חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב רלד

כיון שאם רוצה יכול למכור צריך לשלם נזק כנ"ל ע"ש ולכאורה קשה למאי דקי"ל הדר בחצר חבירו בלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דזה נהנה וזה לא חסר ואף שאם הי' רוצה בעל החצר הי' יכול להשכירו מ"מ כיון שמסתמא לא הי' משכירו פטור ומכ"ש היכא דזה לא נהנה וזה לא חסר ודאי פטור ע"ש. וא"כ אמאי ישלם נזק בקטע רגלו או בשאר דבר שאינו היזק כלל למלאכתו דכיון דאינו עשוי למכור עצמו לשאר מלאכה הרא"ש ז"ל. ואף שאם הי' רוצה הי' יכול למכור לשאר מלאכה מ"מ הוי כחצר דלא קיימא לאגרא כנ"ל כיון שודאי לא הי' נמכר כנ"ל והוי זה לא נהנה וזה לא חסר דפטור כנ"ל. וכן בכל חק דשמין כאלו הי' נמכר לעבד אף דידעינן דודאי לא הי' נמכר אעפ"כ חייב כנ"ל. וקשה ג"כ דהוי כלא עביד למיגר כנ"ל. אך ז"א דהתורה חייבה נזק היכא שיש היזק רק במאי דאין כלל היזק אינו חייב אבל היכא שאם הי' רוצה הי' נמכר ויש כאן היזק ממילא חייב מחמת חיוב התורה כנ"ל. וא"כ לענין שיהי' דנין דאין דנין רק כשיש חסרון כיס א"כ ממילא אין דנין נזק באופן הנ"ל. דבאמת אין כאן חסרון כיס דהוי זה לא נהנה וזה לא חסר כנ"ל רק דחייב מחמת חיוב התורה וממילא אין דנין כנ"ל. וא"כ כיון דהיכא שלא הי' נמכר או שאינו מבטלו מאותה מלאכה אין דנין מחמת שאין חסרון כיס א"כ גם היכא שהי' נמכר וביטלו מאותה מלאכה ויש חסרון כיס ג"כ אין דנין משום דלא שכיח דלא שייך קושיא הנ"ל דשכיח שנוהג בכל החבלות דז"א כיון דאם לא הי' נמכר אין דנין משום חסרון כיס א"כ אין דין זה שכיח ואף שיש חסרון אין דנין כנ"ל. דאף שגוף החיוב שכיח מ"מ גם זה מיקרי לא שכיח כמו באתו רבנן דהתם כיון דלא שכיח שנהי' דנין דין זה כנ"ל. ולכך אתי שפיר דאין דנין נזק כלל דבלא הי' נמכר אין חסרון כיס וממילא אף בהי' נמכר לא שכיח כנ"ל

ומיושב ממילא הא דאמר רבא כל הנישום כעבד כו' דזה הוא שפיר הטעם אף למסקנא דמשום זה הוא לא שכיח מחמת דנישום כעבד ואין חסרון כיס כלא הי' נמכר לעבד לכך לא שכיח כנ"ל וא"ש. וא"ש דפירש"י ז"ל הואיל ודבר שאינו קצוב הוא רק להיות נמכר כו' דלכך לא שכיח

ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם ז"ל דשבת וריפוי דנין כיון דזה הוא תמיד חסרון כיס ממילא הוא שכיח ג"כ כיון דדנין אותו תמיד אף אי לא רבי' נמכר כו' וא"ש

ומיושב ג"כ דברי הר"ש והרי"ף ז"ל דמקבלין עדות אי תפס שיהי' מהני כנ"ל. דכיון דבאמת נזק הוא ג"כ שכיח וגם יש חסרון כיס היכא שהי' נמכר רק דבשביל זה לא שכיח משום דלא שכיח שנהי' דנין דבאין חסרון אין דנין. וא"כ לענין החיוב שיהי' מהני תפיסה זה הוא שפיר שכיח כיון דאף בלא הי' נמכר ואין חסרון כיס ג"כ מהני תפיסה רק דאין דנין א"כ זה שיהי' מהני תפיסה הוא שפיר שכיח תמיד ואף בלא נמכר כנ"ל. וגוף הנזק הוא באמת שכיח ולכך פסקו שפיר דמקבלין עדות שיהי' מהני אי תפס כיון דעכשיו הוא חסרון כיס וגם שכיח כנ"ל ומהני בנזק כנ"ל

אבל בהא דאין מועד בבבל בקנס אתי שפיר דלא מהני קבלת עדות אם תפס דשם אין דנין עכשיו כלל וגם קבלת עדות זה הוא לקנס ואין מקבלין כלל דכל זמן שלא תפס אין דנין דיני קנסות כנ"ל ולכך אין מועד בבבל. ומיושב קושית הרא"ש ז"ל וא"ש: לסימן ו סנהדרין דף ל"ד ע"ב

