חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב ריב

כו"כ והוא מודה פחות ולא נתחייב רק מקצת ע"י אמירתו ה"מ. וא"כ כשמודה יותר מפרוטה שהי' יכול לכפור שפיר הוי מודה מקצת שמחולקים על החיוב כמה נתחייב כנ"ל. דכשאינו מודה רק פרוטה הי' שוה י"ל דעל פרוטה הוי הילך שכבר נתחייב בב"ד וכמלוה בשטר דמי ע"י שאמר בב"ד הר"מ ואינו יכול לכפור פרוטה זו ולא מחייב עכשיו בהודאתו שהי' ש"פ כנ"ל. אבל כשמודה עתה שהי' שוה ב' פרוטות ע"כ שפיר הוי מודה מקצת דמצד אמירתו סתם הריני משלם הי' יכול לכפור שרק ש"פ ושפיר מודה בחיובו ב' פרוטות ש"פ הודאה כסלעין דינרין וחייב שבועת התורה משום מודה במקצת כנ"ל רק להפ' דקודם שיצא מב"ד או עסוקין באותו ענין יכול לחזור כשאמר הריני משלם א"כ גם בהנ"ל י"ל דאינו חשוב מ"מ כנ"ל. ומ"מ יכול לגלגל עליו כיון דכל זמן שאינו חוזר בו יש עליו חיוב תשלומין ע"י אמירתו. ואם יודה שהי' שוה יותר יצטרך לשלם כיון שאינו חוזר בו כנ"ל. ובל"ז מבואר סי' פ"ז בטור הובא בש"ך שם ס"ק ס"ה דדוקא בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא אם אומר נשבעתי יכול להשביעו היסת ע"ש. והטעם נראה דדוקא שבועה דרבנן לא מיקרי חיוב ממון דהא לא נחתינן לנכסי' אבל שבועת התורה דכל שאינו נשבע חייב לשלם. א"כ תובעו חיוב ממון שלדבריו יש עליו ש"ד וכיון שלא נשבע מחויב לשלם לו. ונהי דשבועת התורה ליכא על חיוב שבועה דהוי רק גורם לממון כדאמר (פ' שה"ע) במשביע ע"א כו' מ"מ הוי כשטרות דאימעוטי מש"ד אבל היסת שפיר נשבעין כנ"ל. וא"כ ממילא גם גלגול שפיר יכול לגלגל על חיוב שבועה כמו שמגלגלין על שטרות וקרקעות דזוקקין כו'. וא"כ כאן שטוען שהי' שוה יותר וממילא כל שלא נשבע שנגנבה שבועת שומרין מה"ת מחויב לשלם כל שוי' וממילא יכול שפיר לגלגל על שבועה שא"ב שלא הי' שוה יותר כנ"ל. וי"ל דמה"ט נקיט המחבר העיקר ששא"ב וגלגול שלא הי' שוה יותר כמ"ש ס"ק הקודם משום דרוצה לכלול ב' הדינים שגם בש"ח שאמר נגנבה והר"מ הדין כן ובזה העיקר שא"ב וכמה הי' שוה ע"י גלגול כנ"ל: סעיף כ נמצא כל שומר שנשבע שה"ש כולל בשבועתו ג' דברים ששמר כדרך השומרי' ושאירעו כו"כ ושא"ב ושלא שלח בו יד קודם שאירע המאורע הפוטרתו וא"ר לשלם נשבע שא"ב וכולל שכו"כ הי' שוה. (שילם ולא רצה לישבע ואח"כ חוכר הגגב קנה כל שבח דאתי, מעלמא אכל לא שכח דמגופא)

