורייתא כמ"ש הרי"ף ז"ל. ואפשר דקרא דוהוקע כו' רק על המיתה כפשטי' רק ממילא גם גמ"ד אינו בלילה דהוי עינוי דין וממילא גם ת"ד, א"א בלילה דיצטריך עוד לילה להלנת דין וא"א כנ"ל. ושוב אין ללמוד ד"מ מד"נ לענין זה דהלנה ועינוי הוא כמו מה דתליא בזכות וחובה כמ"ש תוס'

עוד י"ל תמיהת תוס' הנ"ל. דלכאורה קשה דיליף ריבים מנגעים לגמ"ד וע"כ משום דגם בנגעים פסול בין הראי' מקרא דביום הראות כו' שהוא הת"ד ובין אמירת הכהן שטמא שהוא הגמ"ד ג"כ פסול בלילה דכ' ביום כו' יטמא קאי ג"כ איום. וכ"כ הר"ן בחי' מקרא דלהורות ביום כו' ע"ש. ולכאורה מה דמיון הוא בשלמא לענין ראי' ות"ד שפיר אבל הגמ"ד בממון אינו מחייבתו כלל רק גילוי מילתא שחייב מקודם דמש"ה ריש מכות בחד בשבא עמנו הייתם כו' פטורים דכבר חייב קודם שעמד בדין. משא"כ בנגעים דאף שיש שיעור נגע אינו טמא עד שאומר הכהן טמא וגמ"ד הוא המחייבם ופסול בלילה משא"כ בממון שכבר הי' המו"מ ביום שחייב אין האמירה זכאי חייב עושה כלל ולא שייך כלל ההיקש. אך הש"ס פריך שפיר דהא מתני' מיירי בדיני קנסות כדמשני לעיל הא דא' ד"מ בדו"ח כו' ובקנס קודם גמ"ד לאו בר חיובא כלל כדאמר שם במכות כו'. ואיך תני במשנה גמ"ד בלילה כשר בקנס הא בזה שפיר היקשא דריבים לנגעים שג"כ גמ"ד המחייבתו כנ"ל. וא"כ שוב אין ללמוד כלל להכשיר גמ"ד בלילה מושפטו בכל עת דשפיר בממון דלא שייך ההיקש לנגעים ורק מביום הנחילו וכשר גמ"ד מבכל עת משא"כ בקנס נשאר ההיקש כנ"ל. וע"כ דמתני' לא סברא ההיקש כלל רק תפסול ת"ד מביום הנחילו וכיון דושפטו כו' להכשיר גמ"ד בלילה שוב אין טעם לחלק בין קנס לממון וגם קנס כשר גמ"ד. משא"כ אי הוי סבר היקשא שפיר היו מחלקין כנ"ל ולא מוכח מבכל עת להכשיר בקנס כלל כנ"ל. ומ"מ פריך שפיר אר"מ ושפטו בכל עת מאי עביד לי' כו' דלא איצטריך: לדידי' כיון דלא סבר הפסול מביום הנחילו רק מהיקשא ושוב א"א ללמוד לפסול גמ"ד רק בקנס וממילא בממון יהי' כשר גמ"ד ות"ד יהי' פסול גם בממון דלענין ת"ד אין חילוק בין ממון לקנס ופסול מהיקשא כו'

תוס' הקשו דרבא למד מקרא דכנגע נראה לי ולא לאורי כו' ע"ש. וי"ל פשוט דר"מ דבעי למיפסל גמ"ד היינו אמירת הכהן טמא זה לא מוכח מנראה לי דקאי רק על הראי' שהוא ס"ד ולכך מיותר וביום הראות כו' יטמא שא"י לטמאו רק ביום שיכול לראות דאמירתו צריך ביום ומקיש דגם גמ"ד פסול. ומיושב גם קושיא הנ"ל דמזה עצמו דייק הש"ס דר"מ לא סבר מושפטו בכל עת להכשיר גמ"ד וריבים כו' רק לת"ד דא"כ למה לא מייתי קרא דנראה לי ולא לאורי וע"כ דבעי למיפסל גם גמ"ד

ומיושב הרמב"ם שכ' לדידן היקשא דריבים לנגעי' די"ל למסקנא דביום הנחילו לאין ע"נ דיין גם לדידן כן דנו בכל עת אתי לאורויי דג"ד כשר וריבים רק ח"ד וילפינן רק מכנגע נראה לי. וגם בנגעים גמ"ד כשר בלילה אמירתו דלא מצאנו בש"ס להיפוך. וביום הראות אתי לחתן כדאמר הגמ', ורק דלא כר"מ דמייתי ביום גם אגמ"ד כנ"ל