גמ' דנין ביום וגומרין בלילה. מנה"מ כו' דא"ק ושפטו כו'. ע"כ הקושיא מה"מ דגמ"ד כשר בלילה דע"ז התירוץ כו'. ותמוה דהול"ל מקודם מנ"ל דפסול תחילת דין בלילה כיון דלא ידע מביום הנחילו דאח"כ פריך א"ה ת"ד נמי וצ"ל דידע מביום כו' רק דפריך א"ה נילף מושפטו כו' גם ת"ד ודוחק. וי"ל דהוי ס"ד כיון דד"נ פסול מנגד השמש כו' דקאי אגמ"ד ובמידי דלאו זכות וחובה ילפינן ממשפט א' כמבואר במשנה א' ד"מ וא' ד"נ כו'. ופריך שפיר מנ"ל שיהי' ד"מ חלוק מד"נ ומשני מדכ' ושפטו כו' ופריך א"ה כיון דגלי דאין שוה לד"נ שוב גם ת"ד יהי' כשר ומשני מביום הנחילו כו' כנ"ל. אך א"כ קשה לר"מ דגם גמ"ד פסול למה לי' היקישא דריבים לנגעים הא בל"ז נילף ממשפט א'. ואפשר לומר דבד"נ גופי' לא מוכח רק גמ"ד דוהוקע כו' אגמ"ד קאי. רק ת"ד פסול דלא גרע מד"מ ממשפט א'. וא"כ בלאו קרא בד"מ לא הוי ידעינן לפסול ת"ד לא בד"מ ולא בד"נ ומיושב דפריך הש"ס מקודם מה"מ להכשיר גמ"ד בד"מ נילף מד"נ ממשפט א' דגמ"ד מפורש בד"נ לפסול ומשני מושפטו בכל עת ופריך א"ה ת"ד נמי דאין לימוד לפסול משתיהן ומשני מביום הנחילו וממילא גם בד"נ פסול. ומיושב קושית התוס' נימא להיפוך ביום אגמ"ד ושפטו את"ד ע"ש. ולהנ"ל א"ש דא"כ למה לי ב' הפסוקים ביום כו' ושפטו כנ"ל בל"ז הוי אמרינן דגמ"ד פסול ות"ד כשר ממשפט א' כנ"ל. וע"כ להיפוך ואיצטריך הכל כנ"ל. ומיושב דצריך לר"מ ההיקש כיון דלא דריש ביום הנחילו למיפסל לילה אין לנו לימוד פסול ת"ד בין ד"מ בין ד"נ מצריך ההיקש דריבים וממילא פסול בין ת"ד בין גמ"ד בין ד"מ ובין ד"נ. והא דאיצטריך בד"נ והוקע כו' וי"ל לענין גוף המיתה דצריך ג"כ ביום. או דלר"מ באמת לא דריש כנ"ל. עוד י"ל דאף דכתיב משפט א' מ"מ הא גלי קרא ושפטו בכל עת והוי מכשירינן לילה. דבשלמא עכשיו דיליף ר"מ מהיקישא דריבים לנגעים לענין לילה וסומא שפיר אמרינן בכל עת על יום המעונן דאין רואין נגעים כדאמר בש"ס. אבל אי לאו היקשא רק ממשפט א' לא הי' אפשר לומר בכל עת על יום מעונן דמאי ענין זה לזה וגם ד"נ כשר. וע"כ בכל עת להכשיר לילה ולכך אמר ההיקש ואין שום הוכחה מבכל עת דצריך ליום המעונן כנ"ל

ומיושב תמיהת תוס' מתני' דלא כר"מ מנ"ל דילמא בסומא סברא מתני' היקש' לנגעים רק מושפטו בכל עת מכשירינן לילה לגמ"ד כמו דמפיק ממשמעותא דביום הנחילו כו' ע"ש. ולהנ"ל מיושב דאי סבר היקשא לנגעים שוב צריך בכל עת להכשיר יום המעונן ומנ"ל להכשיר לילה. דהא מה שהקשו תוס' על מה דאמר סתמא אחרינא לכאורה תמוה דהי' להם להקשות אהא דאמר מתני' דלא כר"מ דילמא ר"מ גופי' מודה מבכל עת דכשר לילה לג"ד. וצ"ל מדכללו בהדי סומא ודוחק. ויש לפרש דלר"מ ע"כ לא ס"ל מושפטו דאין היקש למחצה וכיון דגלי קרא בכל עת דגמ"ד לילה כשר שוב גם ת"ד ליכא למילף מנגעים דהא גלי שאין לדמותם כמ"ש תוס' ריש סנהדרין ע"ש. וע"כ ר"מ סבר דגמ"ד ג"כ פסול. משא"כ אהא דסתמא אחריני אשכח הקשו שפיר נהי דלענין לילה באמת סבר מתני' דלא כר"מ דלא ילפי' כלל מהיקשא לנגעים משום דגלי ושפטו בכל עת, דגמ"ד כשר ממילא לא הוקש לזה ומה דפסול ת"ד הוא מביום הנחילו כו' אבל לענין סומא י"ל דסבר ההיקש לגמרי ופסול בין ת"ד ובין גמ"ד. והיינו דסיימו תוס' אל לענין