(יג) ג' דברים. עיין סמ"ע הניח בצ"ע דבש"ש איך שייך ג' שבועות דכיון שמתה א"צ שא"ב ע"ש. ולע"ד דאין שייך שאירעו כו"כ לשבועת שלא פשעתי רק קאי אדלמטה על שבועה שא"ב דכן מבואר לשון הרמב"ם פ"ד מה' שאלה שעיקר השבועה שכדבריו שנגנבה בש"ח ובש"ש שנאנסה והיינו שא"ב. ועוד ב' שבועות על קודם המאורע היינו שלא פשע קודם דאז חייב אפילו נגנב או נאנס בהא דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ועוד שלא שלח יד קודם דאז ג"כ חייב באונסין כנ"ל. ומה דשינה פ"ו מה' שאלה מלשון הגמ' דסבר דלא סגי סתם שלא פשעתי דהא קי"ל דצריך לברר דבריו שמא טועה בדין וסבר שאינו חייב וישבע שקר כמ"ש רמב"ם פ"ו מה"ט וש"ע סי' ע"ה ולכך כשישבע סתם שלא פשע שמא סובר שאינו פשיעה ובאמת חשוב פשיעה ע"פ דין ולכך צריך לפרש ששמר כדרך השומרין ושאירעו כו"כ ואינה ברשותו דברמב"ם לא כ' ושאינה ברשותו רק שאירעו כו"כ ואינה ברשותו והיא שבועה אחת בש"ח צריך לפרש שנגנבה או אבדה ואינה ברשותו דלא סגי בנגנבה לחוד דשמא החזירה כמ"ש סמ"ע. ואינה ברשותו לחוד לא סגי דשמא סבור דקיימא באגם חשוב אינ' ברשותו. ולכך צריך לפרש שע"י המאורע אינו ברשותו ע"י הגניבה וכה"ג וכן בשיטה מקובצת ריש ב"מ כ' אהא דג' שבועות ש' שא"ב ש"ח שא"ב שנגנבה וש"ש שא"ב שמתה ושואל שא"ב שמתה מ"מ ע"ש הרי להדיא כנ"ל. דזה שאירעו כו"כ שייך לשבועה שא"ב. ובש"ח צריך לפרש שניהן שנגנבה וא"ב. וש"ש שנשבע שמתה ממילא נכלל בזה. שא"ב ועדיין ג' שבועות הן שמתה ושלא פשע קודם ושלא שלח יד קודם כנ"ל ולא קשה קושית סמ"ע כלל. ועוד די"ל דגם בש"ש לא סגי במתה לחוד דשמא נגנבה קודם ואח"כ מתה בי גנב דקי"ל דחייב. ויודע שמתה אצל הגנב ונשמע כן ואעפ"כ חייב. ולכך צריך לפרש בשבועתו שע"י המאורע אינה ברשותו היינו בש"ש שמתה וע"י זה אינה ברשותו כנ"ל. ושפיר הלשון על כל השומרין כנ"ל. והש"ס דנקיט השבועות בלשון אחר היינו דזה אף דיעבד שא"י לברר כגון שיודע שנאבד וא"י אם ע"י גניבה או אבידה וכה"ג סגי שלא פשעתי ושא"ב כנ"ל. משא"כ לכתחלה צריך לברר המאורע נגנב או אבד וכה"ג. כמ"ש סי' ע"ה דצריך לברר הלוית או הפקדת אף דב"כ וב"כ חייב מ"מ צריך לכתחלה לברר וכן בהנ"ל

(יד) שילם ולא רצה לישבע כו'. תמוה מאד לשון רמ"א שהשמיט דסגי באמר הריני משלם אף שלא שילם עדיין כמבואר בש"ס וכל הפוסקים,. ולמה נקיט שילם לקנות שבחא דמעלמא מה שמבואר בגמ' להדיא דלא בעי שילם. ואף אי סבר כהרא"ש וטור עכ"פ הי' לו לומר כשאמר ה"מ ונשבע שא"ב דלכ"ע סגי לקנות שבח כנ"ל

ונראה לע"ד דהא התוס' מחולקים אי מצי הדר בי' באמר ה"מ או לא. והרא"ש כ' לדבר פשוט דדוקא אמר בב"ד דא"י לחזור בו אז מקני לי' אבל שלא בב"ד דמצי הדר בי' ודאי לא אקני לי' בדבורא ע"ש. וא"כ נהי דמפורש בש"ס דסגי באמר ע"כ א' מב' או משום דא"י לחזור בו או דאי כמ"ש תוס' דמצי הדר בי' א"כ מוכח מגמ' דאף כשיכול לחזור בו מקני לי' כל כמה דלא הדר בי'. והנה זה פשוט להרא"ש ז"ל שחולק על הרי"ף דבהנך בעיא דמספקא להו לש"ס מוקמינן אחזקת מ"ק דלא אקני לי' ע"ש. והנה בש"ע סי' כ"ב ס"ג כתב רמ"א ב' דיעות מי שמחויב לישבע ואמר לפני ב"ד ה"מ ואיני רוצה לישבע ויצא חוץ לב"ד א"י לחזור בו ויש חולקין כו' ולא הכריע ע"ש. וא"כ מיושב כאן דבאמר לא קני כלל שבחא דהא אם יחזור בו לא יוכל להוציא ממנו דיוכל לומר קים לי כהחולקין דמצי הדר בי'. וא"כ שוב עתה הספק להיפוך שמא כהפ' דלא מצי הדר בי' וא"כ לא אקני לי' רק היכא דא"י לחזור בו כמ"ש הרא"ש. וכיון שאם יחזור תועיל חזרתו מספק שלא יוכל להוציא שוב להפ' הנ"ל דכשיוכל לחזור לא קני א"כ לא קני כלל בדבור דאף שבאמת הדין דא"י לחזור בו ויהי' שלא כדין כשיחזור בו ולא ישלם מ"מ הא לא נוכל להוציא מספק. ואף דלהפ' הנ"ל שיכול לחזור הדין דאף אי יכול לחזור מקני לי'. מ"מ הא מספק מוקמינן אחזקת מ"ק ולא קני שבחא דשמא כהפ' דא"י לחזור דממילא כשיכול לחזור לא קני וכאן יוכל לחזור דלא נוציא ממנו כנ"ל. ושפיר כ' רמ"א ז"ל דוקא שילם אקני לי' ולא באמר כנ"ל. וצ"ע לדינא ולפי הכרעת הש"ך ז"ל שם דא"י לחזור בו. ממילא