בבא בתרא דף קי"ג ע"ב

ביום הנחילו כו' דנין נחלות כו' לחוקת משפט כו' אורעה כל הפרשה כולה לחיות דין כו'. ופי' רשב"ם דס"ד דהוי כחלוקת שותפים כו'. ותמוה דחלוקת שותפים אי מכחישים ויש דו"ד ביניהם ג"כ דין הוא ואי מודים ומרוצים פשיטא וכן תמה בהג"א. וי"ל דפי' הגמ' להיות דין כו' היינו שאינו כשאר מתנה דקי"ל בחצי שדה אני נותן לך משמנין ונוטל כחוש וכה"ג דהנותן נקרא מוחזק והמקבל מתנה מוציא וידו עה"ת. והיינו לפי שצריך לזכות ממנו משא"כ ב' שותפים שקנו שדה אין לזה זכות יותר מזה וקמ"ל קרא במתנת ש"מ שנותן לא' חצי שדה לא אמרינן שהיורש מוחזק כמו אביו דבמקום אבוה קאי והמקבל מתנה חשוב מוציא כנ"ל. דז"א דקרי' קרא נחלה כירושה ונעשה המקבל מתנה יורש על החצי כמו היורש וכשותפין כנ"ל שאין לו ליורש זכות יותר מהמקבל מתנה. דיליף מביום הנחילו התורה נתנה כו' להנחיל לכל מי שירצה. ואם הי' מתנה מעכשיו לגמרי הי' גרע דהי' היורש יורש זכות אביו והי' נותן הגרוע למקבל כנ"ל ועתה שהוא מתנת ש"מ בקנין אף שהוא מעכשיו אם ימות לא אמרינן כשמת א"כ הי' מעכשיו ושוב יורש זכותו. רק כיון שהוא אם ימות הוי כירושה כנ"ל. ומה"ט אמר בגמ' דמודה שמואל במתנת ש"מ שא"י למחול א"א דאורייתא כו' וכ' תוס' משום דמאי אולמא האי יורש מהאי יורש והיינו כנ"ל דהוי כיורש גמור. וגם למאי דמסיק מש"מ דרבנן וכירושה שוי' רבנן ג"כ כנ"ל. ונראה דגם במש"מ במקצת בקנין ג"כ אין היורש יכול למחול ואף דאם הי' נותנו מעכשיו לגמרי הי' היורש יכול למחול היינו דכבר הי' לאביו זכות זה ויורשיו. משא"כ המש"מ דרק אם ימות אף שהוא למפרע וכמ"ש תוס' דבהכי מיירי. ולריב"ב אפשר דדוקא בראוי ליורשו בזה דמטעם ירושה אתי גלי קרא דיכול להנחיל כנ"ל. ואין לנו הוכחה דמתנת ש"מ במקצת בקנין יהי' כירושה דאפשר כיון דמהני מעכשיו אם ימות איגלאי מילתא א"מ שזכה המקבל מתנה מחיים ושוב הי' לאביו זכות למחול. וכן ליתן הכחוש ושוב היורש יורשו כנ"ל. ולכך ס"ד דאינו דין רק כשבאים לחייב א' אבל מה שאינו רק גילוי מילתא שכבר יש לו דבר זה והוא מוחזק בו כבר אין זה דין כלל דהא איגלאי מילתא שהוא יורש ובחזקתו כנ"ל וא"צ להוציא כלל מיורש האחר וכמ"ש הרי"ף ז"ל על ועשאוהו כשל תורה כמאן דמטי לידא דמקבל ע"ש שהקשו עליו. והפי' הפשוט כנ"ל והוי כא' מוחזק בדבר וחבירו בא לגזלו ממנו שאין מניחין אף בלילה ואין זה דין כן כנ"ל כיון שכבר זכה ובחזקתו כנ"ל. ואם היורש אינו מניחו הוי כרוצה לגזול מרשותו כנ"ל. ומדברי הרשב"ם שכ' אהא דעושין דין כו' שפלוני יטול חלק זה כו' שדמיהן בשוה כו'. משמע דאם בירר הש"מ החלקים באמת אף בלילה הי' רשאין כל א' בשלו